רב"ז יורה דעה רעד

נסכוי לוז מטמא עכ"פ במשא ובהיסט וכש"כ במגע. ולדעתי י"ל בזה דבר חדש בס"ד. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דעצם נסכוי אינו מטמא כלל וכלל. דהנה דלהכי אבר זה אינו נפסד, משום דאדם הראשון אכל מעץ הדעת, ונהנו כל האברים, ולכן נגזר עליהם מיתה. משא"כ עצם נסכוי אינו נהנה אלא מסעודת מוצאי שבת ולא נהנה מעץ הדעת, ולכן לא נקנסה עליו מיתה. ראה פמ"ג או"ח סי' ש' במ"ז סק"א בשם א"ר ע"ש. ואם כן כיון שעל אבר זה לא נקנסה מיתה והוא חי וקיים לעד, בודאי אינו מטמא כלל. ויש להביא ראיה לדבר זה. ואקדים לבאר דברי הש"ך יו"ד סי' נ"ד סק"ב. הביא בשם תה"ד דחוליות הן י"ח. ע"ש בפמ"ג. ובאמת שכן מבואר ממשנה מפורשת במס' אהלות פי"א מ"א: רמ"ח אברים באדם, וקחשיב י"ח חוליות בשדרה. ע"ש אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי מטמאים באהל. אין עליהם בשר מטמאין במגע ובמשא. וכן הוא ברמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ח דשדרה אם חסירה אפי' חוליא אחת מי"ח חוליות, הרי הוא כשאר עצמות עכ"ל. הרי דחוליות הן י"ח. ולכאורה קשה מאד ממ"ש בברכות כ"ח סוע"ב דשמנה עשרה כנגד י"ח חוליות שבשדרה. וברכת הצדוקים כנגד חוליא קטנה שבשדרה ע"ש. הרי מבואר הוא בש"ס דיש י"ט חוליות בשדרה. ואמאי לא חשבה המשנה ורמב"ם ותה"ד והש"ך הנ"ל ז ומצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה רס"ג) שהרגיש בזה, וכתב: ואפשר דהמשנה לא חשבה דאין אבר שאין עליו בשר או גיד. אבל שהם י"ט חוליות מבואר הוא בש"ס. ולענין טריפות סיים בצ"ע אי נעקרה החוליא הקטנה הי"ט אי טרפה ע"ש. הנה מה שתירץ המנ"ח דהמשנה לא חשבה דאפשר שאין עליו בשר או גיד זה ליתא. דנהי דאין עליו בשר או גיד ואינו מטמא באהל עכ"פ במגע ובמשא מיהא מטמא אף שאין עליו גיד או בשר כנ"ל, ועכ"פ הרמב"ם (פ"ב מהל' טומאת מת ה"ו) הו"ל לחשוב, כמו שחשב הרמב"ם ז"ל שם השלשה אברים יתרות באשה שאינם מטמאים באהל. והכא נמי הו"ל לחשוב רמ"ט אברים. ושאין עליהם בשר ומטמא במגע ובמשא. ומה שהחמיר המנ"ח הנ"ל לענין טריפות דאף בנעקרה החוליא הי"ט טריפה. לפענ"ד לא כן עמדי. ואדרבה י"ל דלהכי דקדק הש"ך וכתב דיש י"ח חוליות „בשם התה"ד“. ולא הביא שהוא משנה באהלות הנ"ל, דאין מהמשנה ראי'. די"ל דדוקא לענין טומאה אינו אלא י"ח, וחוליא הקטנה לא חשיב אבר. אבל לענין טריפות י"ל דאף החוליא הקטנה נחשבת ויש י"ט חוליות. להכי דקדק הש"ך וכתב כן „בשם תה"ד“. פי' שהתה"ד כתב כן לענין טריפות ג"כ דיש שי"ח חוליות' ולא י"ט. ועפי"ז לא קשה מידי קושית הפמ"ג סי' נ"ד בשפ"ד סק"ב שם מאי נפ"מ בהודעת המנין הזה ע"ש? ולפי האמור יש נפ"מ גדולה לומר דוקא י"ת טריפה ולא י"ט. ועפי"ז יש לחמוה על הלבושי שרד סי' י"ב סק"א. מש"כ על הראב"ן שמביא הש"ך בסי' נ"ד סק"א. וכתב שהראב"ן אינו סובר כפי' ר"ח שמביא התוס' חולין מ"ה ע"א ד"ה חותך. דאם לא כן הוי י"ט חוליות ובמשנה מבואר דהוי י"ח. ע"ש שהאריך. ולדעתי זה ליתא. דבאמת הוי י"ט ואינו טריפה רק י"ח. וא"כ י"ל שפיר דהראב"ן סובר כהר"ח הנ"ל. ודו"ק כי קצרתי

(יב) אמנם אחר העיון נלפענ"ד דזה ליתא באמת. דהנה מצאתי בספר מקדש מעט (על הס' דעת קדושים סי' נ"ד סק"א) הביא הש"ס ברכות כ"ח ע"ב הנ"ל דיש י"ט חוליות בשדרה. וכתב וז"ל: וצ"ע אם בשאר בע"ח כן עכ"ל. ולדעתי נראה לפשוט ספיקו. דהנה מצאתי ב„ערוך“ (ערך לוז) הביא המדרש ויקרא (ר"פ יח): „מהיכן אדם מניץ לעתיד לבא. מלוז של שדרה“ וכו' ופירש על „לוז“. פי': חוליא קטנה שבסוף י"ח חוליות וכו'. עכ"ל הערוך ד)**(ד) אמר בן המחבר: כבר מודעת זאת כי חכמי הטבע הבקיאים בניתוח אברים הפנימיים בגוף האדם לשוא עמלו למצוא את