רב"ז יורה דעה רסח

האברים הנ"ל] דלשון „מתפרקין“, היינו כעין נשבר, או נשמט. ראה פמ"ג יו"ד סי' נ"ה בשפ"ד סק"א יעו"ש. וכבר הערותי על הפמ"ג ז"ל, דהו"ל להעיר בד"ז מהא דתנן בשבת קמ"ז ע"א: מי שנפרקה ידו ורגלו וכו'. ופירש"י: נפרקה יצא עצם מפרק שלו. ובפי' המשניות להרמב"ם פי': נפרקה כלומר נשמט פרק היד או הרגל. וכן הוא בש"ע הל' שבת סי' שכ"ח סעי' ל': מי שנשמט פרק ידו או רגלו וכו' יעו"ש

ועפי"ז יתכן שפיר לפרש מה שאמר ר' ישמעאל לתלמידיו: שמא „באשה“ בדקתם. „באשה“ עם בי"ת השימוש. כעין שאמר ר' ישמעאל בסנהדרין נ"ז ע"ב, דהא דכתיב: „שופך דם האדם „באדם“ ישפך“, איזה אדם שהוא „באדם“ הוי אומר זה עובר שבמעי אמו. ופירש"י בד"ה שופך וז"ל: „באדם“ ש„בתוך“ האדם דמו ישפך. וכן בסנהדרין ע"ב ע"א אמרו: ורע"ק עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל אר"א אמר קרא: הנוגע במת „בנפש“, איזהו מת ש„בנפש“ של אדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ופירש"י במת „בנפש“, מת שהוא בתוך נפש אחרת עכ"ל. וכן בירושלמי תרומות פ"ג ה"ג, דף י"ב ע"א: איבעיא להו, עד כדון באומר בתוכו. אומר בו. מהו. נישמעינהו מן הדא. דתנינן: מעשר שני שבחפץ זה וכו' יעו"ש. הרי מבואר דלשון „בחפץ“ עם בי"ת השימוש. היינו כאלו אמר „בו“ „בתוכו“. וכ"כ הר"ש ז"ל שם בפי' המשניות יעו"ש. והיינו דאמר ר' ישמעאל לתלמידיו: שמא „באשה“ בדקתם. „באשה“ עם בי"ת השימוש. כלומר בתוך האשה. דהיינו כשיולדת. והעובר יוצא ממעיה. ואז אבריה מתפרקין, ונתגלו אלו האברים היתרות שבאשה. שהוסיף לה „הכתוב“, וקראן אברים. אף שלא נתגלו שלא בשעת לידה. אפינו הכי קראן הכתוב אברים, ודו"ק: בצלאל זאב שאפראן

סימן קיב

כבוד אחי הרה"ג וכו' מוה"ר יצחק שאפראן [ז"ל] אבד"ק הוסיאטין (רוסיא

) ע"ד השאלה אדות ביתרהקברות. אם נכון לקבור המת, ראשו לצפון ורגליו לדרום כמש"כ ב„ספר החיים“. מובא בשו"ת „חתם סופר“ (חיו"ד סי' של"ב). או כמש"כ החת"ס ז"ל (שם) שיהי' ראשו למערב ורגליו למזרח

תשובה

הנה לפענ"ד נ"ל נכון לעשות כמש"כ החת"ס ז"ל בדעת עצמו. בהקדם וברי התוס' בב"ב כ"ה ע"א. בד"ה הגהה. שכתבו וז"ל: „ורבינו יצחק בר יהודה פירש, דכשעמד אדם הראשון כשנברא, הי' פניו למזרח“. והתוס' כתבו על זה: „ואין נראה שהיה עורפו כלפי השכינה, למאן דאמר שכינה במערב“ עכ"ל. ולפענ"ד נראה ליישב שיטת רבינו יצחק בר יהודה ז"ל. דאין כוונתו שהיה ערפו של אדה"ר כלפי שכינה אלא אדרבה השכינה היתה חופפת על ראשו. דהרי אדה"ר היה מסוף העולם ועד סופו, ולמקצה השמים ועד קצה השמים. כחגיגה י"ב ע"א. ופירש"י שם, ד"ה על. דעל הארץ היה ומגיע לשמים עכ"ל. ואם כן השכינה חופפת עליו לשמרו. כעין דכתיב גבי יעקב אבינו עה"ש (בראשית כ"ח – הי"ג) „והנה ה' נצב עליו“ ופירש"י: „לשמרו“. „כאדם שמניף על בנו“. כחולין צ"א ע"ב ע"ש ברש"י. ובב"ב נ"ח ע"א, אמרינן דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר. ולפי זה שפיר יתכן להשכיב המת ראשו למערב, ופניו למזרח. כלומר שמברכין אותו שהשכינה שהיא במערב תהא חופפת על ראשו (וכמו שהיה במעי אמו נר דלוק על ראשו. כנדה ל' ע"ב. ואם כן הוא „ברוך בבואו, וברוך בצאתו“. כב"מ ק"ז ע"א] לשמרו, שלא יהא שולט בו רמה ותולעה. כדכתיב (דברים ל"ג – הי"ב) „ידיד ה' ישכן לבטח עליו, חופף עליו כל היום“. כב"ב י"ז ע"א. ופירש"י שם ד"ה ישכן: הכי דריש „ישכן לבטח“ על סמיכות ידידות השכינה' עכ"ל. וגם מרמזין בהשכבה הזאת, על האמונה בתחיית המתים. כלומר: שיזכה לעמוד בתחיית המתים ברגליו, ויהיה פניו למזרח, ממש כמו שעמד אדה"ר כשנברא, כאמור

