רב"ז יורה דעה רנא

יעש"ה. ולפענ"ד נ"ל להוכיח מירושלמי מפורש, דגם היכא דנלמד ממיעוטא שמיעטה התורה להתיר, הרי הוא כאלו מפורש היתירא בתורה, ואין כח ביד חכמים לגזור בזה להחמיר. ומנא אמינא לה, מהירושלמי סוטה פ"ג ה"ז: דאר"א בשם ר"ל כהנת מותרת לצאת לחו"ל [אע"פ שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים] מ"ט אמור אל הכהנים. ולא אל הכהנת. ופריך: ותהא בכלל גזירה [לומר שגם הנשים אסירות לטמא] ומשני: אם אתה אומר כן. נמצאת מדחה פרשת טמאות [דבפירוש כתיב בני אהרן. ולא בנות אהרן. ע"ש בק"ע ופ"מ] הרי מפורש יוצא מהירושלמי דאין כח ביד חכמים לגזור להחמיר. נגד מה שמיעטה התורה להתיר [ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ט"ו, שעלה ונסתפק בדבר הבא ממדרש חז"ל, אי יש כח ביד חז"ל לאסיר ע"ש. ועיין בתוס' יבמות מ"ח ע"ב ד"ה אין מקיימין עש"ה. ולהנ"ל יש ליישב קושיא השניה של התוס'. ודו"ק] ואם כן עפי"ז י"ל דשפיר פריך הש"ס בזבחים צ"ו הנ"ל, דכיון שהתורה מיעטה בפירוש אותה. פרט לתרומה. ע"כ ודאי שאין כח ביד חז"ל לגזור להחמיר בזה. וא"כ למה תניא קדירה שבישל בה תרומה וכו' ואם בישל בנו"ט. ויש לפלפל בזה הרבה. ולא עח האסף פה

(ג) ברם מה שתמה כת"ר על קושיית הח"צ בסוס"י כ'. ועל הס' לב ארי' על חולין דף ק"כ שהביא קושייתו שהקשה, דלמ"ל קרא למשקין היוצא מהן כמותן. תיפ"ל משום טכ"ע דאורייתא ותמה כת"ר על שניהם. דהא כל הסוגיא דחולין קאי לענין מלקות. ואטו בטכ"ע מלקות א כא הנה לפום ריהטא לאו מלתא דפשיטא הוא כל כך לומר דכל הסוגיא דחולין ק"כ קאי לענין מלקות. שהרי פריך שם והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצא מהן כמותן. מנ"ל? ומשני אלא גמר מתרומה ובכורים וכו' ע"ש. והרמב"ם בפ"י מהל' מאכלות אסורות הכ"ב פסק דבכל האיסורים הנ"ל משקין היוצאין מהן כמותן, ואין לוקין עליהן. וע"ש בכ"מ שכתב: דאע"ג דיליף להו התם מקראי. משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא הוא. וכדתנן וכו' עכ"ל. הרי מבואר לכאורה דאין לוקין בכל הנך. אבל הלח"מ שם כתב דהרמב"ם ז"ל דחה הך דחולין מקמי הסוגיא דפסחים כ"ד ע"ב ופסק כר' יוחנן ע"ש. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' ר"ב בא"א ס"ק י"ט שהביא לדברי הרמב"ם הללו. וכחב על זה בזה"ל: ולי קשה מסוגיא דברכות ל"ח ע"א. ובה"ב פ"ח ה"ד כתב דהוה זיעה. ולמה כ' שם. כמותן. איסור תורה כר"י בפסחים דכ"ד ע"ב דלא הוה זיעה עכ"ל. אבל בשו"ת פני יהושע בסוף הספר סי' ט' כתב דיש לפרש דהמקשן הנ"ל דפריך מנ"ל היי ס"ל כיון דקתני דמשקין הוי כמותן. משמע דלקי עלייהו. ומה שלא תירץ החרצן דהיא