רב"ז יורה דעה רסד

זכה הכבוד לבני ולבן בנו עד עולם. ומה שבדיתם מלבכם שעי"ז שנתמנה מהצבור ולא קנה החזקה במעות, א"כ לא אלים חזקתו להוריש. הלא תדעו, כי נהפוך הוא, שרב שנתקבל ע"י קנין ממון גרע כחו טפי, שבכה"ג נוגע הענין מעט למ"ש בירושלמי (סוף בכורים) ובטוח"מ סי' ח' סעי' א' שרב שנתמנה ע"י כסף אין מחויבים לנהוג בו כבוד יע"ש. משא"כ כשנתמנה בלא ריצוי כסף, הרי התמנותו שוה להתמנות כל פרנסי ישראל בכל דור ודור, באופן היותר נעלה, שמהם אנו דנים שזכו לבניהם ולבני בניהם עד עולם

(ז) ומה שהשכלתם לשדות נרגא בחזקתו של הרב האברך הנ"ל, מאחר שכבר מחל בעת שכתבו כתב עבור אחותו, אבד חזקתו. זה הוא שטות גמור, שאפילו מחל היורש כבודו לטובת אחותו היתומה שתבוא עי"ז לאיזה תכלית נרצה, וחפץ למלאות רצון אביו ז"ל לעשות לו נחת רוח. והדבר לא הצליח. אם כן הכי בזה תשש כחו כל עיקר עד שינחלו אחרים את כבוד האם רצה אחד לתת חפץ אחד לזולתו, והלה לא רצה לקבלו משום איזו סיבה. האם בזה נעשה הדבר כהפקר שכל הקודם בו זכה. זהו רק צחוק מכאיב לב חלילה חולין הוא לכם לצער ע"י תחבולות כאלו אלמנה אשת ת"ח ויתום צורב! הביטו נא וראו מה כתיב בתורה ופ' משפטים): „כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו“. וכתב הרמב"ם ז"ל ב„ספר המצות“ (מצוה רנ"ו) וז"ל: האזהרה הזאת כוללת שלא יענה אותו „לא במאמר ולא במעשה“ אבל ידבר עמו דברים טובים ורכים ויתעסק עמם בעסק ויתנו להם לחיות בטוב ושמחים ויכוין ההפלגה בזה כלו. ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על זה, וכבר התבאר על לאו זה והוא אמרו ית' והרגתי אתכם וכו' עכ"ל. והרמב"ן ז"ל מוסיף שם להוכיח דעובר בזה על שני לאוין. שהרי חלקן הכתוב באמרו: אם ענה תענה אותו יע"ש. והנראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שלא תקשה עליו קושיית הרמב"ן ז"ל מהכפל לשון. עפ"י מה שמביא רש"י ז"ל אגדת חז"ל על הכתוב (ישעי' א' כ"ג): „יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם“, שעי"ז שנוטים דין היתום נושאת האלמנה קו"ח בעצמה. מה זה שהוא איש לא הועיל. אני לא כש"כ. ועי"ז שיתום לא ישפוטו. עי"ז ריב אלמנה לא יבוא אליהם כלל יע"ש. ובזה אמרתי לפרש הכפל לשון בכל הכתוב. דהעינוי בכאן הוא: בכפל. שאם מענין היתום, מעונה האלמנה, כנזכר. וזהו הצעת לשון הכתוב: „ענה תענה אתו“ את היתום. מעונה האלמנה ג"כ. ועי"ז תהי' שתי צעקות הן מהיתום, והאלמנה. ושייך שוב „שמע אשמע“ שמועה ליתום, שמועה לאלמנה. הנה כי כן אצליכם, קהל עדת „סקאליען“, הענוי הוא בכפל ממש, שעי"ז שתענו את היתום, תגזלו ותוציאו בלוע האלמנה, והם גועים ברעב ובחוסר כל... הטרם תיראון מפני ה' אלקים הנוקם נקמת דם יתום ואלמנה! ברית כרותה להם ממי שאמר והיה העולם שמיד שהם צועקים הם נענים, אף גם כשצועקים שלא מן הדין. ומכש"כ בכאן שצועקים מהשוד והשבר ומהחמס אשר תעשו אתם צעקת לגימא ששוכן סנה בעזרם (כגיטין ז' ע"א). ועליכם לפחוד ולירא מדמעותיהם, דמעת העשקים! ונאמנו מאד דברי חכמינו האלהיים ז"ל (שבת י"א ע"א) תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, ופי' רש"י וז"ל: תלמד חכם אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה, מפני שדמעותיהן מצויה עכ"ל, וכשאני לעצמי אמרתי להטעים דבריהם ז"ל: „תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה“ שהמלה „תחת“ מתפרשת בניבקוד „תחת“, מלשון הכתוב (משלי י"ז־י') „תחת גערה במבין“. שכוונת חכז"ל להפליג הדבר עד כמה צריכים אנו ליראה ולפחוד מלצער יתום ואלמנה, יותר מת"ח שנשיכתן נשיכת נחש, ועקיצתן עקיצת עקרב, והוי זהיר בגחלתן, וכל דבריהם כגחלי אש. ויותר מזה חמור תרעומות יתום ואלמנה! — ובטוח אני באלה שתשימו אוון קשבת לדברי דברי תורה. ומעתה כל הקולות יחדלון, ותראו לפעול על השובי"ם דמחנ', לבל יגזלו „חלק שכירות“ „והכנסת הרבנית“, וישלמו לבן הרב, כראוי וכנהוג בכל תפוצות

