רב"ז יורה דעה רס

ובנקה"כ שם עש"ה] ומשום הכי ס"ל לר' יהודה דבע"ק טובל במ"ס „בכל מקום“ ואפי' במים שאובין כנז'. ועפי"ז יתפרש לן שפיר מ"ש בתוספתא הנ"ל: „אמר ר' יהודה מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם והי' ר' דוסא מושיב בו [עליו] שני ת"ח כדי שיקוו בו המים מ' סאה“. כלומר דר' יהודה הביא „מעשה רב“ ראי' לשיטתי' דבע"ק טובל במ"ס שאובין [והמקוה שבין אושא לשפרעם, לפנים מן המפתח היתה. כבר"ש על המשנה ריש פ"ח דמקואות ע"ש]. והא דאמר מושיב עליו שני ת"ח“, הוא מלשן „ותשבו בקדש“. כלומר שעיכבם ולא הניחם ללמוד תורה עד שיקוו המים מ"ס ויטבלו, ואעפ"י שהם שאובין: ור"מ דס"ל לפסול מ"ס שאובין לבע"ק, הביא גם הוא „מעשה רב“ ראיה לדבריו, מההיא עובדא ברום בית ענת שהקוו יותר מאלפים כורים ובאו ושאלו את ר"ח בן תרדיון ופסל שאני אומר נכרים נכנסו וזלפוה וכו'. הרי דרחב"ת פוסל שאובין לבע"ק. וכ"כ הר"ש בפ"ח דמקואות להדיא: דמהאי עובדא סייעתא ל"מ“ ע"ש. וי"ל דהיינו טעמא דר"מ משם דאזיל בשיטת ר"ח בן תרדיון חותנו. כע"ז י"ח ע"א. ומצינו ביומא ע"ה ע"ב דרבא חתני' דרב חסדא הוה, וקרא לי' רבו ע"ש. ובתוס' שבועות מ"ב ע"א ד"ה כל. דתלמיד מסתמא כרבו ס"ל ע"ש. וטעמא דר"ח בן תרדיון ור"מ חתנו, דס"ל דמ"ס שאובין פוסלין לבע"ק. הגם שהיא גזירה לגזירה כאמור י"ל דס"ל כר' ינאי בברכות כ"ב ע"א, דאמר ושמעתי שמחמירין בה. ע"ש בפירש"י שמחמירין בה, במ' סאה ע"ש. אבל בירושלמי פ"ג דברכות סוה"ד אמר ר' ינאי בהדיא: מחמירין בה לטבול במים חיים' וע"ש במראה הפנים' שכתב, דטעמא דחומרא הוא מפני גודל הגדר וכו'. ולפי שהתקינו במים חיים היו צריכין לחזור אחריהן בטורח הרבה עד שבין כך עברו העוברין והשבין ובטל העבירה, והי' להן מנהג חומרא בטבילה זו יותר מחומר אשת איש ונדה עכ"ל. והיינו נמי טעמא דרחב"ת ור"מ שהחמירו כל כך מפני גודל הגדר. ועוד י"ל בטעמא של רחב"ת ור"מ, משים דס"ל דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גזירה. כמש"כ בשו"ת חכם צבי סי' ע"ה ע"ש. והכא נמי עיקר גזירת טבילת בע"ק היתה משום שלא יהיו ת"ח מצויין כו' [ועיין יומא י"ג ע"א. ובירושלמי פ"א דיומא ה"א דף ה' ע"א. דקרי מצוי ע"ש]. איכו השתא שהראיתי לדעת זאת, ממילא מובן דאין ראי' כלל מהתוספתא הנ"ל לחוש על מקוה שלם שיש בה מ"ס שמא עכו"ם נכנסו וזלפוה. דשאני האי עובדא דרחב"ת שהי' חושש בזה להחמיר רק לענין טבילת בע"ק שמחמירין בה, כדבר האמור. וגם בל"ז לית הלכתא כרחב"ת ור"מ בזה. כמו שפסק הב"י באו"ח סי' פ"ח ובמג"א שם דבע"ק טובל במ"ס ואפי' שאובין ע"ש. ולפי מה שכתבתי מהתוספתא אתי שפיר מילתא בטעמא משום דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכן סתם לן תנא דמתני' רפ"ח דמקואות כר' יהודה בתוספתא ע"ש. וכבר איפסקא הלכתא כסתם משנה. כשבת מ"ו ע"א. וחולין מ"ג ע"ב. ועוד בכמה דוכתי בש"ס. ותמהני על הב"י ביו"ד סי' ר"א הנ"ל שהביא להתוספתא הנ"ל. ולדעתי היא משנה שאינה צריכה ואין שום הוכחה מזה שלא להאמין לנכרי על מקוה שלם שיש בה מ"ס כאמור. ודו"ק. וזה ברור ואמת לפענ"ד

