רב"ז יורה דעה רסה

כנ"ל. אמנם כן סמך לבי נכון ובטוח ששארית ישראל לא יעשו עולה, ויחוסו על יתום ת"ח בן ת"ח מובהק ז"ל ואלמנותו אשת חבר, ובגלל הדבר הזה ברכת אובד עליכם תבא ולב אלמנה תרנין (כב"ב ט"ז ע"א) וכל המחזיקים והתומכים אותם ישאו ברכה, מאלקי המערכה, ויחן לנו כתר מלוכה. (כמד"ר משפטים פ"ל סי' י"ט): בצלאל זאב שאפראן

סימן קי

כבוד הנכבד מד שמעון ראזען נ"י הארלוי

היות שנטע כרם בשנת תרפ"ז. ועתה בשנה השלישית, התחיל הכרם לעשות ענבים טובים. ושוים עולה לערך ששים אלפים לעי, והוא הפסד מרובה. על כן נפשו בשאלתו אם יש איזה עצה טובה עפידתוה"ק להתיר את הענבים

תשובה

(א) „אין חכמה ואין עצה, ואין תבונה לנגד ה'“. וד"ז פשיט הוא גם לדרדקי דבי רב. ומשנתינו היא זאת בסופ"ג דערלה מ"ט ובקידושין ל"ז ע"א. ובגמ' קידושין ל"ח ע"ב דערלה בחוץ לארץ, הלכה למשה מסיני הוא דאסור. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות פ"י ה"ה. ובטוש"ע יו"ד ס' רצ"ד סעי' ח'. דערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן. גם בחו"ל מהללמ"ס. „ועצת ה' היא תקום“ שבשכר המצוה הואת שתשמרו תזכו ש„יוסיף ה' לכם תבואתו“, שבשכרו הוא מברך לכם פירות הנטיעה. כדדרש רע"ק בחו"כ (קדושים י"ט–כ"ה) פסקא ס"ח: „דברה תורה כנגד יצה"ר. שלא יהי' אדם אומר, הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם. לכך נאמר: להוסיף לכם תבואתו“. וכן פי' רש"י ז"ל בחומש (שם). גם בגלל הדבר הזה, שמירת מצות ערלה בחו"ל, אדם זוכה ל„נין ונכד“. „משליך חבל בגורל בקהל ה'“. כקידושין ל"ט ע"א. ראה ב„ספר המדות“ להגה"ק מוה"ר נחמן מברסלב ז"ל (באות בנים ח"ב) ד„מטע הכרם, מזיק לגידול וולדות עכ"ל. ועפי"ז שפיר יתכן לומר דע"י שמירת מצות ערלה בכרם הנוטע. זוכה גם לנין ונכד. להיות משליך חבל בגורל ה'. ודברים אלו יש להעמים בלשון המד"ר סדר נח (פ"ל סי' ב') שדרשו הפסוק באיוב (כ"ד – י"ח) „קל הוא על פני מים, תקלל חלקתם בארץ, לא יפנה דרך כרמים“ דקאי על דור המבול. כלומר: מי שפרע מדור המבול. כל כך למה. „לא יפנה דרך כרמים“. שלא היתה כוונתן אלא למטעת כרמים. אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם „ולהעמיד בנים“. עכ"ל המד"ר. ע"ש ביפ"ת. וכן בירושלמי יבמות פ"ו אמרו: „ולא יפנה דרך כרמים“ שלא היתה בעילתן „לשם בנים“. אבל נח בודאי שמר מצות ערלה בהכרם שנטע, עי"ז זכה שהוסיף הקב"ה על תבואתו, גם בבנים ובני בנים „נין ונכד“

ולא זו בלבד אלא כל השומר מצות ערלה כתיקונה נמנה בין החסירים „תמימי דרך“. כמפורש יוצא במדרש שוח"ט (תהלים קי"ט): „אשרי תמימי דרך“. תמימים היו, וחסידים היו דור המדבר, קבלו התורה וכו'. א"ל „כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו“ וגו'. ולא א"ל למה? אלא קבלו עליהם. ואע"פ שקבלו עליהם. לא א"ל מה שכרינו שנעשה. לכן נאמר „אשרי תמימי דרך“. ובפסוק ו' שם כתיב: „אז לא אבוש“ וגו'. על כן לא יחוש כה"ר על ההפסד מרובה, כי ברצות ה' דרכו, יקוים בו ברכת ה' „להוסיף לכם תבואתו“ „תבואת הכרם“, ותבואת בנים ובני בנים. ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר [כמד"ר סדר חיי שרה פס"א – ד'. ומד"ר סדר דברים פ"א – י"ג ע"ש]

