רב"ז יורה דעה רעב

ואכמ"ל. אך באמת יש לצרף דעת הראב"ד בהל' נזירות שהכהנים בזה"ז טמאי מתים. אף אם לא נאמר שהראב"ד אזיל לשיטתו בפירושו למס' תמיד כנ"ל. וכ"ת מאין נטמאו הכהנים הלא אחד מאלף כהנים ימצא שיטמא למת מצוה כנ"ל י"ל דפי' הראב"ד הוא כמו שפי' הגאון מלבי"ם באו"ח סי' א' ס"ו עפ"י הכתב ששלח ר"ח לר"ת דאין בית אשר [אין] בו טומאת חרב ואיזה בית אשר תבנה לי עש"ה [ראה ברמ"א יו"ד סוס"י שס"ט. ב' דיעות אי כהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת עש"ה]. וא"כ שפיר איכא למיחש שמא נטמא בו ביום, ואיכא כל הני ספיקא דלעיל. ספק כהראב"ד והר"ת כנ"ל. ואת"ל דלא כהראב"ד שמא נטמא בו ביום וחזי לאיצטרופי הפוסקים הנ"ל. ואת"ל גם זה אינו. שמא עכו"ם אינו מטמא

(ט) ועתה אבא לדברי כת"ר אחרי שביארתי בעזה"י חוות דעתי, ואראה אם כנים דברי כת"ר במה שכתב לצדד להתיר כיון שהוא ביה"ק ישן, וחלפו עברו משך חמשים שנה מאז נבנו הבתים עליו. וגם אפשר שלא קברו במקום זה איזה שנים רק בצד אחר. ויש ספק אולי נרקבו העצמות ולא נשאר שיעור שמטמא באהל. ועיין בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב דבמאה ועשרים שנה לא נשאר מאדם רק תרוד רקב. ואם כן הדעת נותן דבחמשים שנה נרקב שלא נשאר שיעור שמטמא באהל. וא"כ מותר מטעם ס"ס. שמא גוי אינו מטמא. ושמא לא נשאר שיעור. וצירף גם דעת הש"ך והוי ס"ס בדאורייתא. וספק אחד בדרבנן. ע"כ תו"ד

הנה לפענ"ד אין לסמוך על זה, ולצרף זה הספק דבחמשים שנה נרקבו העצמות, ולא נשאר כשיעור. אף שהביא מהירושלמי שלמי הנ"ל אין מהירושלמי ראי' כל כך לפי דעתי. וזה לשון הירישלמי: „והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגו'. אפשר אדם חי אלף שנה. וכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אלא לק"כ שנה הוא חוזר למלא תרווד רקב“. וב„שירי קרבן“ שם כתב וז"ל: נ"ל דזה פירושא דקרא בלא ידון רוחי באדם שבשקם בו הרוח הנה עדיין הוא בשר, ואין זה רצוני. אלא הבשר יתקיים עד ק"כ שנה. ואח"כ יחזור למוצאו הראשון שהוא תרווד רקב. עכ"ל. ואח"כ הקשה בירושלמי על זה: וקשיא עוג מלך הבשן מאה ועשרים שנה. ותינוק בן יומו ק"כ שנה. עוג מלך הבשן מלא תרווד רקב ותינוק ב"י מלא תרווד רקב“? הרי לפנינו דהירושלמי בעצמו הקשה על מה שאמר לעיל. ומי יאמר שנשאר כך במסקנא. ועיין בק"ע ובפ"מ שם ודו"ק. ועוד דהנה המעיין בש"ס דילן, יראה דתלמודא דבבלאה לא ס"ל כדרשת הירושלמי בהאי קרא דוהיו ימיו מאה ועשרים שנה. ראה בש"ס חולין קל"ט ע"ב: „משה מן התורה מני. בשגם הוא בשר“. ופי' רש"י: „בשגם בגימטריא כמו משה. וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וכך היו ימי חיי משה. כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו עכ"ל. הרי לפנינו להדיא דהש"ס דילן לא ס"ל כדרשת הירושלמי הנ"ל. ואם כן אין הוכחה להש"ס דילן דלאחר ק"כ הוא חוזר למלא תרווד רקב [ראה במד"ר בראשית פכ"ו סי' ט"ו: בשגם זה משה דחושבני' דדין הוא חשבין דדין. ורבנן מייתי לי' מהכא: והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ומשה חי ק"כ שנה]