בצלאל זאב שאפראן

סימן קיג

כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר צבי הכהן נ"י דארבאן

ע"ד השאלה שבמחנ' יש כמה בתים על ביתרהקברות ישן של אינם יהודים. ויש עוד כמה בתים להלן מביה"ק, רק שהם מחוברים בגגים לביה"ק. ויש תחת הבתים מרתפים שחפרו והשליכו העצמות לחון אם יש היתר לכהנים לילך עכ"פ בהבתים אשר הם להלן מביה"ק

תשובה

(א) הנה נודע דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות ה"ז. וסיים בזה"ל: והכהנים בזה"ז אין עליהם חיוב טומאה כי כולם טמאי מתים. והמחייב אותם עליו להביא ראיה. עכ"ל. ופלוגתתם תליא בסוגיא דנזיר מ"ב ע"ב וברש"י ותוס'. וה„לחם משנה“ שם מבאר ד"ז הדק היטב ע"ש. ועיין ברא"ש הל' טומאה סי' ו' שהביא ברייתא דאבל רבתי: נטמא בו ביום ר"ט מחייב ורע"ק פוטר. לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב. מפני שהוא סותר יום א' וכו'. והרמב"ם פסק כר"ט וכו'. אבל ר"ת פסק כרע"ק דנטמא בו ביום פטור. והביא ראי' מנדה נ"ו ע"א. ואפי' רע"ק איסר טומאה בו ביום מדבריהם. וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת מדבריהם. והרא"ש והרמב"ן העלו כהרמב"ם. ועיין בב"י יו"ד סי' שע"ג הביא להנ"ל, וסיים: „וכן נראה דעת התוס' בפ' דם הנדה דנ"ז. ולענין הלכה הו"ל ר"ת יחידאה“ עכ"ל. והמל"מ בפ"ג מהל' אבל. הביא להראב"ד הנ"ל. וסיים: „כל חכמי ישראל חלקו עליו ורבותינו בעלי התוס' חלקו עליו. וכמבואר מאותו הכתב ששלח ר' חיים כהן לר"ת מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנה לי. ועיין תוס' נזיר דנ"ד ד"ה ת"ש“. עכ"ל. ופלא גדול על הב"י ז"ל שכתב על ר"ת שהוא יחידאה. כי מלבד שלא הביא להראב"ד שמיקל יותר מר"ת כנ"ל גם לא הביא לדעת בה"ג, מובא בש"ג על הרי"ף, שפסק כר"ת. וכן פסק בספר היראים (להר"א מזרחי ז"ל) סי' שי"א. ראה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' של"ט) שכתב גם בדעת רש"י ז"ל דס"ל כר"ת ע"ש. ואיך כתב הב"י על הר"ת שהוא יחידאה. והחת"ס ז"ל לא הרגיש בזה, ובדעת בה"ג. וצע"ג. ולפי המבואר לכאורה מהרא"ש וב"י ושאר פוסקים דאף לר"ת אינו פטור אלא בנטמא בו ביום דפוסק כרע"ק. אבל אחר אותו יום אף רע"ק מודה שהוא חייב. וכמבואר בברייתא. ונמצא שהר"ת והראב"ד דעות חלוקות הן. והראב"ד מקל יותר מר"ח. וכ"כ בשו"ת חת"ס הנ"ל בפשיטות. ומצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה רס"ג) כתב בדעת ר"ת שהוא כהראב"ד. וסובר בדעת הראב"ד שאין איסור לכהן לטמאות האידנא אלא מדרבנן. והיכא דלא אפשר להזהר לא גזרו וכתב דזה סברת ר"ת שלא חש להקושיא שהקשה לו ר"ח כהן איזה בית אשר תבנה לי. דבאמת הר"ת כהראב"ד דהאידנא אינו אלא מדרבנן והיכא דלא אפשר לכהנים להזהר לא העמידו דבריהם ומותר לכהנים לכנוס האידנא לבית שיש בו כלי מתכת. ותמה על המל"מ שלא הביא להר"ת שהוא