דרבנן. משום דעכ"פ משקה היוצא מן הענבים. דלא הוי זיעה בעלמא. וזה איצטריך למילף מקרא. ושפיר פריך מנ"ל ל וא"כ כל מה דמשני התרצן דגמר מתרומה ובכורים. הכל קאי אענבים. ע"ש שכתב דזהו אמת ויציב. והוכיח פירושו גם מדברי הרמב"ם פ"י מהל' מאכא"ס הכ"ב הנ"ל וכתב: שעפי"ז א"צ עוד לדוחק הכ"מ הנ"ל שכתב דהנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו. כיון דעיקר הילפותא קאי על משקה היוצא מן הענבים. והיינו ענבים דכלאים. כמש"כ התוס' בחולין שם ד"ה היכא עש"ה ב„פני יהושע“ ותראה שעפ"י דבריו ז"ל סרה קושית הפמ"ג באו"ח הנ"ל שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי. שהרי הפני יהושע מפרש שם דברי הרמב"ם דבכל הנך האיסורים משקין היוצאין מהן. אינן אלא מדרבנן. מטעם דהן זיעה, ואתי שפיר, ולא קשה מידי ודו"ק ואם כן עפי"ז איפוא נוכל לומר דהסוגיא דחולין קאי לענין מלקות

(ד) אמנם כן בל"ז אזדא תמיהת כת"ר על הח"צ והל"א הנ"ל דהנה גוף ד"ז אי לוקין על טכ"ע. תלוי באשלי רברבי. דפליגו בזה רבותינו הראשונים בפירושא דשמעתא דע"ז ס"ז ע"ב. ע"ש בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן. ובתוס' חולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא. ותוס' זבחים ע"ט ע"א ד"ה אמור. דפליגו בזה רבוותא. דהר"י מאורליינ"ש ס"ל דלא לקי על טכ"ע. והר"ח השיב עליו וס"ל דלוקין על טכ"ע. עש"ה וברא"ש חולין פג"ה סי' ל"א. ובחי' הרשב"א בחולין שם. ועיין בר"ן סו"פ גה"נ ובטור או"ח סי' תמ"ב. והמעיין בירושלמי פ"ב דערלה ה"ה. ובפ"ו דנזיר ה"א. ימצא דהוא פלוגתא דאמוראי שם. ע"ש בשי"ק ובמרה"פ על הירושלמי נזיר שם ד"ה כל. יעוש"ה. ועיין בפר"ח או"ח סי' תמ"ב שהאריך לבאר כל שיטות הפוסקים בזה. וכן האריך אחריו גדול האחרונים הגאון בעל הפמ"ג ז"ל בפתיחתו להל' פסח. עש"ה וינעם לך. ועיין בפמ"ג יו"ד בפתיחה להל' בב"ח בד"ה ודע. ועיין בפמ"ג יו"ד בשעה"ת ח"ב פ"ב באד"ה ודע עש"ה. וא"כ עפי"ז שפיר הקשה הח"צ ז"ל דלמ"ל הני קראי דחולין למילף דמשקין היוצא מהן כמותן. תיפ"ל משום טכ"ע? דגם אם נימא דהסוגיא שם קאי לענין מלקות. מ"מ קשה דהא גם על טכ"ע לוקין להר"ת ודעימי' כאמור וע"כ מחוורתא לתרץ קושיא זו. כתירוץ הלב ארי' בחולין שם. ובחנם תמה כת"ר על הני תרי גאוני, הח"צ והל"א דיתבי בחד קינא

