רב"ז יורה דעה רנב

דאין תימה כלל על הרא"ה בזה. דהרי מצינו לו תנאי דמסייע לי' הלא הם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דס"ל ג"כ דעל חלב טמא לוקין. כש"כ לפי מה שכתבתי גם מהירושלמי מוכח דלוקין על ריבויא. ולא קשה מידי. וכיון שהראיתי לדעת דלהר"ת ודעימי' לוקין על טכ"ע. אם כן שפיר הקשו התוס' בחולין הנ"ל תיפ"ל מטכ"ע. והמעיין יראה שגם שני תירוצי התוס' עולים יפה בפשיטות

(ו) גם מה שכתב כת"ר על הס' „יד שאול“ בסיף הל' חדש. עפ"י מה שחידש הח"צ, להשוות הסוגיות דפסחים כ"ד וחולין ק"כ דטכ"ע הוא רק ע"י בישול. לאביי דס"ל בחולין ק"ח ע"א דטכ"ע מבו"ח ילפינן לה. א"כ דוקא ע"י בישול אסור. ולהכי שפיר אמר אביי בפסחים כ"ד ע"ב דע"י סחיטה וכבישה. אינו אלא זיעה בעלמא. ואזיל לשיטתו. ועל זה כתב כת"ר שה„יד שאול“ דילג בזה דברי התוס' בחולין ק"ח ע"א ד"ה מבו"ח. דאביי קבל מרבא שדחה לו, וחזר בו. הנה דילוגו של היד שאול עלי אהבה. שהרי התוס' בפסחים מ"ד ע"ב ד"ה ורבנן. תמהו ג"כ כקושית התוס' בחולין ק"ח ע"א. והניחו בתימה. ולא תירצו שם כלל דאביי חזר בו. וכ"מ בתוס' ע"ז ס"ז ע"א ד"ה אמר ר"י עש"ה. ומצאתי בשי"ק על הירושלמי נזיר פ"ו ה"א ד"ה הרי. שכתב באמת לתרץ תמיהת התוס' בפשיטות. וז"ל. ול"נ דאביי הכי קאמר ממתני' מוכח דסובר טכ"ע דאורייתא. מבו"ח גמרינן. וצ"ל דסובר תנא דמתני' כר"ע משרת להיתר מצטרף לאיסור. ובגיעולי נכרים סובר כרבנן דחידוש הוא. דא"א שלא פגמה פורתא עכ"ל. ועכ"פ אין תימה כלל מזה על הגאון „יד שאול“ ז"ל שמתרץ להסוגיא דפסחים מקושיית התוס' ד"ה אלא שם. עפ"י שיטת התוס' בפסחים מ"ד ע"ב הנ"ל דלא שמיע להו כלומר לא סבירא להו שם כלל דאביי חזר בו

(ז) וגם מה שכתב כת"ר שגוף הסברא שלו הוא נגד המוחש, דהיכא דמייץ הפרי, ויצא כל טעם הפרי בהמשקה, דלא נימא בו טכ"ע? לא קשה מידי. דהנה גוף סברא זאת, לא מבטן הח"צ ז"ל בלבד יצאה. כי אם יסודתה בהררי קודש. כי כמו כן אסברה לן מאור עינינו מרן הרא"ש ז"ל בברכות פ"ו סי' י"ח גבי מיא דסלקא דמברכין עלייהו בפה"א. וכתב דלא דמי למי פירות דאמרינן דזיעה בעלמא הוא. לפי שמשקה אין לו טעם הפרי. ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפירות במים, מברך עליהם בפה"ע עכ"ל וכ"כ הטור ז"ל בשם אביו ז"ל באו"ח סי' ר"ב וסי' ר"ה ע"ש. ולסברא זאת כוונו גם רבותינו בעלי התוס' ז"ל בברכות ל"ט ע"א ד"ה מיא. ועיין בש"ע או"ח סי' ר"ב סעי' י' ובט"ז סק"ט. ובמג"א ס"ק כ"ג. שכ וז"ל: דיותר נכנס טעם הפרי ע"י בישול, מאלו סחט הפרי עצמו עכ"ל. וראה בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קי"ד, קרוב לסוף הסי'. באד"ה: אמנם לא יהיבנא. כתב וז"ל: וס"ל דמשקים היוצאים מהם שאינם כמותם, הוא מתרי טעמי. א' כיון שנשתנה ונעשה משקה. אינו אלא זיעה בעלמא. וזה דוקא במשקה היוצאת ע"י איצצא. אבל הרוטב שע"י בישול היינו הדבר עצמו. דלא גרע מטכ"ע וכו'. עד ונפ"מ דמשקים היוצאים ע"י איצצא, אין שם איסור עליהן, אפי' נכנסו ונבלעו במאכל, או שנקרשו ונקפאו, מ"מ שרי. אבל היוצא ע"י בישול הוה כגוף הדבר וכו' עכ"ל ותימה שלא הביא מכל הנ"ל

השתא הכא נתנה ראש ונשובה לקושית כת"ר שהבאתי בריש אמיר. מה שהקשה על הריב"ש ודעימי' האיך עלה על דעתם לומר דיי"ש הוה כגוף המשקה עצמה. השתא אי סוחט גוף הפרי, דמשקה היוצא ממנו כל טעם הפרי בו. אמרינן בברכות ל"ח ע"א דהוה רק זיעה בעלמא כש"כ יי"ש דלא הוה אלא זיעה בעלמא ועפ"י האמור, ממילא מובן דבפשיטות לא קשה מידי. דשאני משקה היוצאת ע"י סחיטת הפרי, שאין לה טעם הפרי משא"כ יי"ש הנולד ע"י חום ובישול, ודאי הוה כגוף המשקה עצמה, דטכ"ע כדאמרי

