רב"ז יורה דעה רנט

סעי' ד' ע"ש? ועוד קשה דלפום ריהטא משמע דהני תרי עובדות של ר' דוסא ושל ר"ח בן תרדיון, סיתראי נינהו דהרי חזינן דלא קפיד ר' דוסא להושיב בו שני ת"ח אלא עד שיקוו בו המים מ' סאה. אבל לא חש עוד יותר להושיב עכ"פ שומר ישראל, בכדי שלא יכנסו נכרים בלילה ולחזור ולמא בקילון. משא"כ בהאי עובדא שניה ד„רום בית ענת“, שכבר קיו שם יותר מאלפים כור. ואפ"ה פסל ר"ח בן תרדיון ומטעם שחש לומר נכרים נכנסו וזלפוה בלילה וכו'. ואם כן תימה על הב"י ז"ל שהביא להני עובדות שבתוספתא הנ"ל. ולא העיר כלל שלכאורה הני עובדות סותרים

זא"ז

(ג) וכדי לבאר את התוספתא הנ"ל. נקדים עוד גם את הרישא מהתוספתא הנ"ל, דשם איתא לענין המקואות שבא"י. וז"ל: „ושבא"י שחוץ מן המפתח כשרין לכל הטמאים ואצ"ל לבעלי קריין. ושלפנים מן המפתח פסולין לבעלי קריין ואצ"ל לכל הטמאין דברי ר"מ. ר' יהודה אומר כשרין לבעלי קריין מפני שבע"ק טובל במ' סאה בכל מקום“ עכ"ל. ועיין במשנה רפ"ח דמקואות. ע"ש ותראה דסתם לן תנא דמתני' כר' יהודה בתוספתא הנז'. ועיין ברמב"ם בפיהמ"ש (שם) ובר"ש וברע"ב שם דבעל קרי מותר לטבול אפי' במקוה שכל מימיו שאובין, אם רק יש בו מ"ס ע"ש. ולפי מה שכתבתי דר"י בתוספתא נראה ברור דאזיל לשיטתי' בתוספתא פ"ב דברכות. מובא בש"ס ברכות כ"ב ע"ב. דר' יהודה אמר לענין בעל קרי: „מ' סאה מכל מקום“. ובש"ס מפרש דהא „מכל מקום“ לאתויי מים שאובין אתי ע"ש. וכלשון הזה ממש אמר ר' יהודה ג"כ בתוספתא פ"ח דמקואות הנ"ל שבעל קרי טובל במ"ס „בכל מקום“. כלומר: ואפי' כולן שאובין. ולפענ"ד נ"ל לומר מילתא בטעמא דסגי לי' לר' יהודה לבעל קרי לטבול במ"ס ואפי' שאובין. דהנה כל עיקר טבילת ב"ק היא תקנת עזרא. כב"ק פ"ב ע"ב. ומשום שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. כברכות כ"ב ע"א. וברמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"ד כתב וז"ל: כבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול. וב"ד שעמדו אח"כ התקינו אף לתפלה שלא יתפלל ב"ק לבד עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו ת"ת מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומפני טעם זה תקנו טבילה לב"ק לבדו כו' עכ"ל. וכן הוא בכ"מ פ"ה מהל' דעות ה"ד. וכ"ה בש"ע או"ח סי' פ"ח סעי' א' ע"ש. אבל הטור באו"ח סי' פ"ח לא ס"ל כטעם הנ"ל. אלא דהטעם שתקנו טבילה לב"ק הוא משום קלות ראש. והב"י שם כתב דהכי מוכח בש"ס ברכות ע"ש וכוונתו להא דתניא בברכות כ"ב ע"א. ע"ש ברש"י ד"ה מכאן אמרו כו' ע"ש] ונראה דהטור לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל להטעם הנ"ל שלא יהיו ת"ח מצויין כו' וע"כ צ"ל דבגמ' לא אמרו טעם זה רק לפרש טעמא דלחשה. ומצאתי בפרישה על הטור או"ח סי' פ"ח שכתב וז"ל: חוץ מבעל קרי כו' ונתן רבינו טעם לדבר שבא מקלות ראש. והכי מוכח בפ' מי שמתו, ובש"ע נתן טעם אחר כדי שלא יהיו ת"ח מצויין כו'. ולא ידעתי מניין לו טעם זה עכ"ל. ובמח"כ אישתמיטתיה דהאי טעמא דש"ע טעם כעיקר הוא כמפורש יוצא בתורת משה רבינו הרמב"ם ז"ל כנ"ל, ואנכי הרואה כי „משה אמת ותורתו אמת“. וטעמו לשבח הוא כי כן אמרו במערבא בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד. וז"ל: „אריב"א כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהיו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל“. ועוד אח"ז שם אמרו: „א"ר חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני התלמוד“ וכו' ע"ש. ומכאן מצא הרמב"ם ז"ל מקור נאמן לדבריו שכתב: ד„שתי תקנות תקנו לבע"ק, תקנת עזרא היתה לד"ת. ותקנת ב"ד שלאחריו אף לתפלה“. וממילא אזדא תמיהת ה„כסף משנה“ על הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלה ה"ד הנ"ל. עש"ה והבן [שוב ראיתי בפמ"ג או"ח סי' פ"ח במ"ז סק"א שהעיר קצת על הפרישה ע"ש. ובמת"כ אישתמיט מיני' הירושלמי הנ"ל]