הלוז של שדרה. החכם „הירטל“ בספרו: „דאס אראבישע אונד העברעאישע אין דער אנאטאמיא צד 161 כתב שם כי הלוז נקרא בפי הסופרים האשכנזים „עצם היהודים“ (יודענקנעכל). ובצד 160 שם הוזכר כי אצל הסאלערניטארים נמנו ג"כ י"ח חוליות שבשדרה. מה שאין כן כפי עדות החכמים שבזמנינו. ואולי יש איזה המשך בין לוז של שדרה ובין שם המקום „לוז“ אשר שם (לפי אגדת רז"ל בסוטה מ"ו ע"ב) אין המות שולט (ערה"ש שם) חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** ראה במדרש קהלת. עה"פ: וינאץ השקד (קהלת י"ב ה') ביפ"ת שם שכתב: לוז של שדרה הוא חוליא קטנה שבסוף הי"ת חוליות' עכ"ל. הרי נתברר לנו שהלוז והוא נסכוי הוא חוליא קטנה שבשדרה והוא החוליא הי"ט כנ"ל. ואם כן מבואר דליכא החוליא הי"ט רק באדם שממנו מניץ האדם לעתיד לבא, ויקום לתחיה, ולכן ברא בו הקב"ה הלוז והוא החוליא הי"ט באדם. משא"כ הבהמה שלא תקום לעתיד בתחה"מ. ודאי לא ברא בה הקב"ה החוליא הי"ט, שעיקרה נעשית רק כדי שיקומו על ידה לתחה"מ. ואין בבהמה רק י"ת חוליות. אם כן אפוא נפשט ספיקו של ה„מקדש מעט“ דבשאר בע"ח שלא יקומו בתחה"מ. בודאי אין בהם רק י"ח חוליות. וזה ברור. ואי תקשה לך למה ברא הקב"ה החוליא הי"ט והוא הלוז בעכו"ם שלא יקום לעת"ל בתחה"מ כבהמה הדבר יתיישב עפ"י דברי הראשונים שכתבו כדי שלא יאמרו ח"ו יש שתי רשויות, ומי שברא אלו לא ברא אלו. ולכן ברא את כולם בצורה א' שוים. והכא נמי בנדון דידן: ועוד כתבו טעם. מפני הגרים ברא את כולם בצורה אחת. ראה במדרש תלפיות (אות א' ענף אברים) הביא להראשונים הנ"ל ע"ש מש"כ בזה ודו"ק. ואם כן עפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל מדוע לא חשבה המשנה באהלות והרמב"ם דיש י"ט חוליות. כש"ס ברכות הנ"ל. דהנה כבר ביארנו דהחוליא הי"ט הוא הלוז והוא נסכוי, אינו מטמא כלל וכלל ולהכי לא חשבה במשנה הנ"ל לענין טומאה ולא חשבו רק י"ח חוליות. דהחוליא הי"ט אינו מטמא, משום דהוא חי וקיים לעד, ואינו בגדר מת כלל. אם כן יש לנו ראיה גדולה דהעצם נסכוי אינו מטמא. ודלא כהח"ס ז"ל. ודו"ק היטב כי היא הערה חדשה בעזה"י, ואם שגיתי ה' יכפר. ואם יתעקש המתעקש ויקשה לו על מה שכתבתי דעצם נסכוי אינו מטמא כלל. ממשנה באהלות פ"ג מ"ג כל שבמת טמא חוץ מהשיניים והשער והצפורן וכו'. ולמה לא חשיב המשנה גם העצם נסכוי זה ליתא. דהא דקדקה המשנה וכתבה „כל שבמת טמא“. משא"כ העצם נסכוי אינו מת והוא חי וקיים לעד. ראה בסידורו הנאוה של הגאון יעב"ץ ז"ל (במחיצה ד'. „לוית המלכה בסעודה“) שהאריך וכתב דעצם נסכוי הוא חי ע"ש, וי"ל דלהכי צוה ריב"ח לאדרינוס שיביא לידו העצם הלוז נסכוי הנ"ל. כמבואר במדרש בראשית פכ"ח הנ"ל. אף שאיש קדוש כמוהו אין דרכו לטמאות (ראה ברכות ה' ע"ב ברש"י ד"ה ביר. וברשב"ם ב"ב קט"ז ע"א. ובערוך ערך גרם). מ"מ עצם נסכוי אינו מטמא. ולהכי צוה להביא לידו, משום שאינו מטמא. ויש לדחות ודו"ק. וא"כ כיון שאין לתרץ בהא דזבחים קי"ג כהח"ס כנ"ל. ע"כ נשמע משם דלא תלינן שמא נרקבו העצמות באורך הזמן מדחיישינן למתי מבול ולא אמרינן דנרקבו. אלא ודאי דלא תלינן שמא נרקבו. וזה ברור. ואם כן בהא נחתינן ובהא סלקינן דאין לצרף זה לספק דשמא נרקבו. ואף שהח"ס ז"ל סיים שם דלשאר ספיקות מצרפינן זה הספק ג"כ שמא נרקבו. מ"מ לפענ"ד היינו דוקא כעין נידון דהח"ס שהי' תט"ו שנה מעת שנקבר, שפיר י"ל דמצרפינן זה לספק שמא נרקב אם כי לדעתי אף בשנים רבות לא תלינן שנרקבו. מ"מ דעת הח"ס שם שלספיקות הרבה מצרפינן זה לספק ע"ש מה שאין כן בנידון דידן, אין כאן רק חמשים שנה מאז נבנו הבתים, ואפילו אם לא נקברו במקום זה איזה שנים מקודם. מ"מ אין ספק רק על ששים שנה. וקודם ששים שנה בודאי קברו שם