ולדעתי נראה עוד דהירושלמי הנ"ל מיירי רק מבשר. דהבשר לאחר ק"כ שנה חוזר למלא תרווד רקב. אבל לא העצמות. אף שבר קפרא בירושלמי שם הביא מן המקרא דיש רקב לעצמות דכתיב „ורקב עצמות קנאה“ ע"ש. מ"מ הלא מודעת זאת כי יש עצמות רכים ועצמות קשים. הנה העצמות הרכים בודאי המה כבשר ויש בהם רקב כנודע אבל העצמות הקשים אי אפשר לומר שבק"כ שנה הוא חוזר למלא תרווד רקב. עיין יו"ד סי' צ"ט. והנה מלשון ה שירי קרבן לעיל משמע להדיא שקאי על בשר. ופי' בזה פירושא דקרא בשגם הוא בשר כנ"ל. ולדעתי נראה לי להביא ראי' ברורה לזה. דהנה בירושלמי הכ"ל הקשה: „עוג מלך הבשן מלא תרווד רקב. ותינוק בן יומו מלא תרווד. עוג מלך הבשן ק"כ שנה. ותינוק ב"י ק"כ כנ"ל, ובש"ס נדה כ"ד ע"ב אמרינן: אבא שאול אומר וכו' קובר מתים הייתי פ"א רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו ג' פרסאות וקוליא לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה ע"ש. הרי דנשאר הקוליא של עוג מלך הבשן אף אחר ק"כ שנה. ואיך אמרו בירושלמי שם דמעוג מלך הבשן נשאר מלא תרווד רקב אחר ק"כ שנה אלא ע"כ דיש לחלק בין עצמות הרכים לעצמות הקשים. ואף שיש לדחוק ולומר דמה שהקשה הירושלמי מעוג מלך הבשן אינו אלא משל. כמו שנקט תינוק ב"י נקט גם עוג שהוא אדם גדול. אך פשטא דירושלמי לא תוכח כן. דאם לא כן למה נקט עוג, הו"ל למינקט סתם אדם גדול בקומה. וא"כ אין ראי' כל כך מהירושלמי וכן מוכח מעובדא השניה בנדה כ"ד ע"ב הנ"ל שאמר אבא שאול קובר מתים וכו' פ"א נפתחה מערה ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמו. כשחזרתי א"ל עין של אבשלום היתה ע"ש. הרי שעצמות קיימין יותר מק"כ שנה, וע"ש במהרש"א בחיאג"ד כתב כונה אחרת בגמ' הנ"ל. אך באמת אין הגמ' יוצא מידי פשוטו והפירוש הפשוט, ובפרט היכא שיש נפ"מ לדינא, לא הוי נקטו חז"ל לשון שאפשר למיטעי וז"ב. והדרשה תדרוש. ויש להביא עוד ראי' ברורה לזה מש"ס נדה ס"א ע"א: אבא שאול אומר מעשה בסלע בית חורון שהי' מחזיקין בה טומאה ולא יכלו חכמים לבדוק וכו' וריב"ח א"ל הביאו לי סדינים ובדקו ומצאו בור גדול מלא עצמות ותנא הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל וגו' ביד גדלי' וכו' ע"ש. הרי שעצמות החללים היו קיימין הרבה יותר מק"כ שנה. שהרי גדלי' בן אחיקם הי' בחורבן בית ראשון. אלא ודאי כמו שכתבתי שעצמות הקשים בידאי קיימים. אך ורק העצמות הרכים נרקבים. ויתכן ליישב עוד דברי הירושלמי הנ"ל דמיירי במי שיש בו קנאה. אז עצמותיו מרקיבין. כמו דאמרינן בשבת קנ"ב ע"ב: ורקב עצמות קנאה. כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין, וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין ע"ש [ראה פרקי דר"א פרק ל"ד דבשבעה ימי אבילות מתחיל הגוף להתליע ונמס וחוזר לעפר כו' ר"ש כל הגופות נוגעין בארץ עד שאין משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב כו' ע"ש]

(י) שוב מצאת בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' של"ז כתב וז"ל: לומר שבאורך הזמן כבר נפסדו ונרקבו ונעשו עפר ומקובלים אנחנו שכל עצמותיו של אדם נרקבים ונימוחים כמבואר וכו' חוץ מעצם קטן הנקרא לוז או נסכוי. ועיין בט"ז באו"ח סי' ש' וע"ש ובאחרונים. ועצם נסכוי אינו מטמא באהל א בו שיעורא. והא דריש פרק בתרא דזבחים קי"ג ע"א דשקיל וטרי מחשש עצמות אנשי המבול והרוגי נבוכדנצר י"ל דהיינו משים נסכוי הנ"ל ומשום טומאת היסט דעצם כשעורה מטמא בהיסט וכו'. ותדע לך דמשום עצם נסכוי נגעו בה בר"פ בתרא דזבחים קי"ג דאי ס"ד לשארי איברים חששו. א"כ נימא דעצמות לא נימוחו במים רותחים שבמבול וא"כ מאי רבותא דנסכוי דאמרו במדרש שנתנוהו למים ולא נמוח לאש ולא נשרף. הא כל העצמות נמי הכי איתנהו. אע"כ כולם נימוחו במבול ורק הוא נשאר. ולא תיקשי לך מאבא שאול בנדה שעמד בגלגל עינו של עוג מ"ך הבשן. אין למידין מתוקפו של עוג. אבל שאר אינש עצמותיהם נימוחים וכו', אמנם כד מעיינת שפיר הא ליתא מש"ס ערוך נדה ס"א ע"א בימי ריב"ח מצאו בור מלא עצמות. ואמרו הוא הבור שמילא וב"נ חללים בימי גדלי' בן אחיקם וכו' והיו עצמותיהם קיימים וכו' והאריך להביא עוד ראיות. וסיים: ומה צורך לראי' וחז"ל אמרו ורקב עצמות קנאה. כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבים. וא"כ דבמדרש דכל עצמות נימוחים חוץ מנסכוי. היינו מי שיש בו קנאה לא ישאר כ"א נסכוי. אבל מי שאין בי קנאה לא וכו'. ואח"כ כתב: ובלאו הכי אין קושיא מהמדרש הנ"ל די"ל האי שעה אחת קודם תחיית המתים שאז גם עצמות נרקבים לקיים אל עפר תשוב כש"ס שבת קנ"ב הנ"ל. עכ"ד