רב"ז יורה דעה רסא

אפרים לנדא נ"י (בן הרה"ג המנוח ז"ל). והשני הלא הוא הרה"ג וכו' מוה"ר חיים ראבינאוויטש נ"י (חתנו של הרה"ג המנוח ז"ל). והרב והקהל לא שאלו כלל את פיהם, אם רוצים הם לוותר על חזקת הרבנות. גם לא באו כלל לעמק השוה, עם אשת חבר, אלמנת הרה"ג וכו' המנוח ז"ל, ובתה היתומה, הבתולה האומללה שכבר הגיעה לפרקה פרק בתולה נשאת מי ראה כזאת, מי שמע כאלה, ששארית ישראל יעשו עולה, לעבור על דין חזקה גדולה ולא זו בלבד, אלא שהפכו משפט יתומים ואלמנה, לראש ולענה. שומו שמים על זאת. כי שתים רעות עשו. באשר עברו על „גדולה חזקה“ מן התורה [ככתובות כ"ד ע"ב. וקידושין ס"ט ע"ב. וגם על עינוי יתומה ואלמנה. וכבר נהגו ישראל קדושים שבכל עיר ועיר ומדינה ומדינה, להשביע נפש נענה, ברגשי חמלה וחנינה, לפרנס יתומים ואלמנה של הת"ח שעבד להם עבודת הקודש במתנה, ולהחזיק מגן וצנה, שלעולם יהיו להם למשען ומשענה, כל משען לתם וכל משען מים, כאלו הת"ח קיים. וזאת התעודה בישראל, שצדקתם כהררי

אל

(ב) הנה כי כן את ידי נשאתי, לכתוב לכם אנשי אפרחי, את אזהרתי, היוצאת מחדר הוראתי. בשם השם ובשם התוה"ק. הסירו את המכשלה הזאת מתחת ידכם. והרימו את העטרה, עטרת משרת הרבנות, מעל ראש הרב אשר מניתם. באשר הוא משיג גבול עולם, אשר גבלו הראשונים. וגם הוא בא בשדי אלמנה ויתומה. כי גאלם חזק הוא, יריב את ריבם אתו [כמשלי כ"ג – י"א] כי הנה כבר איפסקא הלכה, ומורין כן בכל בתי דינין שבישראל דחזקת הרבנות ירושה היא מאבות לבניהם ולאחריהם. וכן הדיו בכל השררות וכל המינויין שבישראל. כמפורש יוצא הלכה פסוקה ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' מלכים הלכה ז' יע"ש. וכן הוא בספר החינוך סי' תצ"ז. ובריטב"א מכות דף י"ג ע"א יע"ש. וכ"ה בריב"ש סי' רע"א באריכות. יע"ש ובמבי"ט ח"ב סי' ר'. וכ"פ הרמ"א ביו"ד סוס"י רמ"ה. ובסוף תשו' הרמ"א, נדפסה תשובה גדולה מהגר"ש האבד"ק קראקא ז"ל, ששמע מפי אביו הגאון ר' העשיל ז"ל, שנפסק מפי כל הגאונים הלכה למעשה, שאין לדחות את הבן, משום גדולה, כשראוי לכך. ודלא כהרשד"ם ביו"ד סי' פ"א. מובא במג"א או"ח סוס"י נ"ג ע"ש, דרוב הפוסקים חולקים עליו בזה. ומקורם טהור מהספרי וספרא תו"כ. מובא בפירש"י יומא ע"ב. ובתוס' מנחות ק"ט ע"ב ד"ה חוניו. ובכתובות ק"ג ע"ב. ובירושלמי הוריות פ"ג ה"ב עש"ה. ובהגהות מיימוני פ"א מהל' מלכים. וכל גדולי הפיסקים, אשר מפיהם אנו חיים, יחד כולם הכריעו, שכל הדרשות האמורים בזה, הם דרשות גמורות. דלא כאסמכתא. ובספר חסידים סי' תשנ"ז, השכיל בדבר חרש, להוציא ד"ז מהפסוק „מורשה קהלת יעקב“. ומפסוק: „ירושת יראי שמך“. עש"ה ובפי' אזולאי ז"ל ובתשו' שבסוף תשו' הרמ"א הנ"ל, נפסקה הלכתא, דגם חתנו הוא כבנו בד"ז יע"ש. ואני מצאתי בשו"ת ב"ח הישנות סי' י"ג, דחתנו ובנו, שוים הם, לענין דינא דבר מיצרא. יע"ש ובש"ך חו"מ סי' קע"ה סק"ל. ומצאתי בשו"ת חת"ס חו"מ סי' י"א, שדעתו נוטה מסברא לומר, דחתנו כבנו, לענין דינא דבר מיצרא יע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' תשו' הב"ח הנ"ל. וצופה הייתי בהגהות יד שאול, שבגליון היו"ד סוס"י רמ"ה, שכתב שמצא ראיה מפורשת לזה מפירש"י בשבת כ"ג ע"ב ד"ה נפק מינייהו. דחתנו כבנו עכ"ל ואני הערותי לומר בזה דבר נכון בעזהשי"ת. דהנה הש"ס בשבת שם קאי לרב חסדא. ור"ח אזיל לשיטתו בב"ב קמ"א ע"א דאמר ולדידי בנתן עדיפי לי. יע"ש בתוס' ד"ה לדידי, ולהכי השפיע רב חסדא בברכתו דנפק מינייהו חתני כרב שיזבי. ולא כרב הונא, דנפק מברכתו, בנין רבנן. משום דר"ח אזיל לשיטתי'. ודו"ק