(ה) וגם מה שהעיר כת"ר מהתוס' בחולין קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן. שהקשו ג"כ: ותיפ"ל מטכ"ע. ותירצו שני תירוצים וכן הוא בתוס' בכורות ו' ע"ב ד"ה רוטב. וכת"ר כתב דבתירוץ קמא ס"ל דמן ה' דהטמאים מרבינן להו, ליכא בהו מלקות. ובתירוץ השני ס"ל דלוקין עלי'. הנה גם ד"ז אי לוקין על ריבויא חליא בפלוגתא דרבוותא. דהה"מ פ"ג מהל' מאכא"ס ה"ו ס"ל בדעת הרמב"ם דאין לוקין על הריבוי ע"ש. והה"מ אזיל לשיטתו בפ"ה מהל' מאכא"ס הי"א ע"ש. אולם בפר"ח יו"ד סי' ס"ב סק"ז דחה דברי הה"מ וס"ל דדבר הלמד מריבויא, כיון דרביה קרא לאיסורא. מילקי נמי לקי. כל היכא דליכא מיעוטא בהדי ריבוי. וכן מבואר בחשו' הרשב"א סי' תל"ט ע"ש. ומצאתי במל"מ פי"ג מהל' שגגות ה"ה שהעיר בזה. וכתב שמצא ראי' ברורה לדברי הרשב"א מגוף דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' מאכא"ס ה"ו הנ"ל. יעוש"ה. ועיין בפמ"ג בריש הפתיתה להל' מליחה שהסכים לדעת הה"מ ע"ש וכן בפמ"ג יו"ד סי' פ"א במ"ז הק"א בד"ה ודע. כתב דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בשרשים דכל דאתי מריבויא, אין בו מלקות. אך בסוף דבריו שם הוכיח מהתוס' בכורות ו' ע"ב דעל ציר טמא לוקה יעו"ש. ועיין בשפ"ד שם סק"א. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' המל"מ בהל' שגגות הנ"ל. ולפענ"ד יש להוכיח גם מהירושלמי דלר"י לוקין על ריבויא. שהרי בירושלמי פ"ו דנזיר ה"א דף כ"ה רע"א. אר"י כל נבלה. לרבות הטרפה. וע"ש בק"ע ובשי"ק דמריבויא דכל ילפינן לה. ואפ"ה ס"ל לר"י שם דהאוכל אמ"ה מטרפה, חייב שתים. עש"ה והבן. הרי דס"ל דלוקין על ריבויא [והא דאין לוקין לר"י על ח"ש דנלמד מכל חלב. כיומא ע"ד ע"א. דהא לדידי' לוקין על ריבוי דכל? י"ל עפי"ד התו"י ביומא ע"ד ע"א ד"ה ר' יוחנן. במש"כ לתרץ קושית הר' אלחנן, דיש לחלק בדרשות וכו' ע"ש. וחימה על התו"י שלא העירו מהירושלמי בנזיר הנ"ל דר"י גופי' ס"ל דלוקין על ריבוי דכל. ומדברי התו"י הללו יש להעיר על המל"מ בפי"ג מהל' שגגות הנ"ל יעו"ש והבן] אולם בש"ס דילן בכריתות כ"א ע"א אמרינן דכל נבלה. אתיא לרבות נבלת כוי ע"ש. הרי דהש"ס דילן לא ס"ל כדרש ר"י בירושלמי דכל נבלה לרבות הטרפה [ועפי"ז יש ליישב קושית השי"ק על הירושלמי נזיר שם ד"ה שנייא. שהקשה על הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכא"ס. ובפ"ה מהל' שחיטה ה"ג, שלא הביא כלל לדרש זה דשאר טרפות ילפינן מכל נבלה, לרבות הטרפה ל והניח בצ"ע. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהש"ס דילן בכריתות לא ס"ל להאי דרשא כנזכר ואם כנים הדברים דעל חלב וציר מטמאים לוקין. כמש"כ הפמ"ג להוכיח מהתוס' בכורות הנ"ל. עפי"ז נוכל למצוא איפוא מקום ליישב דעת הרא"ה ז"ל בספר החינוך סוף מצוה קנ"ד שכתב שם דהשותה רביעית מחלב טמא במזיד לוקה והמנחת חינוך שם התפלא עליו בזה, דהא להר"מ ז"ל אין לוקין על חלב טמא? ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר,