רב"ז יורה דעה רנו

להרשב"א בתה"א הנז' ע"ש ומכל הלין הוכיחו גם הסמ"ג והטור לומר דמשקה טופח לא הוי חיבור לענין יי"נ, אלא בטופח ע"מ להטפיח. ותימה על מרן הב"י ז"ל שלא הביא מכ"ז אחר כתבי כ"ז ראיתי בב"י יו"ד סי' קכ"ו שהביא מהתוס' בע"ז ס' ע"ב הנ"ל. אבל לא הביא מכל האמור. וגם מצאתי בנקה"כ סי' קכ"ו שהביא להני שני תירוצי הב"י. ועפי"ד הב"י תמה על המחבר יעו"ש. ותימה גדולה על הנקה"כ שלא העיר מכל הנ"ל]

ואם כן לפמש"כ הש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק ל"ב דאם אין בו טופח ע"מ להטפיח. לא נאסר אלא מה שנגע ועיין בפת"ש שם ס"ק י"ב שהראה מקום לתשו' זכרון יוסף חיו"ד סי' ה' ו' שהאריך לבאר מהיכן יצא להש"ך ד"ז ע"ש. ובאמת שפתי כהן ישמרו דעת. דמקור דברי הש"ך נובע מהתוס' ע"ז ס' ע"ב ד"ה אי הנ"ל] יע"ש. ומתשו' הרשב"א ז"ל. מובא בב"י יו"ד סי' קכ"ג ובש"ך שם ס"ק י"ט. שפסק דיש ליזהר מלהוציא התרצנים והזגים ע"י עכו"ם. דשמא יש בו טופח יין ואוסר יעו"ש. ומכ"ז נשמע דבטופח לבד, לא נאסר אלא מקום מגעו אבל מרן הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מאכא"ס הכ"ז פסק לענין עכו"ם הנמצא בבית הגת. ואין שם טופח ע"מ להטפיח. מדיח בלבד. וזו הרחקה יתירה עכ"ל. וע"ש בלח"מ שכתב שמה שסיים הרמב"ם זו הרחקה יתירה. הוא כדי לתרץ קושית התוס' בע"ז ס' ע"ב ד"ה אי [הנ"ל] ע"ש. ועיין בט"ז יו"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ג ע"ש [ועיין ברמב"ם בפיהמ"ש סופ"ח דטהרות. וברמב"ם בפ"ו מהל' טומאת אוכלין ה"ה יעו"ש. ונראה שהרמב"ם ז"ל מפרש פי' חדש דהא דתנן ומשקה טופח על הקטפרס קאי עש"ה והבן. ועיין בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"ט באד"ה: ובחי' פ"ב דגיטין וכו' יעו"ש. וצ"ע] וא"כ עפי"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל פשיטא לן דהיכא דליכא טופח ע"מ להטפיח, אינו רק הרחקה יתירה אלא אף גם לתשו' הרשב"א הנ"ל דמשמע דס"ל דבטופח לבד נאסר. מ"מ הרי מלשון תשו' הרשב"א ז"ל גופי' שכתב: „ראוי ליזהר“ שלא להוציא [התרצנים[ ע"י גוי, דשמא יש בו טופח יין וכו' ע"ש. וכן העתיק המחבר ביו"ד סי' קכ"ג סעי' י' בלשון „יש להזהר“ וכו'. ומלשונם זה משמע דרק לכתחלה ראוי ליזהר בזה. ועיין בלבושי שרד סי' ל"ט סוף ס"ק ס"ד שכתב על התב"ש ז"ל: מדכתב רק לשון יש לאסור. נ"ל דמודה דהמתיר במקום הפס"מ וכו' אין מזחיחין אותו ע"ש

(כ) ועפי"ז בנדון שאלתנו שכל היין נעשה ע"י „מאשין־ וטוסק“. על כרחך ודאי לא נשאר בהחרצנים שום לחלוחית יין. כמו שכתב כת"ר. וכן מבואר בר"ן פ"ב דע"ז לענין יין מזוג אי יש בו משום גלוי. שכתב: דבפורצני דידהו שהיו דורכין אותו בגת, ולא ברגל, ויוצא מהן כל לחלוחית שבהן ע"ש. וראה ברא"ש בב"ב פ' המוכר פירות סי' ט'. וכן הוא בתשו' הרשב"א הנ"ל. דבחרצנים שלהם שהיו עוצרים. לא הי' נשאר בהם שום יין. וכ"כ הש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק י"ט דמשמע מהרשב"א דבנעצרו בגלגל וקורה אין לחוש בכה"ג למגע עכו"ם עכ"ל. ואם כן עפי"ז נראה דיש לצדד בנדון שאלתנו, דיש מקום לומר דלא נאסרו ה„טאסקאוויניס“. והרי זה לימוד זכות על המורים הגדולים שבחו"ל, שלפי דברי כת"ר לא מחו בד"ז

