רב"ז יורה דעה רנה

וכן הוא ברא"ש פ"ה דע"ז סי' כ"ח, דההיא דתוספתא הנ"ל אתיא כר"י. אבל הר"ן בפ"ה דע"ז שם על המשנה דיין ביין ומים במים בכ"ש. השיג על הר"ח. וכתב דליכא למימר דההוא תנא דתוספתא ס"ל דמב"מ במשהו וכו' ע"ש. ואם איתא דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד. ד. דיקשה לנו עפי"ז. האיך סליק אדעתא דקמאי התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל לומר בסתם יינם שהוא דרבן. דמב"מ לא בטיל לר"י? אלא ודאי דכולם סוברים כהריטב"א, דגם באיסור דרבנן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל. ושאני הא דחולין צ"ט הנ"ל שהאיסור בעצמו הוא איסור גרוע. מפני שהיא זיעה בעלמא כנזכר

(טז) ועפי"ז תמה אנכי על השלטי הגבורים פ"ה דע"ז על המשנה דיין ביין הנ"ל. שהביא שם דברי הרשב"א בחולין צ"ט הנ"ל, דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. ותפס שיטתו בפשיטות כאלו אין חולק עליו. ולא הרגיש כלל ששיטה הזאת הוא כנגד כל הני קמאי התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל דמוכח להדיא מדבריהם דס"נ כהריטב"א הנ"ל. ותרי תמיהי מידכר דכירי. שדברי ה„שלטי הגבורים“ סותרים זא"ז. באותו גליון בעצמו שם. שהרי אח"ז שם הקשה דברי רש"י ז"ל אהדדי. דאם נימא דשומן ובשר הוי מב"מ. א"כ קשה האיך פסק רש"י ז"ל דשומן הגיד שעורו בס'. והא רש"י ז"ל פוסק הלכה דמב"מ במשהו? ע"ש. ותמהני שדברי הש"ג סיתראי נינהו למש"כ בעצמו שם בשם הרשב"א דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. וא"כ שומן הגיד אינו אלא מדרבנן. כחולין צ"א ע"א צ"ב ע"ב. וצ"ע ועיין בט"ז יו"ד סי' נ"ה סק"ז יע"ש. ועפ"י דבריו יתיישב קושית הש"ג גם לדידן והבן]

(יז) וראיתי בשער המלך על הרמב"ם פט"ו מהל' מאכא"ס ה"ו שהאריך להכריח לדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' באיסורין דרבנן מב"מ במשהו. והביא ראי' גם מרש"י חולין קט"ז ע"ב ד"ה הרי זו. שכתב וז"ל: וחלב שנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו'. נראה בעיני איסור גמור כו'. עד מ"ש וכשמתערב חלב זה עם הגבינה הו"ל מב"מ כו'. וגם פסקנו בפסחים הלכה דמב"מ בכ"ש כו' יע"ש. הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו. שהרי תלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע עכ"ל. וזה כמה שנים שתמהתי על הגאון שער המלך ז"ל שבמח"כ אישתמיט מיני' גמרא מפורשת בחולין ק"ט ע"ב דכחל שבשלו בחלבה מותר. וקיבה שבשלה בחלבה אסור. ומה הפרש בין זל"ז זה כנוס במעיו, וזה אין כנוס במעיו ע"ש, הרי מבואר להדיא דחלב שבקיבה, אינה חלב שחוטה ז אבל אח"כ מצאתי לו תבר שגם הבאה"ט ביו"ד סי' צ' ס"ק כ"ב כתב ג"כ דחלב הנמצא בקיבה הוי חלב שחוטה. ע"ש ובהגהות יד שאול שם תמה עליו מהא דחולין הנ"ל. אולם כעת מצאתי תנא דמסייע להשעה"מ והבאה"ט בזה. שגם הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה קי"ג כתב וז"ל: וחלב הנמצא בקיבת בהמה. יש מתירין, שהוא בכלל חלב של מתה עכ"ל וע"ש בס' מנחת חינוך שתמה עליו ג"כ מחולין הנ"ל. ומעתה אין כל כך תימה על השעה"מ והבאה"ט שהרי גם הרא"ה ז"ל ס"ל כוותייהו ועוד כתב השעה"מ שם שמצא הדבר מפורש ביבמות פ"ב ע"א, וברש"י ד"ה אמר, ובתוס' שם ד"ה בטומאת. דמבואר משם דאפי' באיסור דרבנן ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל. ע"ש בשעה"מ שסיים וז"ל: מעתה ע"כ צ"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא. דוקא בציר הקילו. כיון דהוי זיעה בעלמא. ולא בשאר איסורין עכ"ל. הרי שגם הגאון שעה"מ ז"ל כוון מדנפשי' לחלק בין זיעת איסור לשאר איסור דרבנן, ובמחכ"ת אישתמיט מיני' הריטב"א והרא"ש והר"ן הנ"ל

וכיון שהוכחנו לדעת בס"ד דזיעת איסור, הוא גרוע משאר איסור דרבנן. ומכש"כ זיעה הבאה ע"י ההבלא שאינה אלא קיוהא בעלמא. ודאי חשובה איסור גרוע משאר איסור דרבנן. עתה הדרן בזה לנידון שאלתינו. דעפ"י האמור יש ללמד זכות על המורים שבחו"ל שלא מיחו לעשות יי"ש מחרצנים של סתם יינם. כיון דעיקר איסור סתם יינם, אינו אלא גזירה ורבנן. כע"ז ל"ו ע"ב דגזרו על יינם משום בנותיהן. ע"ש ובתוס' ע"ז כ"ט ע"ב ד"ה יין. ובר"ן שם יעו"ש. וגם גוף היי"ש אינו אלא קיוהא וזיעה בעלמא, שהוא גרוע משאר איסור ורבנן כאמור. וא"כ פשיטא לן דהוי גזירה לגזירה, דלא גזרינן. הרי שפיר קדמי להחויא לכת"ר. מה שיש לצדד