ישראל

(ח) אליכם אישים אקרא, שוחטים מופלגים דקהלת „סקאליען“ נ"י! שמועה שמעתי עליכם לאמר, כי לקחתם מקח רע לעצמכם, לגזול את שכירת הרבנית ובנה הממלא מקים אביו הרב ז"ל, שנלקח תמיד מהזביחה וממכס שחיטות עופות. זאת ועוד אחרת. שו"ב אחד מכם הרהיב עז בנפשו להיות מורה הוראות בעיר גם עכשיו, שיש מורה הוראה מוסמך הלא הוא בן הרב נ"י. וגם אתם מסדרים קידושין בלי רשות הרבנית ובנה הרב נ"י. לכן הנני בזה באזהרה רבה ובגזירת אורייתא, שמיום הזה והלאה תחלקו חלק הרב הנפטר ז"ל שהי' לו בחיים חיותו ותתנו אותו להרבנית ולבנה הרב הממלא מקומו. ואם לא תעשו כן, אז המשפט חרוץ בשו"ת האחרונים ז"ל דבכה"ג לא מחל החכם כבודו שיוכל השו"ב לשחוט בלי הסרת סכיני שחיטה בפניו ולגרום לו היזק לפרנסתו. וחזר להיות הדין כדין טבח שלא סר סכינו לפני חכם שמנדין אותו. ובשגם כי ע"י שחיטתו עובר על איסור גזילה ועל תקנת חז"ל עד שמחויב נידוי עכ"פ אין לו סייעתא דשמיא, שאין הקב"ה מסייע ידי עוברי עבירה, ועלול הוא לקלקל בשחיטתו, וחשש גדול הוא לאכול משחיטתו בזה בשו"ת הרב מלאדי ז"ל בח"ד (יעוי' בדע"ת הל' שחיטה סי' א'). ומהיום והלאה לא יורה השו"ב שום הוראה אפילו ביעותא בכותחא. כי על זה אמרו חז"ל [סוטה כ"ב ע"א]: „רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה“. ובברכות ס"ג ע"א: אמר אביי ש"מ באתר דאית גבר, תמן לא תהיי גבר. אפילו בשניהם שוין. ובפרט שהרב מוסמך והשו"ב איננו מוסמך כלל. וזאת שנתן לו הרה"ג המנוח ז"ל רשות להורות איזו שאלות פשוטות באקראי כשנסע מביתו וחדר הוראתו. אין זאת סמיכה רק לפי שעה. „סייפא ולא ספרא“. ואפילו אם יורה ויכוין על האיסור אסור ועל המותר מותר, אין הוראותיו כלום. ובאמת שהיתרו אינו מותר, כי עלול הוא לטעות. יען כי הוראתיו הם נגד רצון הבוי"ת, ולית לי' סייעתא דשמיא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כמש"כ כמה אחרונים. ולא זו בלבד אלא אפילו האיסור יש לפלפל ולומר שאינו אסור [כאשר כן הוכחתי לעיל בתשובה סימן צ' יעוין שם]

ועל ה„מסדרים קידושין“ בעירכם בלי רשות הרב, הנני מניף ידי בעים רוח התירה הקדושה להזהירם שלא ירים איש את ידו ואת רגלו לסדר קידושין בלי רשות ורצון הרב הממלא מקים הנ"ל. במי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם (קדושין ו' ע"א). יעוין ברמ"א סי' רמ"ה. ובשו"ת נו"ב חאה"ע סי' פ"ג. ובשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"ל. ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע"ב. כ' וז"ל: אמנם אם אדם יעלה על רוחו לסדר קידושין בלי רשות והורמנא האב"ד דקהלה או דמדינה, לא תהיה כזאת בישראל. כבר קמו רבנים על הא מילתא ולבשו בגדי נקם להניף ולהריק חרב לנדנה, החרם תחרימו וירדנה. וכל גאוני ארץ קבלה בידיהם מרבני צרפת קבלו מרבינו תם שגזר ואמר לבל יסדר קידושין כי אם שנבחר לרב בקהלה ובמדינה עכ"ל. מי לא יחרד לבבו לעביר על חרם קדמונים כאלו, ולעשות הרע בעיני אלקים ואדם, ויסדר קידושין ויברך שבע ברכות, שאין זה מברך אלא מנאץ ו הקב"ה יתן בלבכם שתשמעו לקול דברו: אלמנה ויתום לא תענון וגו'. ותכף ומיד תתחילו לחלק חלק שלישי מכל הכנסות השחיטה חלק כחלק כאחד השו"ב להרבנית ולבנה הרב נ"י. וכאשר תראו אתם, ראשי הקהל שאין זה מספיק להם. הואילו נא בטובכם להוסיף להם על משכורתם. כמאמרם ז"ל (כתובות ק"ה ע"א) לא ספקו אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן (יעוין בשו"ת ח"ס חחו"מ סי' קס"ד. יע"ש בסי' כ"ב וסי' קס"ו יעש"ה). ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם משפטכם חרוץ ששחיטתכם אסורה