(ב) ובהיותי בענין זה הערותי על דברי הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פ"ב דערלה מ"א. על הא דתנן: הערלה וכה"כ עולים באחד ומאתים. וכתב וז"ל ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכו עליו זה הדין. עכ"ל. ובמחילת כבוד תורתו הרמה אישתמיטתיה מ"ש בגמ' פסחים מ"ח ע"א, שעשו חכמז"ל סמוכים לד"ז, מהא דכתיב ביחזקאל (מ"ה – ט"ו) „מן המאתים“, ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור. מכאן לערלה שבטילה במאתים. ע"ש בפירש"י בגמ', ובפירש"י יחזקאל שם. וכן בפירש"י מנחות ו' ע"א ד"ה שלא. הביא אסמכתא הזאת, מפסחים מ"ח ע"א הנ"ל. וראה בירושלמי ערלה פ"ב ה"א. דפריך על ר' יהודה שם. כתיב: מאתים. ור"י אומר מאה ל וה„פני משה“ שם פי' וז"ל: הא מאתים כתיב. אלמא דלא מישתעי אלא בדבר שהוא צריך מאתים כגון ערלה וכה"כ עכ"ל. ואח"ז אמרו בירושלמי: הערלה וכה"כ עולים באחד ומאתים. מנין שהן עולין וכו'. לפי שכפל הכתוב איסורו, שינו חכמים חיובו, עד כדון כה"כ. ערלה מנין, מה זו איסור הנאה, אף זו איסור הנאה. וכן מרן הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מאכלות אסורות הט"ז, כתב: ולמה כפלו שיעור ערלה וכה"כ מפני שהן אסורין בהנאה עכ"ל וב„כסף משנה“ ו„לחם משנה“ שם העירו שכן הוא בירושלמי הנ"ל. ותימה על הרמב"ם והכ"מ והלח"מ ז"ל שלא הביאו הסמך לד"ז, מהא דאמרינן בבבלי פסחים מ"ח ע"א הנ"ל. וכן בירושלמי בקושייתם הנ"ל, רמזו על קרא זה שביחזקאל הנ"ל „מן המאתים“ דמוכח דסבירא להו דערלה בטילה במאתים הוא מטעם פסוק זה. ולא הזכירו כלל רק סוף דברי הירושלמי מטעם איסור הנאה? ונראה דסבירא להו דהאי קרא „מן המאתים“ אינו אלא אסמכתא בעלמא, שאינה חשובה כל כך. וצ"ע בכ"ז

בצלאל זאב שאפראן

סימן קיא

כבוד הרה"ח המופלג כתו"י מוה"ר שלמה שו"ב ה"י באהוש

ע"ד אשר העיר במס' אהלות פ"א מ"ח. מונה התנא בין הרמ"ח אברים שבאדם, שכל אחד ואחד מטמא באוהל: „חמשה בנקביו“. ופירשו הרמב"ם והרא"ש והרע"ב. שהן הן כלי ההולדה [הביצים וגיד האמה]. ובבכורות מ"ה פ"א אמרו שבדקו ח מידי ר"י באשה ומצאו רנ"ב אברים. והקשה כת"ר: הלא אלו ה„חמשה שבנקביו“ אינם נמצאים באשה. והי נינהו הרנ"ב שמצאו? ועוד. לפי מה דאמרינן בבכורות שם. דהאברים היתירות שבאשה אינן מטמאין באהל. משום דבעינן דבר השוה לכל אדם. ואם כן הכא נמי הני „חמשה שבנקביו“ לא הו"ל לטמא באוהל, לאשר אינם באשה

? תשובה

(א) מי הגיד לו שאלו כלי ההולדה בנקוביהם ובשמותיהם אינם נמצאים באשה? ועיניו יחזו בספר „שבילי אמונה“ (נתיב הרביעי) שכתב שסמוך לרחם הם שני ביצי האשה, שהם מקים זרע לאשה, כמו ביצי הזכר וכו'. ומהם ישפך זרע האשה לחלל הרחם דרך גרונו. כי כאשר יוצק זרע הזכר, יצא ג"כ זרע מאותם ביצי האשה, וישתתף עם הזרע ההוא של הזכר וכו' ע"ש. וכן בספר הברית (מאמר י"ז פרק ב') כתב שכמה ביצים נמצאים באוצר רחם האשה בצד ימינה ובצד שמאלה ע"ש. וגם גיד הנשה נמצא בנקבות. כמש"כ בכרתי ופלתי' (יו"ד סוס"י ס"ה, בכרתי שם) על מנקר אחד שנשתבש בדעתו והרעיש העולם לומר על גיד אחר, שהוא