רב"ז יורה דעה רנד

עדיין לא זזה קושייתי ממקומה דהא בנדון דידן הסברא מבחוץ נוטה יותר לומר דאין הזיעה אוסרת. כמש"כ כמה אחרונים, דלולא המשנה דמכשירין, הי' הסברא נותנת לומר דאין הזיעה כמשקה. ואין עצמות האיסור בה ועיין בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' כ' ע"ש] ואם כן הדרא קושייתי לדוכתה? כש"כ שיש להקשות על הריב"ש הנ"ל שהוכיח מטומאה גם לענין יי"נ דהזיעה אוסרת. והרי טהרות אלימי מיי"נ. כע"ז ע' ע"ב ע"ש וי"ל מע"ז ע"ב ע"א לענין נצוק חיבור, דלענין טומאה וטהרה לא הוי חיבור. ולענין יי"נ הוי חיבור ע"ש וצ"ע. ויש לפלפל בד"ז. שוב נזכרתי מש"כ התוס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר. וז"ל: וי"ל דהתם חומרא הוא שהחמירו גבי טומאה וכו' ואע"ג דבכמה דוכתי איסור חמור מטומאה כדאמרינן בחולין פ"ו ע"ב וכו' התם החמירו בטומאה יותר וכו' עש"ה. וי"ל בדבריהם ז"ל. ואכמ"ל)

(יג) ולא זו בלבד אלא שיש עוד לשדות נרגא גם בהוכחה שניה שהוכיח הריב"ש ז"ל לומר דזיעת המשקה הרי הוא כהמשקה. מהא דחולין ק"ח ע"ב בברייתא דט"ח. דמהני שם כיסה. דאלמא כל שכסה הקדרה הרי הוא כאלו נטר אותה. וזה מפני הבל העולה מן הקדרה. וכשהי' מכוסה ההבל מתפשט בכל החתיכית. והטעם מתערב בכולן וכו' כנזכר ובאמת אין שום הוכחה מהא דמהני כסה לומר דזיעת המשקה כמותה, ועל ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה בשוה. והמעיין בפרש"י ז"ל בחולין ק"ח ע"ב במקומו שם ד"ה ניעור. יראה מבואר, דטעמא אחרינא איכא בכיסה. שהרי רש"י ז"ל כתב שם בזה"ל: וכן המכסה אותה. מפני שמי השולים, עולין עד פיה ויורדין עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפירש"י, דהא דמהני כיסה, אינה מחמת הזיעה, רק מתמת שרתיחות המים בעצמם עולים עד פיה ויורדים. ורתיחות המים בעצמם מוליכות הטפה בכל הקדרה. אבל ע"י ההבל והזיעה בלבד, לא תתפשט הטעם בכל החתיכות. ואע"ג שמצאתי תבר להריב"ש ז"ל בזה. שהרי גם הרא"ה ז"ל בבדה"ב בית ד' שער א', גבי ט"ח, כתב וז"ל וכיסה, פירש"י ז"ל או כיסה הקדרה. שכיון שכיסה אעפ"י שלא ניער, הרי ההבלא שהיא בכל הקדרה שהיא מים, על ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה בשוה וכו' עכ"ל. הרי שגם הרא"ה ז"ל סובב הולך בדרכו של הריב"ש ז"ל. והעמיס זאת בפירש"י ג"כ לומר דעיקר הטעם דמהני כיסה, הוא מפני ההבל והזיעה. אמנם זה ליתא. שהרי יפה השיב עליו מאור עינינו הרשב"א ז"ל במשה"ב שם וכתב עליו בזה"ל: העיד משמו של רש"י ז"ל מה שאינו. ואין הטעם מפני ההבל. אלא לשון רש"י כן הוא וכו' [כנ"ל. וכן האמת כשהקדרה מכוסה, מים רותחין שבקדרה מבעבעין ונפלטין לחוץ. ולולא שמגלין אותו ישפוך כל הרוטב עכ"ל. הרי דהרשב"א ז"ל הכיר דבר אמת בפירש"י ז"ל דלדידיה עיקר הטעם דמהני כיסה, הוא רק מפני שרתיחות המים בעצמם עולים ויורדים בקדרה, ומוליכות הטעם בכל החתיכות. אבל לא מפני ההבל והזיעה כנזכר. ואני מצאתי בתוס' חולין צ"ו ע"ב ד"ה אם. שכתבו ג"כ בשם פירש"י וז"ל: וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות מן השולים לפיה, ומוליכות הטפה בכל הקדרה עכ"ל. וכן מצאתי עוד בהג"א פ' גה"נ סי' כ"ג שכתב ג"כ בשם פירש"י וז"ל: וכסה. זו היא שמעלה רתיחות, ויורדין משולי הקדרה לפיה, ומפיה לשוליה. אז טעם האיסור מתפשט בכל הקדרה וכו' עכ"ל וכן הוא באור זרוע הגדול הל' גה"נ סי' תנ"ב. הרי מבואר להדיא דגם רבותנו בעלי התוס' וגם האו"ז והג"א ז"ל כתבו בשם רש"י ז"ל דעיקר הטעם דמהני כיסה, הוא רק משום דמי הרתיחות עולים משולים לפיה, ומוליכות הטפה בכל הקדרה בשוה. אבל לא מפני ההבל והזיעה בלבד וא"כ דברי הרשב"א ז"ל ברור מללו בשיטת רש"י, טהורה היא וגם פרושה, כשמלה מפורשה. ואם כן עפי"ז ממילא קשה גם הוכחה השניה של הריב"ש הנ"ל. דגם מהא דמהני כיסה. לא מוכח מידי לומר דזיעת המשקה כמותה כדבר האמור ועפ"י מה שכתבתי יש להעיר על הרמ"א יו"ד סי' צ"ב סעי' ז' ובט"ז סק"ח ובפמ"ג במ"ז ובחוו"ד ס"ק כ"ה עש"ה והבן]