ומצאתי בפירוש בעל ספר חרדים, על הירושלמי בפ"ג דברכות ה"א, ד"ה הוא הוה חמוי. שכתב וז"ל: וחייב אדם בכבוד חמיו. דחתנו כבנו. כרש"י בשבת דף כ"ג ע"ב. עכ"ל ותמהני שלא הביא מהא דכתיב [ס"א, כ"ד–י"ב] „ואבי ראה גם ראה“ שפירשו המפרשים שדוד אמר כן לשאול שהיה חמיו, וקראו „אבי“ וכן הוא בטור יו"ד סוס"י ר"מ, שכתב וז"ל: וחייב לכבד חמיו. דכתיב: „אבי ראה גם ראה“. עכ"ל. וכ"ה בט"ז יו"ד שם ס"ק י"ט יע"ש אולם מצאתי בב"ח שם, שהביא דר"ז איתא במדרש שוחר טוב, ורבנן דרשו שם למקרא זה באופן אחר יע"ש. ותרי תמיהי מידכר דכירי, שלא הביא מהמכילתא פ' יתרו. עה"פ: „וישתחוו וישק לו וגו'. מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו“. עכ"ל המכילתא. ובילקוט שמעוני שם הגירסא: מכאן אמרו שיהא אדם נוהג בכבוד חמיו עכ"ל. ומצאתי ב„אור החיים“ עה"ת, פ' יתרו שם. פסוק ו'. שכתב וז"ל: וצריך לכבדו, אפילו משה. דכתיב: אבי ראה גם ראה עכ"ל. ולא הביא מכל הנ"ל. ומכ"ז מוכח דחתנו כבנו. ובתשובה אחת הארכתי בזה בפלפול יפה אף נעים. ולא עט האסף פה

