רב"ז יורה דעה רנח

שמלך כשר היה. וכתב: ממלות הפוכות כשב כבש. שמלה שלמה ע"ש

(ז) ויש עוד להעיר בזה ממש"כ התויו"ט באבות פ"ה מ"ד ד"ה עשר. לענין דצ"ך עד"ש באח"ב. שמשמעותן כאלו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב. שעי"ן ואל"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת. כמו שמלה שלמה כבש כשב כו' ע"ש. הרי שגם בלשון חכמים. „באח"ב“ כאלו נאמר „באב"ח“. ויש להעיר עוד ממש"כ ה„אור החיים“ (עה"ת פ' פנחס. כ"ו פסוק כ"ו. בד"ה בני זבולן): „סרד“ כמו „סדר“. וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב ע"ש

(ח) ויש להעיר עוד מהירושלמי שבת פ"א ה"א דף ג' סוע"א: כרמל. רך מל. אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני. הכא נמי אינה לא רה"ר ולא רה"י אלא כרמלית. וכן הוא בתוס' שבת ו' ע"א ד"ה כרמלית, בשם הירושלמי. ועיין ברמ"א או"ח סי' שמ"ה סעי' א' כתב כן בשם רש"י. ותימה שרש"י בשבת ג' ע"ב ד"ה בעי. פי' כרמלית לשון יערו וכרמילו וכו' ע"ש. ומצאתי בתפארת ישראל על משניות בפתיחה למס' שבת, בשם בנו רב"י שהעיר בזה ע"ש. ואני מצאתי ברש"י מנחות ס"ד ע"ב ד"ה כרמל. שכתב פי' רך ומלא. ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה. דהוי כמו שמלה שלמה עכ"ל (ותימה על הרמ"א ז"ל שלא הביא מהירושלמי ומהרש"י ותוס' הנ"ל] עכ"פ מצינו למידן, דלא איכפת לן בלשונות כיו"ב שהן מתחלפות. כמו בכרמל. שהוא כר מל. ואפ"ה פירשוה רך מל. והוא הדין הכא נמי בכבש כשב

מ"מ לדינא יש לפסוק, דאם נמצא כבש במקום כשב. צריכים להוציא אחרת כנ"ל. והמורה שפסק בנדון דידן שא"צ להוציא אחרת. יש ללמוד זכות עליו. שסמך את עצמו על הלבוש ושאר פוסקים הנ"ל עוד מצא סניף לצרף, מש"כ בל"ת הל' ס"ת. מובא במג"א סי' קמ"ג סק"ד, בשם מהר"ל מפראג. שלא להוציא אחרת לעולם. אפי' בחסר תיבה. כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול. וכמש"כ הב"י יו"ד סי' רע"ט, בשם קצת פוסקים יעו"ש. וסמך עליהם עכ"פ בנדון דידן: בצלאל זאב שאפראן

סימן קז

כבוד חתני הרה"ג וכו' מוה"ר ראובן ראבינאווטש נ"י

ע"ד השאלה בנדון המקואות בכפר „בעקאס“, אשר מקוה אחת נעשית מכפור ושלג. כמ"א פ"ז דמקואות. וכמפורש יוצא הלכה למעשה בטוש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל' ובנושאי כליהם ובאחרונים. וגם חיברו לה יחדיו עוד מקוה אחרת מלאה ממים שאובים. והרי אלו שני המקואות נתחברו יחד ע"י נקב גדול יותר מכ„שפופרת הנוד“, וממילא הוכשרו ע"י השקה כמ"ז פ"ו דמקואות. וכבטוש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' נ"ג. וכל אחת ואחת מאלו שתי המקואות יש בה מים מרובים הרבה יותר ממ"ם סאה. כמעט שיעורים כפולים יש בהן [עפ"י חשבון קוביק] וע"י איזה סיבה עקר הבלן את דירתו משם והעמידו נכרי תחתיו להשנית על המרחץ לבד ואין לו שום שכ מהשגחתו על המקוה, כי לא נתמנה כלל להשגיח על המקוה ושתי המקואות לא היו ננעלות איזה ימים. רק אחר ימים אחדים עשו דלת להמקוה הנעשית ע"י שלג וכפור ונעלו אותה. ותושבי הכפר הנ"ל נפשם בשאלתם על העבר, אם פלתה טבילה להנשים שטבלו באלו הימים שלא היו המקואות ננעלות ועמדו בלי השגחת ישראל, רק ישראל אחד יצא ונכנס כמה פעמים ביום ולא ראה שום שינוי. וגם על העתיד לבא, מאחר שאקוה אחת ננעלת יפה, ורק המקוה השניה אשר טובלין בה תמידין כסדרן אי אפשר להיות ננעלת. ולכן עזבו נפשם לשאול אם יכולין לטבול בה לכתחלה אעפ"י שאין שם ישראל לשמור את המקוה