(ו) ועתה נחזור לנידון שאלתנו, כיון שיש בהמקואות הנ"ל הרבה יותר ממ"ס, הגם שלא היו נעלית אין לחוש. דהא דהחמירו הב"ח שם בסי' ר"א והט"ז שם סק"ה והש"ך בס"ק ט"ז במקוה של עכו"ם לחשדו שזילף ומילא בקילון בלילה. היינו דוקא היכא שיש לו הנאה ומקבל שכר מכאו"א שטובל בהמקוה אז הצריכו שיהי' המקוה נעולה ע"ש. אבל באין לו הנאה לא חששו כלל. כמש"כ הש"ך בס"ק ט"ז הנ"ל. וכ"מ בתוס' ע"ז י"ב ע"א ד"ה ושדי עכו"ם נבילה בקדירה, ולא חיישינן לנכרי שיכשיל את ישראל בחנם וכו' ע"ש, וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רכ"ד. מובא גס בב"י סי' ר"א הנ"ל, דהיכא שאין להנכרי שום הנאה מחליפת המים לא חיישינן ע"ש. ועפי"ז בנד"ד כיון שאין להנכרי שום שכר מהשגחתו על המקוה, כי לא נתמנה כלל על זה, אין לחוש שהנכרי הזה יכשיל את ישראל בחנם להחליף את מי המקוה המרובים במים שאובין ואפילו להמהרי"ט בתשו' ח"א סי' י"ב וח"ב סי' ג' שהעמיס כדעת התוס' בע"ז י"ב ע"א הנ"ל דס"ל דהיכא דאין להעכו"ם טורח חיישינן שיכשיל את ישראל אע"ג דלית לי' הנאה מזה ע"ש אולם היכא דאית לי' להנכרי טרחא הכל מודים דלא חיישינן שיכשיל ישראל היכא דלית לי' הנאה. ואם כן בנ"ד ודאי אין לחוש כלל שהנכרי יטריח טרחא גדולה וכבדה לזלף את מי המקוה המרובין ולמלאותם במים שאובין וכש"כ היכא שישראל יוצא ונכנס כמה פעמים ביום ואיננו רואה בהמקואות שים שינוי, ודאי דאין לחוש כלל. וגם בל"ז כבר יצאו גדולי האחרונים ז"ל ללחום את מושל והשיגו על המהרי"ט ז"ל. עיין בפר"ח יו"ד סי' קי"ח ס"ק ל"ו שהשיג על המהרי"ט הנ"ל. ועיין שו"ת ח"צ סי' ל"ט דחולק ג"כ על המהרי"ט. וכתב וז"ל: דאף דהנכרים חשודים על שפיכות דמים ואין מתיחדים עמהם. היינו בדבר שהוא נוקם ועושה רעה לישראל בודאי חשיד עליו ועושהו כדי להנקם מישראל אויבו. אבל להכשילו בדבר איסור במקום שאי אפשר לעמוד עליו, אין זה נקמה לפי דעת הגוי שהרי אין הישראל יודע בדבר זה ומה רעה עושה לו עכ"ל ועיין במנח"י על התורת חטאת כלל ל"ב ס"ק ק"ג וס"ק ק"ד ע"ש. והרבה יש להאריך ולפלפל בדבריהם ולא עט האסף פה. ועיין בלב"ש בחי' דינים ליו"ד סי' צ"ג ס"ק ר"ה שהחמיר מאד במקוה שהיא של עכו"ם ומקבל עליה שכר, שלא להאמין לעכו"ם אא"כ נעול, ויש גם חותם של ישראל ע"ש. ודבריו תמוהים כמובן. כש"כ לפי מה שהבאתי מחי' הרשב"א דשאובין אין לו עיקר כלל בדאורייתא. ודאי דאין לחוש כלל. וגם מש"כ היב"ש שיש להקפיד שיהי' עומד המקוה ברשות הרבים שדרים ישראלים אם אפשר ע"ש. ותמהני מהתוספתא מקואות פ"ו. מובא גם בב"י יו"ד סי' ר"א הנ"ל דמרחץ שבלניה נכרים וישראל יוצא ונכנס שם או שמטהרת שלה פתוחה לרה"ר טהורה עש"ה. הרי להדיא דהיכא שהמקוה פתיחה לרה"ר או ישראל יוצא ונכנס שם אין צריכין לא למפתח ולא לחותם. וי"ל

אמנם כן בנדון דידן, שאין להעכו"ם שום הנאה מחילוף המים, ודאי דאין לחוש כלל שיכשיל את ישראל כ"ז ברור להלכה. ומכל מקים לכתחלה בודאי ראוי להחמיר שהמקוה האחת (של מי כפור] תהיה נעולה, וחתום בחותם של ישראל, והנקב שמחבר את שתי המקואות יחד יהי' תמיד פתוח, וממילא נתכשרה המקוה השניה לעולם ע"י השקה, ותו ליכא למיחש למידי. וזה ברור: חותנך אהובך דוש"ת. בצלאל זאב שאפראן

סימן קח

כבוד הנגידים הנכבדים, ראשי מנהיגי עיר סאדאגורא. ה' עליהם יחיו

! (א) אחי ורעי! חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש־דת בקנאת ה' צבאות, והנני בזה בשם הרוכב בערבות, אבי יתומים ודין אלמנות, ובשם התוה"ק, בדבר אשר שמעתי צעקת קול ענות חלושה, נאקת האלמנה ויתומה, וזעקו הרבנים הג' וכו' בני המנוח הרב הג' וכו' מוה"ר ישראל ז"ל ששמש עבודת הקודש במחנ"ק, בתור אב"ד, לערך עשרים שנים וירש כסאו מאביו הרב הגאון הגדול וכו' מהרי"ל ז"ל, שכהן פאר במחנ' לערך ל"ה שנה. ועתה כפי הנשמע, לא טוב עשו במחנ', שהרהיבו בנפשם עוז, ובחרו באחד הקם בתור משי גבול, וישב את עצמו על כסא זר, באתרא דאיכא בנים הראוי למלא מקום אביהם ז"ל. האחד הלא הוא הרה"ג וכו' מוה"ר