רב"ז יורה דעה רסז

**(ביבמות ע"ז ע"ב הנ"ל ד„בנים ולא בנות במשמע“. אבל לר"י דס"ל שם „הכתוב תלאן בלידה“ קשה הא גם כאן כתיב „וילד לו בנים“ ואיכא למימר ג"כ „הכתוב תלאן בלידה“? וצ"ע: חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** (ב) עכ"פ לה„כרתי ופלתי“ ז"ל הגה"נ נמצא גם בבע"ח נקבות. ובכל ספרי הניתוח מפורש יוצא בדבריהם שאלו כלי ההולדה נמצאים גם באשה. ולפענ"ד מוכח כן להדיא שכל אלו האברים הנמנים במשנה נמצאים גם באשה. מדשנו חכמים בלשון המשנה בפ"א דאהלות הנ"ל: „רמ"ח אברים באדם“ וכו'. ולא נקטו: „רמ"ח אברים באיש“. על כרחך ודאי, משום דלשון „אדם“ כולל זכר ונקבה. כמ"ש (בראשית ה') זכר ונקבה בראם וגו' ויקרא את שמם „אדם“ (ועיין יבמות ס"ג ע"א). וכן דרשו במד"ר (סדר בראשית פכ"א־ב') עה"פ: על שדה איש עצל עברתי. זה אדה"ר ועל כרם אדם חסר לב. זו חוה. אר"ה היכן מצאו שנקראת חוה אדם. שנאמר כתפארת אדם לשבת בית. וכן ת"י שם: כתושבחתא איתתא דיתבא בביתא. משא"כ שם איש לא מצינו רק על הזכר. כמו שדרשו בכמה דוכתי בש"ס דהיכי דכתיב איש מעטו את אשה. וכן היא בתוס' סוכה כ"ח ע"ב ד"ה השוה. וב"ק ט"ו ע"א ד"ה השוה. ועיין באו"ח סי' תרצ"ה במג"א ס"ק י"ד, ובפר"ח שם. ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ו (ודברי הפמ"ג או"ח שם בא"א סק"ד. צ"ע עש"ה). ועפי"ז עולה יפה דיוקם של חכמי המשנה אשר נקטו בלשונם: „רמ"ח אברים באדם“. כלומר בזכר ובנקבה. וכן דייקו אחריהם בגמ' מכות כ"ג ע"ב: דרש ר"ש רמ"ח מ"ע כנגד איבריו של אדם. וכן אמר ר' אדא במדרש תנחומא (פ' תצא סי' ב') ע"ש. וכן במדרש תנחומא (פ' קדושים סי' ו'): אר"מ לא תהא ק"ש קלה בעיניך. מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין אברים שבאדם. וכן הוא בטור או"ח סי' ס"א ובב"י שם בשם הזוה"ק במדה"נ ע"ש (ולא הביאו מהתנחומא). וכן בטור או"ח סי' ו' כתב: חלולים חלולים עולה רמ"ח כחשבון אברי האדם. ועל כרחך משום דשם אדם: כולל זכר ונקבה כנ"ל. וממילא מוכח דכל אלו האברים הנמנים במשנה דאהלות, והכלי ההולדה בכלל. נמצאים גם באשה

(ג) איברא דלכאורה אכתי קשיא, למה חשבו בכל מקומות הנ"ל רק רמ"ח אברים באדם, דכולל זכר ונקבה. והלא תלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ"ב אברים. ולרע"ק דחשיב נמי מפתח. נמצאו רנ"ג אברים באשה. כרש"י בכורות מ"ה ע"א ד"ה חסר ע"ש? ל בשלמא על המשנה דאהלות' לא קשיא. משום די"ל דלא חשבו שם אלא רמ"ח אברים שמטמאין באהל. משא"כ האברים היתרות באשה, שאינן מטמאין באהל. כבכור ת שם. אבל בכל שאר דוכתי שזכרתי שחשבו רק „רמ"ח אברים“ קשה הלא באשה רנ"ג הם ואף אם נדחוק לומר דבכל אלו המקומות לא חשבו אלא אברי האיש וכן ביומא ע"ה ע"ב לא נקטו רק „רמ"ח אברים“] הנה מלבד שזה דוחק גדול לומר כן. כמו שכתבתי דשם אדם' כולל זכר ונקבה. אלא אפילו הכי מכל־מקום קשיא. ממה שמצאתי מפורש בירושלמי רפ"ב דסוטה ה"א דאמר ר' תנחומא מנין המאררים, כנגד רמ"ח אברים שיש בה, וכנגד רמ"ח אברים שיש בו וכו' ע"ש. וכן הוא במד"ר סדר נשא פ"ט סוס"י ט"ז. וכ"ה בתוס' סוטה. כ"ז ע"ב ד"ה כשם. בשם הירושלמי [ולא הביאו שכן הוא גם במד"ר] ומצאתי בבעל הטורים (פ' נשא) ובש"ך על התורה (שם) שדרשו הגימטריא הזאת מדנפשם (ופלא שלא הביאו שכבר קדמו בדרשא זו בתלמודא דמערבא בירושלמי ובמד"ר הנז' הרי להדיא שלא חשבו גם באשה רק „רמ"ח אברים“ ופליאה נשגבה היא לכאורה, שהרי באשה רנ"ג הם כנ"ל? ב')**(ב') אמר בן המחבר הגאון הנאדר בקודש רבינו חיד"א ז"ל בספרו „דבש לפי“ (אות א' סי' ט') כתב וז"ל: רמ"ח אברים באיש, ורנ"ב באשה, זה המוסכם מכמה גדולים וכו'. ורמ"ח ורנ"ב הם ת"ק. ק פרו ורבו' גימטריא ת"ק. ולכך חייב האיש להוליד בן ובת כדי לקיים מצות פריה ורביה. עכ"ל: חנוך העניך שאפראן, הנ"ל.)**)