תשובה

(א) אהובי חתני! עליך נאמר הפתגם: „שאלת חכם חצי תשובה“ א)**(א) אמר בן המחבר: הפתגם הזה עתיק הוא. מובא בספר ר"ש בן גבירל לדוקס צד ס"ג. ובתשובות ר"מ אלשקר סימן מ"ב יעו"ש. ונזכר בספרות הרבנית של רבותינו הקדמונים והאחרונים ז"ל. ובראש ספר מבחר הפנינים מצאנו כתוב שם בלשון „שאלת חכם חצי חכמה“: חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** כי הנה כל יקר ראתה עיניך. ומקור מקימו טהור מטויו"ד סי' ר"א בשם תשובת הרא"ש כלל י"ח סי' ח', וז"ל: „מקוה העומד בבית הנכרי ומשכירו לישראל, שיתן לו כל הטובל בו דבר ידוע בכל פעם, שאין להאמינו לנכרי, דחיישינן שמא יחסר וימלאנו“. והב"י שם כתב וז"ל: דברי רבינו באו סתומים בזה. דמשמע מדבריו שאעפ"י שאנו רואין אותו שהוא מלא, סובר הרא"ש דחיישינן שמא יחסר וימלאנו, ואין הדבר כן. דאפי' אין בו אלא כ"א סאה סובר הרא"ש להכשיר כו' עכ"ל. והב"ח שם והט"ז שם סק"ה תמהו על הב"י דמתשו' הרא"ש אין ראי' להכשיר ולהאמין לנכרי במקוה שאין בה אלא כ"א סאה. דשאני הך עובדא דהרא"ש דשם מיירי דהמקוה הי' נטול במפתח. אבל מקוה בבית עכו"ם ואינו נעול אין להאמינו לעכו"ם אפי' על מקוה שלם עש"ה

והנה פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי לכאורה איכא לאקשויי על מרן הב"י ז"ל תמוה יותר גדולה. ממה ששנו חכמים בתוספתא פ"ח דמקואות (ומביאה גם הב"י ז"ל בעצמו בסמוך שם) וז"ל: שוב מעשה ברום בית ענת שקוו יותר מאלפים כור ובאו ושאלו את ר' חנינא בן תרדיון ופסל. שאני אומר נכרים נכנסו וילפוה בלילה וחזרו ומילאו אותו בקילון עכ"ל. הרי מפורש יוצא מהתוספתא הנז' דכל שהוא ברשות עכו"ם אפי' מקוה שיש בה הרבה יותר ממ"ם סאה חיישינן, כש"כ דאין להאמין לנכרי במקוה שאין בה אלא כ"א סאה?. ותמהני על הב"ח והט"ז והש"ך ז"ל שלא הרגישו להעיר בזה על הב"י מהתוספתא הנ"ל. שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' י"ח י"ט שתמה על הב"י גם מהתוספתא הנ"ל וברכתי ברכת הנהנין כי תל"ת כוונתי לדעתו הרמה מסברא דנפשאי

(ב) אמנם כן, אחר העיון חזיתי בס"ד, די"ל דאין ראי' כלל מהתוספתא. ואקדים להעתיק כל לשון התוספתא דפ"ת דמקואות הנ"ל. ואנא אמינא מאי דקשיא לי בגווה, לפום ריהטא, ואפרשה כיד ה' הטובה עלי. וז"ל התוספתא „אר"י מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם (ושל שפרעם היתה) והי' ר' דוסא מושיב בו [עליו] שני ת"ח כדי שיקוו בו המים מ' סאה. שוב מעשה ברום בית ענה שקוו יותר מאלפים כור“ כו' [כנ"ל]. ולכאורה קשה הא ר' דוסא חכם גדול היה כיבמות ט"ו ע"א. ומאי טעמא הצריך בזה להושיב בזה שני ת"ח. הא אנן קיי"ל עד אחד נאמן באיסורין. כגיטין ב' ע"ב. ובחולין י' ע"ב. וע"ש בפירש"י בשני המקומות. ובתוס' גיטין שם ד"ה ער אחד. דילפינן זאת מקרא ע"ש. וגם רוב מצויין אצל מקוה בקיאין הן. כמש"כ הב"י בסי' ר"א בשם הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' י"ז. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"א