(ד) אחר כתבי זאת נזכרתי עוד להעיר מקור טהור ונאמן לתורת משה איש האלהים רבינו הרמב"ם ז"ל. מהירושלמי פ"א דשבת ה"ד, דחשבו שם, אחד מהי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה]: „ועל הלכות בעל קרי“. ופי' הפני משה (שם) שאסור בדברי תורה עד שיטבול ע"ש. ולכאורה תימה שדברי הירושלמי סיתראי נינהו. שהרי בירושלמי פ"ח דיומא ה"א. וירושלמי פ"א דתענית ה"ו. וירושלמי פ"ד דמגילה סוף ה"א. אמרו בהדיא דעזרא התקין טבילה לבעלי קריין ע"ש ולתרץ קושיא זו פריק לה הרמב"ם ז"ל יפה, דתקנת עזרא היתה לדברי תורה. כבבלי ב"ק הנ"ל. והירושלמי, בשבת הנ"ל שאמרו שהוא אחד מהגזירות של הי"ח דבר. היינו לענין תפלה. ועפי"ז אתי שפיר הכל. וכל הירושלמות הם שפה אחת ודברים אחדים. ודוק כי זה ברור ונכון [ועיין בטור או"ח רס"י ר"מ שכתב וז"ל: כדאמרינן שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. ולאו דוקא ת"ח, אלא ה"ה נמי כל אדם. ונקט ת"ח שהפרישות מצייה בהם עכ"ל ולפענ"ד נ"ל לפרש דדוקא נקטו „ת"ח“. דאם לארכן, קשה הא ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום. כשבת פ"ו ע"א. ונדה י"ז ע"א. ובנדה ט"ז ע"ב אמר ר' יוחנן אסור וכו'. ולמד זאת מקרא דאיוב. ור"ל מקרא ד„בוזה דרכיו ימות“. ועיין במד"ר סדר תולדות פס"ד סי' ה' דאמר ר' יותנן הרי זה מגונה ע"ש. ובמד"ר רות פ"ב סי' י"ז א"ר יוחנן למדה התורה ד"א שאין תשמיש ביום וכו' ע"ש וצ"ע (ועיין בט"ז יו"ד סי' נ"ה סק"ז לענין ישראל קדושים נהגו בו איסור, דקיל הוא משאר איסורי דרבנן ע"ש. וי"ל מכאן והבן. ועיין במרדכי ר"פ ג"ה שכתב דמה ששנינו בו ישראל קדושים נהגו בו איסור, זו היא ד"ס, והעובר עלי' חייב מיתה ע"ש. ויש להעמיס זאת בהאי קרא דר"ל הנ"ל. ועיין בפירש"י שבת פ"ו ע"א. ותוס' שם ד"ה ישראל קדושים. שנקטו מהקרא דר"ל הנ"ל ע"ש וצ"ע). וכדי לתרוצי קושיא זאת, דייקו וגרסו, ונקטו בלשונם: „שלא יהיו ת"ח מצויין“. משום דת"ח מאפיל בטליתו ומותר. כשבת פ"ו ע"א. ונדה י"ז ע"א. ודו"ק ועפ"י המד"ר רות הנ"ל יתפרש יפה כמין חומר הא דאמר ר' יהודה בברכות כ"ב ע"א, דבעל קרי שונה בהלכות ד"א. ע"ש ברש"י. ולכאורה יפלא, הכי „הלכות ד"א“ לאו תורה היא. והלא ד"א קדמה לתורה? ועיין בב"ח או"ת סי' ק"ב דהלכות ד"א אינו נקרא עוסק בתורה ע"ש. וכ"כ בשמו הפמ"ג באו"ח שם במ"ז סק"ד ע"ש. ולפי מה שכתבתי, בל"ז אתי שפיר, דר' יהודה בא ללמד הלכות ד"א לבע"ק. כלומר: כיון דעיקר תקנת עזרא לא היתה אלא כדי שלא יהיו ת"ת מצויין וכו' וכבר למדה תורה ד"א שאין תשמיש ביום. כמד"ר רות הנ"ל (ואולי יש להעמיס זאת בלשון פירש"י בברכות ע"ש במס' ד"א והבן). אמנם כבר הבאתי לשון הש"ס ירושלמי ברכות פ"ג ה"ר הנ"ל, דא"ר יעקב בר אבין „כל עצמן לא התקינו טבילה זאת, אלא שלא יהיו ישראל כתרנגולין“. ולא נקט כלל ת"ח. רק רחב"ו נקט „מפני התלמוד“. ולפי מה שכתבתי ד„שתי תקנות הוו“ אתי שפיר הכל]

(ה) השתא הכי נתנה ראש ונשובה, לפרש מילתא בטעמא דסבירא לי' לר' יהודה דבעל קרי טובל במ"ס ואפי' שאובין, כיון שדעת הרבה פוסקים דשאובה א נה פוסלת אלא מדרבנן. וכ"מ בב"ק ס"ז ע"א. וב"ב ס"ו ע"ב. ועיין תוס' פסחים י"ז ע"ב ד"ה אלא דהוי. ובתוס' ב"ב ס"ו סוע"ב ד"ה מכלל. וברמב"ם פ"ד מהל' מקואות ה"ב. ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ד. ובב"י יו"ד סי' ר"א ע"ש. ואני מצאתי בחי' הרשב"א יבמות דף פ"ב ע"ב. שהביא בשם הרמב"ן דכולה שאובה אין לה עיקר בדאורייתא כלל עש"ה. וכיון שהוכחתי לדעת דעיקר תקנת טבילת בע"ק הוא רק גזירת חז"ל. וכיון דהיא גופה גזירה איך ניקום אנן ונגזור גזירה לנזירה לפסול בה שאובה? והא אין עושין משמרת למשמרת. כרש"י ביצה ב' ע"ב ד"ה והא תניא ע"ש עיין בתוס' חולין ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא ע"ש ובט"ז יו"ד סי' צ' ס"ק י"ב