רב"ז יורה דעה רסב

ובדברי סופרים העובר עליהם חייב מיתה. ומה ששנינו ישראל קדושים נהגו בו איסור. זו היא דברי סופרים. עכ"ל. ואפשר להעמיס זאת בלשון הרשב"א ז"ל בסוס"י ש', שכתב, דד"ז שהבנים מתמנים תחת אבותיהם, היא מנהגא יע"ש. ובשו"ת חת"ס ז"ל באו"ח סי' י"ג, תמה על לשון זה, דהא מן התורה הבנים מתמנים תחת אבותיהם? ועפ"י מה שכתבתי יש לומר דהרשב"א ז"ל הוסיף בזה חומרא לומר דמנהגא היא. והעובר ע"ז חייב מיתה ר"ל, כנזכר. ודו"ק. ודורשי רשומות דרשו: 'מ'י'ת'ה, היא ראשי תובות: 'מנהג 'ישראל 'תורה 'הוא. וכש"כ מנהג ישראל שנתייסד עפ"י הלכה משנים קדמוניות לכבוד התוה"ק ולומדיה, דייני ישראל שליט"א. ודאי דינו כהלכה ברורה, וחלילה חולין הוא לעשות בזה שום סתירה ועקירה. ודעת לנבונים נקל, שלא לעשות משפט מעוקל

(ד) ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו. והרה"ג וכו' המנוח ז"ל, ואביו הגאון האמתי בעהמח"ס „יד יהודה“ ז"ל, יהיו לכם למליצי יושר לפני כסא הכבוד יתשוי"ת, בגלל הדבר הזה, שלא הניחו לישב זר על כסאם. ולא תצערו את ב"ב יו"ח שיח"נ. כמבואר בזוה"ק פ' שמות דף ט"ז ע"ב: דאי לאו בעותא דמתים על חיי, לא איתקיימו עלמא פלגא יומא יע"ש. והנני במודעה רבה לאורייתא, כי מחויבים אתם להשתדל בהשתדלות נמרצה, להסיר את המכשלה הזאת מתחת ידכם. וגם להרב אשר מניחם שלא עפידחוה"ק, אני מזהיר שלא יורה שום הוראה במחנ', אפילו כביעותא בכותחא, בכדי שלא ליקום בארור משיג גבול. ואם יאבה וישמע, כבוד חכמים ינחל. ואם ימאן ולא ישמע לדברי הנאמרים באמת וצדק בכח תוה"ק, הוראתו אסורה, כבן סורר ומורה. כמבואר בשו"ת בית יעקב סי' ל"ג, דדיין שאינו ציית לד"ת, פסול להיות דיין יע"ש. אמנם כי, לבי נכון ובטוח, ששארית ישראל לא יעשו עולה, ותחוסו על עצמיכם לתקן את העולה הגדולה, ותחמלו חמלה, ובגלל הדבר הזה תזכו לתורה וגדולה, עד כי יבא שילה [כמד"ר סדר משפטים פ"ל–י"ט]: בצלאל זאב שאפראן

סימן קט

כבוד הנגידים הנכבדים, מנהיגי עיר סקוליען (בסרביא) ולהשובי"ם המופלגים דשם. ה' עליהם יחיו

(א) אחי ורעי! הנני בזה בשם ה' הרוכב בערבות, אבי יתומים ודין אלמנות. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני אם לשון תחנונים (כע"ז ה' ע"א) כי הנה לא אוכל אנכי לאטום אזני משמוע זעקת דלים, אלמנה ויתום המדוכאים והאומללים כאשר כן בא לפני המוכ"ז האברך הרב המופלג בתורה, ואוצרו יראה טהורה (כשבת ל"א ע"א) ענוותן ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו. שייף עייל, ושייף נפיק וגריס באורייתא תדירא (כסנהדרין פ"ת ע"ב), משנתו סדורה, כל מן דין סמוכי לנא (ככהובות י"ז ע"א) הולך תמים, מוסמך בסמיכות חכמים, מו"ה אליעזר זוסיא נ"י בן המנות הרה"ג המפורסם לשבח ולתהלה מוה"ר ישראל אברהם ז"ל. אשר עבד עבודת הקודש במחנ' עבודת אב"ד כ"ו שנה. והניח אחריו אשה צנועה אלמנה, ובנו בן יקיר הנ"ל הראוי והגון לאותו איצטלא למלא מקימו לעבוד עבודת הקודש במחנה. והנה חוב קדוש עליכם להושיט יד עזרה, להיות כאחים לצרה, לעמוד לאחי־עזר ולאחי־סמך ליתום ואלמנה, ברגשי חמלה ותנינה אמנם נוכחתי לדעת, כי במחנ' קמו מערערים על האברך הנ"ל ואינם מניחים אותו להתמנות תחת אביו הרה"ג ז"ל לשרת במקומו. ורוצים לגרש אותו מהסתפח בנחלתו. מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, להפוך משפט יתום ואלמנה, לראש ולענה שומו שמים על זאת. כי שתים רעות עשו, לעבור על ענוי יתום, וענוי אלמנה הנה כי כן את ידי נשאתי, לכתוב לכם אנשי אפרתי, חוות דעתי, כיד ה' הטובה עלי וכבר נודע מש"כ בתשו' מהרשד"ם ז"ל יו"ד סי' קנ"ג דלאפרושי מאיסורא משיבים לאחד מן הצדדים, ואפי' מדת חסידות ליכא יע"ש. ואין לך אפרושי מאיסורא גדול מזה. כמו שאבאר לקמן בס"ד. גם בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' כ"ד מתיר להפוך בזכות אלמנה יע"ש

פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. דכבר הוכחתי בכמה חשובות בראיות ברורות וצודקות דכתר הרבנות מורשה הוא לבניו. והוריתי הלכה למעשה דאין בכח שים קהל ועדה לגרע זכות בן הרב. וקשה עלי העתקה מחדתי. וכעת אבא בקצרה ואומר: דהאי דינא אם נוהג ירושה ברבנות. כבר ישבו על מדוכה זו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל והכריעו כן הלכה לדורות. הלא כה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מלכם ה"ז: ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המיני ין שבישראל ירושה לבנו ולבן גנו עד עולם וכו' הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש היה ממלא מקום אביו ביראה אע"פ שאינו ממולא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכן הוא בס' החינוך סי' תצ"ז, אחר שמביא כלשון הרמב"ם ז"ל מסיים בזה"ל: ולא המלכות בלבד אלא כל השררות שהם „במעשה“ או „בשם כבוד“ מן השמות הנכבדים, וכל המינויין שבישראל הם בירושה לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו עד עולם עכ"ל. וכ"ה בריב"ש ס' רע"א באריכות. וכן הוא בר ט"א מכות דף י"ג דכל שהחזיקו אבותיו בשום מינוי ושררה, והוא ראוי לכך, שהוא קם תחת אבותיו. וכ"ה ברמ"א סי' רמ"ה. ובשו"ת הרמ"א בסופו. ובמבי"ט ח"ב סי' ר'. עפ"י הספרי והתו"כ ומובא ברש"י יומא ע"ב ובתוס' מנחות ק"ט). הלא כה דברי ה„ספרי“ בזה"ל: הוא ובניו שאם מת, בנו עומד תחתיו ובתו"כ תניא: „ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנם הם היו קודמים“. וכן הוא ביומא ע"ב ובכתובות ק"ג ובירושלמי הוריות פ"ג ה"ב, אשר כפי הכרעת רבותינו ז"ל הנ"ל שמפיהם אנו חיים, הדרשות הללו הם דרשות גמורות, דלא כאסמכתא. וחזקת הרבנות הוא דאוריתא. ובספר חסידים סי' תשנ"ז השכיל להוציא ירושה בזה מן הכתיב (דברים ל"ג ד') „מורשה קהלת יעקב“ וממה דכתיב (תהלים ס"א ו') „ירשת יראי שמך“: ואין להתעקש מדברי הספר חסידים' שם שכתב: „כגון מלך וכהן גדול“ שכוונתו לשלול בזה שררות התורה. דזה טעות. דעל כרחך כוונתו במלת „כגון“ לכלול דבר אחר זולת המפורש בדבריו. דעל מלך וכה"ג לא היה צ"ל „כגון“. כמש"כ התוס' חולין קל"א ע"ב, ד"ה „כגון הזרוע“ ע"ש. וכן הוא מוכרע בירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד ובמפרשים שם בד"ה ר' ועירא ע"ש. והפרמ"ג בהקדמתו לאו"ח ב„אגרת השניה“ פירש ג"כ כן מלת כגון ע"ש. והוא ז"ל לא הראה יסוד לדבריו ובמחכ"ת לא העיר מהתוס' וממפרשי הירושלמי הנ"ל דמשמע כן להדיא, וכן הוא בתשובות גדולי האחרונים ז"ל שחזקת הרבנות הוא ד"ת. ראו בשו"ת שואל ומשיב סי' י"ז. ובשו"ת שם אריה חאו"ח סי' ז'. ועוד אחרונים, שהורו הלכה למעשה שירושה שייכה ברבנות. ומה שהבינו איזו מאחרונים שדעת הרשד"ם (מובא במג"א או"ח סי' נ"ג סקל"ג) במש"כ דבחכם „הממונה“ להרביץ תורה לא אמרינן כן. כבר תירץ בשו"ת שואל ומשיב ז"ל שם דבריו, שכוונת הרשד"ם ז"ל בזה, שכתר הרבנות אינו שוה לשאר מינויין, דעכ"פ בכתר הרבנות צריכין שיהא עכ"פ ממלא מקום אביו ביראה, כדי שיהא לו סייעתא דשמיא לאסיקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע"ש. ודבריו ז"ל נכונים ואפילו אם נניח דכוונת הרשד"ם ז"ל בדבריו הם כפשוטן. אין בכחו להכריע כף הלכה כדבריו נגד כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל וסוגיא דעלמא כוותייהו הלכה רווחת בישראל, דבן הראוי למלא מקום אבותיו, הוא קודם לכל אדם.