(ד) וכדי ליישב כ"ז אקדים לפרש להש"ס בכורות מ"ה ע"א הנ"ל דאמרו שם: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך. בדקו ומצאו בה רנ"ב. אמר להם: שמא „באשה“ בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות“. ולכאורה אינו מובן לשון זה שאמר להם: „שמא באשה בדקתם“. הלא ב„זונה אחת שבדקו“ קמיירי ותו אינו מובן לשון „באשה“. בי"ת השימוש למה לי? דלא הו"ל לומר רק: שמא „אשה“ בדקתם ל ועוד קשה מה זה הלשון „שהוסיף לה הכתוב“. ולמה לא אמר „שהוסיף לה הקב"ה“. או „שהוסיף לה הטבע“ [בגימטריא אלקים]

? וכדי לפרש לשונות אלו, אקדים עוד מה שאמרו בש"ס בכורות (שם אח"ז) דר"א אומר: כשם שצירים לבית, כך צירים לאשה. שנאמר: „ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה“. ר' יהושע אומר: כשם שדלתות לביה, כך דלתות לאשה. שנאמר: „כי לא סגר דלתי בטני“. רע"ק אומר: כשם שמפתח לבית, כך מפתח לאשה. שנאמר „ויפתח את רחמה“. ופריך לרע"ק קשיא דתלמידי ר' ישמעאל? [ופירש"י: וקשיא לתלמידי ר' ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב] ומשני: איידי דזוטרא אתמוחי מתמח [ופירש"י: איידי דזוטרא, המפתח איתמוחי אתמח, מחמת שליקה]. ובמד"ר סדר תזריע פרשה י"ד סי' ד', נשנו דברי ר' יהושע, ודברי רע"ק בהיפך. דר' יהושע ס"ל: כשם שיש מפתחות לבית כך לאשה. ורע"ק ס"ל: כשם שיש צירים לבית כך יש צירים לאשה. וכן בירושלמי החדש מס' בכורות פ"ז ה"ה איתא הגירסא כמו במדרש רבה הנ"ל. יעו"ש במפרש מש"כ בזה. ובפי' מהרז"ו על המד"ר הנ"ל (שנדפס בווילנא) כתב וז"ל: תנאים אלו אינם חולקים זה על זה. אלא כל אחד דורש מפסוק מיוחד עכ"ל, ובמחכת"ה אישתמיטתיה מה שפסק מרן הרמב"ם ז"ל, בהלכות טימאת מת פ"ב ה"ז. וז"ל: אמרו חכמים מאתים שמנה וארבעים אברים יש באיש. כל אחד ואחד מהן: בשר, וגידים ועצם וכו'. ובאשה מאתים ואחד וחמשים וכו' מטמא במגע, במשא, ובאהל. חוץ משלשה אברים יתרות שבאשה, שאינן מטמאין באהל ג')**(ג') אמר בן המחבר: דברי הרמב"ם אלו נשמטו גם מהגאון חיד"א ז"ל בספרו דבש לפי' אות א' סי' ט' הנ"ל: חנוך העניך שאפראן, הנ"ל.)** וב„כסף משנה“ שם כתב וז"ל: ופשר לומר שסובר רבינו דר"א ור' יהושע פליגי. ורע"ק מוסיף על חד מינייהו, והו"ל רנ"א באשה. ופסק כמותו וכו' עכ"ל. הרי מבואר דר"א ור' יהושע פליגי בזה וגירסת המדרש והירושלמי צ"ע]

ויתכן לומר דאלו האברים הנוספות שבאשה, שהוכיחו החכמים מהפסוקים הנ"ל, אינן נתגלות אלא בשעה שהאשה יולדת. כמו שאמרו בבכורות ו' ע"ב. ובנדה ט' ע"א. דאבריה מתפרקין ה מנה, וברש"י בכורות ו' ע"ב ד"ה אבריה כתב: ד„אבריה מתפרקין מחמת הלידה“ [כעין שאמרו בחולין צ"ג ע"א: בהמה בחייה פרוקי מיפרקא. ובתוס' שם ד"ה בעי. כתבו: בהמה בחייה פרוקי מיפרקא. ונמשכין החוטין בהליכתה ומתגלים עכ"ל. והכא נמי בשעת לידתה, אבריה מתפרקין הימנה, ונתגלו