רב"ז יורה דעה רנז

הדין בנדון דידן, כיון שנמצא בתורה פעמים רבות אין מספר כבש. וגם בהך פרשה הנ"ל גופה (פ' ל"ב) כתוב שם כבש. ודאי שאין להוציא אחרת. והוא כש"כ וקו"ח מדין הצ"צ. כיון שבכבש כשב לא נשתנה הענין כלל. דהא יש להם פירוש אחד. וגם דברי המג"א צ"ע. שהביא להצ"צ הנ"ל והסכים עמו והביא גם להשל"ה והסכים עמו. ולכאורה סיתראי נינהו

? (ג) הגם שי"ל בדעת המג"א כיון שהצ"צ מסיים בסוף התשובה שם, שהטעם הוא משום שהמ"ם והנו מתחלפות זב"ז ע"ש. וכ"כ בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' כ"ד שכ מה שרגילין לדמות להא דשו"ת צ"צ הנ"ל. נ"ל דלא דמי לי' דאיהו לא אמר אלא משום שהמ"ם והנו"ן מתחלפים. ולא זולת. דאינך הכל לדרשא. כמ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין [מובא במג"א סק"ז הנ"ל] גבי רחבה במקום רחבו יעו"ש. מ"מ מתחלת דברי הצ"צ הנ"ל, משמע להדיא שעיקר טעם הוראתו בקדושה בתחלה הי' משום שנמצא נמי בתירה מגרשיהן בנו"ן בסוף. ולא מטעם שמתחלפות. אלא שאח"כ מצא בא"ע שכתב כן ע"ש. ועיין בפמ"ג או"ח בא"א סק"ז הנ"ל מש"כ בזה. ע"ש שהקשה ג"כ מהא דרחבה רחבו על הצ"צ הנ"ל ע"ש. והח"ס ז"ל במחכ"ת לא ראהו. וכן בשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ד הקשה כן ע"ש והפמ"ג הנ"ל בא"א שם כתב: שמהלבוש משמע דפוסק גם ברחבה רחבו א"ל להוציא אחרת. ובריש הס"ק שם דייק מהד"מ יו"ד סי' רע"ט שכתב שאם נמצא טעות מעט בחסרות וביתרות וכדומה אין מוציאין אחרת כו'. שמלת וכדומה משמע שיש דומה לחסר ויתר ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' השו"ת ח"ל סי' נ"ד שכתב בס"ת שנמצא במקום החדש העשירי. חדש בלא ה"א בראש. שצריך להוציא אחרת. דער כאן לא מכשיר הרמ"א באו"ח סי' קמ"ג אלא בחסרות ויתרות שאין ניכרין במבטא. אף שיפה דקדק במלת כדומה. י"ל שבהג"ה שהיא הלכתא פסיקתא חזר בו. או דק טפי. ופשוט שכל הפוסקים הפוסלים בכבש כשב פוסלים נמי בנ"ד. כיון שהיא ניכר במבטא עכ"ל. אבל לפענ"ד יותר נראה כהפמ"ג שהרמ"א לא חזר בו מהד"מ להג"ה. וגם בכבש כשב כבר כתבתי שדעת הלבוש והכס"ד והחב"י שאין צריכין להוציא אחרת. וגם מש"כ הת"צ הנ"ל לדחות דברי השו"ת צ"צ הנ"ל בשתי ידים ע"ש. עיין בפתתי שערים שער ו' סעי' מ' שכתב שיש לדתות במקצת דברי הח"צ שם. דשאני מגרשיהן. מגרשיהם. שפתרון המלה דא ודא אחת היא. משא"כ ביעקב. ישראל כו'. ע"ש שמסיים שבשעת הדחק יש לסמוך על הצ"צ [עיין בב"ש אה"ע סי' קכ"ט בשמות אנשים אות א' בשם אושיעה. שרמז להצ"צ. ובאות ג' בשם גרשון. ועיין בטיב גיטין שם ובס"ק ל"ב בדאה וראה שבפ' שמיני ובפ' ראה. שהכל אחד. אפ"ה אם החליף וכתב דאה במקום ראה, או להיפך, פסול. וכן אם כתב בלע במקום צור, ולהיפך פסול ע"ש. ולפי מה שכתבתי יש לפקפק בדבריו]

(ד) ועוד אפשר להוכיח גם מהש"ס דבכבש במקום כשב, כיון דעיקר השם כבש לא קפדו חז"ל לדקדק בלשונם בזה. דהנה בפסחים צ"ו ע"ב: תניא כשב לרבות את הפסת לאליה ע"ש. ובזבחים ט' ע"א: תניא כבש לרבות את הפסת לאליה. וכן הוא במנחות פ"ג ע"ב ע"ש. הרי להדיא שהש"ס שינה וכ' בלישנא דקרא כבש במקום כשב. ושינו מן פסחים. לזבחים ומנחות. ואפשר משים דס"ל דליכא קפידא בזה. וא"כ י"ל דבנמצא כתוב כבש במקום כשב, דא"צ להוציא אחרת