להקל

(יח) עוד חזי לאיצטרופי בנידון שאלתנו גם מה שכתב כת"ר: כיון שכל עשיית היין של הא"י הזה, נעשה ע"י מאשין מבלי דריכה ברגל באופן שיש לספק שמא לא נאסרו ה„טאסקאוויניס“ כלל אף כי לא נשמר מנגיעת נכרי. עכ"פ יש לספק שמא לא הי' בהם טופח ע"מ להטפיח וכו' עכ"ל אולם אנכי אבאר ד"ז. דהנה בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' י"ז פסקו אפי' לא נגע אלא בחרצנים ובזגין. אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח. ע"ש בב"י שכתב וז"ל: כ"כ הסמ"ג. ולכאורה נראה דפשוט הוא שאם אין בהן טופח ע"מ להטפיח. כי נגע בהן מאי הוי. אלא דבפ' השוכר [ע"ז ע"ב ע"א] אר"ה הנצוק והקטפרס ומשקה טופח חיבור ליי"נ. ופירש"י ומשקה טופח. ואין בו ע"מ להטפיח. ונ"ל שצ"ל דסמ"ג סבר כר"ת שפסק דנצוק אינו חיבור. ולית הלכתא כר"ה. אבל למאן דפסק דנצוק הוי חיבור. ה"ה למשקה טופח דהוי חיבור. אע"פ שאין בו כדי להטפיח. א"נ דסמ"ג מפרש משקה טופח. דה"ה בטופח ע"מ להטפיח. עכ"ל הב"י. ולפענ"ד יש לתמוה על הני שני תירוצים שתירץ מרן הב"י ז"ל, דעל התירוץ הראשון קשה, דהא לדידן דקיי"ל נצוק חיבור בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ו סעי' א' וסעי' ב'. א"כ עפי"ד ה"ה משקה טופח דהוי חיבור. אעפ"י שאין בו כדי להטפיח. ואמאי פסקינן בפשיטות בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' י"ז הנ"ל דלא הוי חיבור ביי"נ עד שיהא טופח ע"מ להטפיח וביותר תמה אנכי על התירוץ השני הנ"ל דהאיך אפשר לומר דמשקה טופח דר"ה. מיירי בטופח ע"מ להטפיח. והא ר"ה בע"ז ע"ב ע"א] קאי על המשנה דהנצוק והקטפרס ומשקה טופח א"ח. ואמר שם. לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חיבור. הא לענין יי"נ הוי חיבור. והרי מבואר להדיא בגיטין ט"ז ע"א דהא דחנן משקה טופח. היינו רק בטופח בלבד. דהא איבע"ל שם לענין נטילה אי טופח להטפיח הוי חיבור עש"ה? ויש לפלפל בזה עפי"ד התוס' בגיטין ט"ו ע"א שם ד"ה הנצוק עש"ה והבן. ועיין בר"ש סופ"ח דמס' טהרות. וי"ל

(יט) ולפענ"ד נראה פשוט דמקור הסמ"ג והטור ז"ל שואף וזורח בע"ז ס' ע"ב גבי עובדא דההוא נכרי דאישתכח דהוה קאי במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב. ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה. ע"ש בתוס' ד"ה אי מש"כ בשם הרשב"ם יעו"ש הרי להדיא דרב אשי דהוא בתרא אסיק שמעתא אליבא דהלכתא דלא כר"ה. וכ"כ להדיא בתוס' ע"ז ע"ב: ד"ה אמר. בשם הר"ת להוכיח דנצוק אינו חיבור דהרי לענין משקה טופח. ע"כ אין דיוק ר"ה אמת. דהא בע"ז ס' ע"ב הנ"ל] משמע דלענין יי"נ בעינן טופח ע"מ להטפיח. וכי היכי דאין הדיוק אמת לענין משקה טופח. ה"ה לענין נצוק נמי אינו אמת. דהא בהדי הדרי תני להו ע"ש. וכ"ה בספר הישר להר"ת במס' ע"ז סי' תק"ב. וכ"ה ברא"ש פ"ה דע"ז סי' כ"ו. והרא"ש ז"ל הוסיף בשם הר"ת להוכיח דע"כ דקדוק ר"ה אינו אמת לומר דמשקה טופח הוי חיבור לענין יי"נ. דהא במתני' בעינן עכבת יין. דהיינו טופח להטפיח וכו'. ע"ש בפ"ח על הרא"ש. והכי מוכח בירושלמי פ"ה דע"ו ה"י שגרסו במשנה עקבת יין בקו"ף. ואמרו שם: מהו עקבת יין בההוא דמלכלך וכו'. כלומר שיש בו לכלוך יין כל כך עד שיוכל להיות מלכלך לאחרינא. דהיינו טופח ע"מ להטפיח. וכן הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' ריש שער ה' הביא לזה. וכתב: ובדאיכא טופח ע"מ להטפיח וכו' ע"ש. ועיין במרה"פ על הירושלמי שם שהביא