(ג) המורם מכל האמור, בנידון דידן, דכל חזקת הרבנות, מהרה"ג וכו' המנוח ז"ל, שייכה לבנו ולחתנו הרבנים הג' וכו' נ"י הנ"ל. ולא זו בלבד אלא שבני העיר דמחנ', מחויבים לפרנס את האלמנה, כל ימי חייה. כמפורש יוצא מפי רבותינו ז"ל במדרש רבה (סדר ויחי פ"ק סי' ב') בהא דרבינו הקדוש, צוה. ואל תזוז אלמנותי מתוך ביתי וכו'. ופריך: ולא מתניתא היא. אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי, אין יורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך וגו' ומתרץ המד"ר, וז"ל: אלא לפי שדרכו של נשיא להיות כל חפציו משל צבור. וזה ע"י שלא נהנה משל צבור כלום, לפיכך הוא אומר אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי. יע"ש במת"כ, שכתב וז"ל: לפיכך וכו' לומר שתהא ניזונית מנכסיו דוקא, ולא משל צבור, כמו בחייו. עכ"ל. ומזה נלמד ממילא, דלפי דרכינו. שהרבנים שליט"א, מתפרנסים בחיים משל צבור. כן אחר הפטורה ר"ל. מחויבים הצבור לפרנס האלמנות, וכל בני ביתן, בכל צרכיהן וכל חפציהן, מצד הדין. וניזונים בזרוע. כמו בחיי הרבנים. ודו"ק. ותיתי לי שתל"ח זכיתי למצוא מקור נאמן למנהג ישראל קדושים לפרנס אלמנות ת"ח דיינים ישראל. ה' יאריך ימיהם ושנותיהם. ואשרי העם שלו ככה, שנתייסד המנהג עפ"י הלכה. וגם בלאו הכי, כיון שהמנהג כן. הו"ל כאלו הותנו אנשי הקהלה בפירוש עם הת"ח, בעת שמינוהו עליהם, לפרנס אלמנותו ויתומיו ר"ל. כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קס"ט סעי' י"ח דהיכי דהמנהג כך, הוי כאלו הותנו. וכן קיי"ל בחו"מ סי' ס"א. וכ"ה בט"ז או"ח סי' תרל"ח סק"ח. וגם בהשוכר את הפועלים, קיי"ל שע"ד המנהג הם נשכרים. כמו ששנו חכמים בלשון המשנה ב"מ פ"ג ע"א. ובירושלמי שם. אר"ה. דעת אומרת, המנהג מבטל את הלכה. אר"א. כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו. ופי' הפ"מ. דר"א מפרש דברי ר"ה הוא דקיי"ל דאפילו יש טענת הכחשה ביניהם בענין התנאי, וקיי"ל בעלמא כל המוציא מחבירו עליו הראי'. אבל הכא המנהג מבטל הלכה, ועל השוכר להביא ראיה. וכן הוא ברמב"ם פ"ח מהל' שלוחין ה"ה, דזה שטען שלא כמנהג, עליו להביא ראיה וכ"ה במרדכי ב"מ סי' שצ"ז. ואפילו אם יבא אליהו הנביא ז"ל ויאמר לעבור על המנהג, אין שומעין לו. כיבמות ק"ב ע"א, ומנחות ל"ב ע"א יע"ש. ומצאתי בירושלמי פסחים פ"ד ה"ג, שאמרו: כשם שקונסין להלכה. כך קונסין למנהג יע"ש וברמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"ב. כתב וז"ל: הגזירות והתקנות והמנהגות, כאו"א מאלו הג' דברים, מ"ע לשמוע להן, והעובר על כל א' מהם, עובר בל"ת. הרי הוא אומר: עפ"י התורה אשר יורוך' אלו התקנות והגזירות והמנהגות, שיורו בהם לרבים, כדי לחזק הדת ולתקן הפילם. עכ"ל. ולא זו בלבד, אנא דכל העובר על המנהג, דינו כעובר על דברי סופרים, דאמרינן גבייהו, דכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. כברכות ד' ע"א. ועירובין כ"א פ"ב. וירושלמי ברכות פ"א ה"ד. כמפורש יוצא להדיא במרדכי חולין, ר"פ גה"נ. גבי שומן הגיד, דישראל קדושים נהגו בו איסור. וכתב דראוי להחמיר בו הרבה, כדגרסינן בני הזהרו בשל סופרים יותר משל תורה וכו'.