(ה) והנה בס' פתחי שערים הנ"ל סעי' כ"ט, בשם א"ר, כתב: שיש סמך קצת לשינוי ענין בין כשב לכבש. לפמש"כ בבעל הטורים פ' ויקרא ג' שכשב הוא יותר גדול מן הצאן. כדכתיב והכשבים הפריד יעקב: כשב בא"ת ב"ש לבש. על שם לבשו כרים הצאן עכ"ל. וגם ראיתי בספר כת"י לידידי הרה"ג וכו' מוה"ר אברהם שלמה מאה"ק שליט"א, שהביא בשם ספר גנזי חיים מערכת כ'. דכשבים. ר"ל גדולים וכבשים. הם קטנים. והביא כן בשם פענח רזא סדר ויקרא. וציין להראב"ע ע"פ ועל שלמה עכ"ל א)**(א) אמר בן המחבר: על פי זה עולה יפה תרגומם של אונקלס ויב"ע (בראשית כ"א כ"ח) שתרגמו מקרא שכתוב (שם) כבשות הצאן „חורפן דעאן“ להורות על קטנותו של כבש. מלשון „בימי חרפי“ (איוב כ"ט–ד) שענינו בימי נערותי. וכן הוא בלשון ארמי. כנודע לכל באי שערי התלמוד. אמנם כן, עדיין יש מקום להעיר על זה שתרגמו: „כבשות הצאן – חורפן דעאן“. הלא בשאר מקומות בתנ"ך תרגמו „כבש וכבשה — אימר ואימרתא“ [לדוגמא ראה בתרגום ויקרא ה'– ו'. במדבר ו'–י"ד. ועוד בכמה דוכתי]? אולם נכונה היא השערת הגאון ר"י מוסקאטי ז"ל (מובא בס' הכוה"ק פ' וירא) כי בעלי התרגומים דייקו כן ממלת הצאן' בה"א. שהיה לו לומר „כבשות צאן“ כמו בשאר מקומות. אלא שבא הכתוב להודיענו שהיו כבשות קנונות הכרוכות אתרי אמותיהן: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ולא העירו כלל מכ"ז, דמש"ס זבחים ומנחות הנ"ל מוכח דאין שום שינוי בין כשב לכבש כנ"ל (ועיין ברש"י זבחים טו' ע"א ד"ה כבש. דאין לך מן הצאן אלא שני מינין, כבש ועז בלבד ע"ש. וי"ל מהט"ז או"ת סי' תקפ"ו סק"א, ובמ"ז וביא"פ שם] וי"ל לפמש"כ הבעל הטורים הנ"ל דכשב בא"ת ב"ש לבש, על שם לבשו כרים. שפירושו שלבשו בחלב ושמנונית. ועפי"ז אתי שפיר מה שדרשו בפסחים הנ"ל שכשב מרבה את הפסח לאליה. שהוא חלב. כדכתיב ויקרא ג'—ט' חלבו האליה תמימה ב).**(ב) אמר בן המחבר: לא אחדל מהביא פה דברי הגאון מלבי"ם ז"ל (ויקרא ג' סי' קע"ח. ד' סי' רצ"א. איה"ש רע"ט) שכתב: שם כשב כשבים נוטה יותר על שם המין ובא תמיד מין אחר אצלו כמו „בבקר בכשבים ובעזים“ וכדומה ובמקום שלא בא על כונה זו שלא סמך לו מין אתר, בא כן מצד חוזק גופו ואלייתו לרבות האליה, כי לשון „כשב“ הוא כמו „כש־עב“ על שהוא עב ושמן, כמו שמנת עבית כשית. ולשון „כבש“ מלשון „כבס“, ובא מצד צמרו שמכבסין אותו יעוי"ש. ולפי האמור „בפנים התשובה“ למעלה, יש מקום לסלסל ולפלפל בדבריו ז"ל דוק ותשכח! חנוך העניך שאפראן, הנ"ל.)** אמנם בזבחים ומנחות הנ"ל שדרשו כן מכבש. אם כן מוכת שזה ליתא. וגם בר"ה ח' ע"א פי' הש"ס להא ד„לבשו כרים הצאן', היינו שמתלבשות הכבשים שמתעברות. ע"ש בפירש"י ותוס' ד"ה לבשו. אם כן ודאי שזה ליתא [עיין ברש"י בחומש ויקרא ד'—ל"ה: כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אימורי' ואליה ע"ש]

(ו) וגם מש"כ הפתחי שערים' הנ"ל בשם א"ר בשם אחיו עפ"י מ"ש כבשים. שהם כובשין עונותיהם כו'. ובכשב לא נשמע זה ע"ש. י"ל עוד מחגיגה י"ג ע"א שדרשו בפסוק כבשים ללבושך. דברים שהן כבש נו של עלם יהיו תחת לבושך ע"ש. ראה ברמב"ם הל' יסוה"ת סופ"ב הי"ב, ובמפרש שם. שכבשים כמו בנקודה מימין מן יכבוש עונותינו כו'. או מלשון כובש נבואתו כו' ע"ש. אך כבר כתב בפ"ש הנ"ל שדברים כאלו, אינם אלא לסמך בעלמא. דודאי כשב וכבש תד פירוש הוא. אלא שהוא מלה מתהפכת. כמו שמלה שלמה וע"ש בסעי' כ"ג [וי"ל קצת שעל זה מרמז כשב בא"ת ב"ש לבש. דהיינו שהוא מלה מתהפכת. כמו שמלה שלמה. שהוא לבוש]. ראה במהרש"א ר"ה דף ג' ע"ב, ד"ה כורש