ועוד גם בל"ז לא דמי הא דברכות ל"ח ע"א גבי דובשא דתמרי, דאמרינן דזיעה בעלמא הוא. להאי נידון דהריב"ש הנ"ל, דהתם קאי לענין יי"ש הנעשה מיי"נ. ולהכי שפיר כתב דהיי"ש חשוב משקה כגוף היין בעצמו. כיון דיין ודאי הוה משקה גמור. כמבואר להדיא בסוגיא דפסחים כ"ד וחולין ק"כ דאין כל היוצא מן הפירות קרויין משקין. אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים. משא"כ משקין היוצאין משאר מיני פירות. אינן אלא זיעה בעלמא. וראה בשו"ת פני יהושע בסוס"י ט' הנ"ל שכתב כן להדיא יעו"ש. וכ"כ עוד בקצרה בשו"ת פ"י חאו"ח ח"א סוס"י י"ג. וגם רמז לתשו' זאת בחאו"ח שם סי' ח' ע"ש

(ח) אמנם אי קשיא על הריב"ש ז"ל, הא קשיא. על גוף הוכחתו שהוכיח דינו לומר דהזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן. מדתנן במכשירין פ"ב מ"ב. ובפ"ה מי"א. זיעתה טמאה וכו' כנזכר. וגם מצאנו לו חבר מאור עינינו הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל כ' סי' כ"ו, שפסק גם לענין בב"ח דהזיעה העולה מן אלפס חולבת הרי הוא כחלב. והביא גם הוא ז"ל ראי' מפ"ב דמכשירין הנ"ל, וסיים שם דמכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר, חשובה כאותו דבר וכו' עכ"ל [ומתשו' הרא"ש הללו נובע האי פסקא שפסקו הטוש"ע יו"ד סי' צ"ב סעי' ח' ע"ש]. וקשה האיך למדו איסור מטומאה הא אנן קיי"ל איסור מטומאה לא ילפינן כיבמות ק"ג ע"ב. דאמרינן שם דלענין טומאה, אפי' בשעת שריפה קרוי בגד. ופריך: וליגמר מיני' [לענין חליצה להיות חשוב שלם] ומשני: איסור מטומאה לא גמרינן ע"ש ואין לדחות דשאני התם דבעי למיגמר קולא באסור. מחומרא דטומאה. ולהכי שפיר אמרו איסור מטומאה לא ילפינן. משא"כ חומרא באיסורא, אפשר נוכל למילף מטומאה. זה ליתא. לפי מה שפירש רש"י ביבמות שם ד"ה איסור. שהלכות טומאה חידוש הוא עכ"ל. וכיון שכן דטומאה חידוש הוא גם חומרא לא גמרינן מיני'. כפסחים מ"ד ע"ב וחולין ק"ח ע"א לענין טכ"ע דמבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא. ע"ש בפירש"י דלא גמרינן חומרא מיני' ע"ש. ואין להקשות מחולין צ"ח ע"ב דאמרינן שם ג"כ לענין זרוע בשלה דחידוש הוא. ומחידוש לא גמרינן. ואפ"ה אמרינן שם דלחומרא גמרינן מיני' ע"ש אבל גם זה ליתא. דשאני התם בזרוע בשלה, דחידושי' הוא קולא שהקילו גבי' לבטל האיסור לכתחלה. ולהכי שפיר גמרינן מיני' חומרא. עכ"פ מקו"ח. כפירש"י בחולין צ"ח ע"ב ד"ה הא חומרא ע"ש

(ט) איברא דד"ז תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבי במ"ק ז' סוע"ב. לרבא דאמר שם. דבר הרשות איכא בינייהו. ור' יהודה מהתם לא גמרינן דחידוש הוא וכו' ע"ש בריטב"א שפי' דר' יהודה ורבי פליגו בזה. דר"י ס"ל דאעפ"י שהחידוש הוא לחומרא, אפ"ה לא גמרינן מיני' קולא. ורבי ס"ל דכיון דהחידוש הוא לחומרא, גמרינן מיני' קולא מכח כש"כ ע"ש. ועיין בתוס' מ"ק ח' ע"א ד"ה נפקא לי' בסוה"ד. ע"ש. ויש לפלפל בזה והבן

ועפ"י האמור נוכל ליישב הסוגיא דשבת צ"ג ע"א. דר"ה אמר שם לענין שבת דמסייע אין בו ממש. ואר"ז משמי' דרבא אף אנן נמי תנינא וכו' הי' רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות. מפני שיכולה לעמוד על ג' וכו'. לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש ע"ש. הרי מבואר מכאן דס"ל לרבא דילפינן איסור מטומאה וי"ל דרבא אזיל לשיטתו ביבמות ק"ג סוע"ב דאמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט וכו' חליצתה כשירה. וע"כ משום דיליף לה רבא מקרא דכתיב ושרף את הבגד, דאפי' בשעת שריפה קרוי בגד. וא"כ מוכח מזה דרבא אסיק שמעתא אליבא דהלכתא דילפינן איסור מטומאה. ועפי"ז א"צ לדחוק עוד כפירש"י ז"ל ביבמות שם ד"ה חליצתה, שכתב דלאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא הוא. ולפי מה שכתבתי בלאו הכי אתי שפיר, דרבא אזיל לשיטתו בשבת צ"ג ע"א דס"ל דילפינן