(יד) ואם כנים אנחנו בזה שמצאנו מקום להעיר על ראיות הריב"ש ז"ל, א"כ שוב אין לנו ראי' כלל לומר גם על הזיעה היוצאת ע"י חום דחשובה כמשקה. ועכ"פ מצינו איפוא למימר בכל מקום דגם הזיעה היוצאת ע"י חום, איננה אסורה רק מדרבנן. כמש"כ התוס' בחולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' לא אסור אלא מדרבנן וכו' ע"ש ואע"ג שדעת הש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק ט"ו וסי' ק"ז סק"א דציר דגים היוצאים ע"י בישול אסור מה"ת ע"ש. מ"מ כבר השיב עליו בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו. והאריך להוכיח שם דאפי' ע"י בישול אינו מה"ת. ולדעתו ד"ז תליא באשלי רברבי דפליגו בזה אבות העולם הראשונים ז"ל עש"ה ואפשר דשאר זיעת איסור הבא ע"י ההבלא בלבד, שא נו אלא קיוהא בעלמא, כ"ע מודים דאינו אלא מדרבנן. אעפ"י שבאה ע"י חום. ושאני ציר. די"ל מגופייהו מתמצה. וכעין שחילק בשו"ת פ"י שם בין ציר שרצים. לציר דגים ע"ש. הכא נמי גם אנן נימא לחלק בין ציר דגים. לשאר קיוהא וזיעה]. וכן מפורש יוצא בשו"ת פני יהושע סי' ט' הנ"ל. דקאי התם לענין יי"ש של חמץ שהיא זיעה היוצאת ע"י חום. ואפ"ה כתב שם דלטעם דזיעה. פשיטא שאינו אלא מדרבנן. ואע"ג דהפ"י שם סיים בטעמו לומר בזה"ל: כיון דעיקר ראיות הריב"ש הוא דזיעה ע"י אש חשוב משקה ונהי דהוי משקה. הא משקה עצמה דה' מינין אינה אלא זיעה. ולא דמי לנידון דהריב"ש דהתם איי"נ קאי. וא"כ אי חשוב משקה הוי כיי"נ. ויין הוי משקה גמור ולא זיעה. משא"כ משקין דשאר מינין אינו אלא זיעה בעלמא עכ"ל. ומשמע מדבריו דיי"ש הנעשה מיי"נ. אע"ג שאינו אלא זיעה. מ"מ כיון דהזיעה חשוב משקה, הוי כגוף היי"נ. וא"כ אסור מה"ת (ביי"נ גמור]? מ"מ לפי מה שכתבתי זה ליתא שהרי כבר הערותי בעזה"י על ראיות הריב"ש ז"ל. ועפ"י דברינו אין לנו ראי' כלל לומר דהזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן. ואם כן עפי"ז איכא למימר שפיר גם ביי"ש הנעשה מיי"נ, שאינו אלא זיעה בעלמא, ואינו אלא מדרבנן והפ"י ז"ל אזיל לטעמי'. משום דתפס שיטת הריב"ש ז"ל. אבל לדידן לא עדיפא זיעה היוצאת מן היין. מכל זיעה היוצאת משאר המנין

(טו) וגדולה מזו אפשר להוכיח דזיעת איסור, גרוע משאר איסור דרבנן שהוא גוף האיסור משא"כ זיעה אינה אלא קיוהא בעלמא. וכן מצאתי מפורש בחי' הריטב"א בחולין דצ"ט ע"ב ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא. שכתב: ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מב"מ במשהו, אלא באיסורין של תורה. ונראה דשאני הכא שהא סור בעצמו הוא גרוע, שהיא זיעה בעלמא. וכשם שהתירו במיא דביעי. לפי שהוא ולא כלום. והכי דייק לישנא בגמרא וכו' עכ"ל. הרי להדיא דאפי' בציר דגים. כיון שחז"ל קראו לה „זיעה“. נחשב לאיסור גרוע. מכש"כ בזיעה הבאה ע"י ההבלא, שאינה אלא קיוהא בעלמא, דחשובה איסור גרוע משאר איסור דרבנן. ואע"ג דמפשט דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בחולין צ"ט ע"ב שם נראה שלא ס"ל כחילוק הריטב"א הנ"ל לחלק בין זיעה לשאר איסור דרבנן. שהרי כתב בפשיטות שאני ציר דזיעה בעלמא. כלומר ומדרבנן הוא דאסור. ובשל דבר הם לא אמר ר"י במב"מ דלא בטיל וכו' עכ"ל. מ"מ נלפענ"ד להוכיח מכמה דוכתי, שהתוס' והרא"ש והר"ן ז"ל סבירא להו כהריטב"א בזה. שהרי התוס' בע"ז ע"ג ע"א ד"ה יין בין. כתבו בשם הר"ת להוכית דסתם יינם, אפי' מב"מ בס'. וההיא דקתני בתוספתא שטפת יין אוסרת במשהו. אע"ג דלא הוי ודאי נסך. איכא למימר דאתיא כר"י דאמר מב"מ אפי' באלף לא בטיל וכן הוא בתוס' חולין צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא ע"ש. וכ"כ בת ס' ע"ז נ"ו ע"ב ד"ה אבל. דצ"ל לפי' הר"ת דר"ה לענין החזר גרגותני, כרב רביה ס"ל, דסובר כר"י דמב"מ במשהו ע"ש.