אבל מ"מ לא מפני שאנו מדמין. יש לעשות מעשה רב. להתיר. ח"ו ובפרט במדינתנו המשובשת ראה בשו"ת צ"צ סי' ע"ה. שכ' דאיסור גמור הוא. לעשות יי"ש. מחרצנים וזגים של א"י יע"ש. יתן ה' שנזכה להיות מגודרי גדר ועומדים בפרץ עד שיעמוד לנו כהן צדק לתומים ולאורים, ומכשול ואבני נגף מעמו ירים. אכי"ר: בצלאל זאב שאפראן

סימן קו

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יהושע ראבינאוויטש [ז"ל*]**(*) אמר בן המחבר: הנני בזה לחרוט בחרט אנוש ובצפורן שמיר. כי הרה"ג „השואל" הנזכר, הוא חותני ז"ל, אשר עבד עבודת אב"ד בעיר „ביוואלארי“ משך יובל שנים [ואנכי הייתי ממלא מקומו שם בתור רב ואב"ד משך אחד עשר שנה] ויען וביען שלא זכיתי להכירו בחייו, לכן אסקינא סהדותי עליו, רק מפי השמועה הטובה אשר עשתה לה כנפים בשער בת רבים, כי חותני ז"ל היה רב גדול בתורה, חריף ומפולפל, מופלג בחכמה, ורבים נהנים ממנו עצה ותושיה [והיה לו משא ומתן של הלכה גם עם הגאון רי"ש נאטאנזאהן ז"ל מלבוב, והגאון מהרש"ק ז"ל מבראד. ונזכר כמה פעמים בספרן של צדיקים הנז' ונפטר בשיבה טובה ביום הששי לירח זיו שנת תרס"ד לפ"ק ומנוחתו כבוד בעיר „ביוואלארי“ ושם חלקת מחוקק ספון. יהי זכרו ברוך: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** אבד"ק ביוואלארי

ע"ד אשר שאל מאתי חוות דעתי, בס"ת שנמצא בה כתוב „כבש“ במקום „כשב“. אם צריכים להוציא ס"ת אחרת, או לא? ומורה אחד פסק שא"צ להוציא אחרת. אם יש איזה לימוד זכות עליו

תשובה

(א) הנה גם אנכי נשאלתי פה, בכהאי גוונא, שמצא קורא אחד בס"ת, בפ' ויקרא (ד' ל"ה): „ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים“. שהי' כחוב בהס"ת „כבש“ במקום „כשב“. והוריתי בעזה"י שצריכים להוציא ס"ת אחרת. מטעם שכתב השל"ה הקדוש במס' חולין בדיני ס"ת. מובא גם במג"א או"ח סי' קמ"ג סק"ז. דבטעות שנשתנה קריאת התיבה. כגון „כבש“ „כשב“, שידוע שהוא טעות, אע"פ שיש לו פירוש אחד, מוציאין אחרת ע"ש. וכ"פ בשערי אפרים שער ו' סעי' כ"ט שאם נמצא „כבש“ במקום שצ"ל כתוב „כשב“, או להיפך, שיש להוציא אחרת. ע"ש ב„פתחי שערים“ שכן הוא דעת השל"ה א שהשיג על הלבוש ע"ש. ומ"מ נלפענ"ד ליישב דעת הלבוש ז"ל, דלבושיה כתלג חיור. ונראה דבמחכ"ת של השער אפרים ז"ל אישתמיטתי' התשו' בשמים ראש סי' רפ"א, בהגהת כס"ד שם. שהקשה על המג"א בשם של"ה הנ"ל. וכתב: דאף אם נחמיר כדבריו. אינו אלא אם כתב כשב במקום כבש. דלעולם עיקר השם כבש. אבל בהיפך אין מוציאין אחרת ע"ש. וגם בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ה' כתב: דהעיקר תלוי בשינוי הענין אבל בכבש כשב, לא נשתנה הענין ע"ש. [ואינם כעת תח"י. ראה בפ"ת יו"ד סי' רע"ט סק"ד שכתב כן בשמם ע"ש]

(ב) וכן נלפענ"ד מוכח משו"ת צ"צ סי' קי"ט, בס"ת שנמצא כתוב מגרשיהן. בנו"ן בסוף. במקום מגרשיהם. במ"ם בסוף. והורה שא"צ להוציא אחרת. כיון שנמצא נמי כך בתורה מגרשיהן בנו"ן בסוף. בהך פרשה גופה. וכן בספר יהושע (כ"א) ואע"ג שמשתנה הענין. דמגרשיהם, במ"ם בסוף, הוא לשון זכר. ובנו"ן בסוף הוא לשון נקבה כו'. מ"מ מצינו כיוצא בזה במגילת רות: הלהן תשברנה כו'. דהי' צ"ל הלהם במ"ם בסוף, שהוא לשון זכר. אלמא דאורחא דקרא הכי יעו"ש ומובא בקצרה במנ"א סק"ו הנ"ל הרי שדעת הצ"צ ז"ל דהיכא שנמצא כיוצא בזה בתנ"ך אין להוציא אחרת. אם כן הוא