רב"ז יורה דעה רנ

סימן קח

כבוד הרה"ח המופלג בתו"י וכו' מוה"ר אברהם גאטליעב נ"י. אדאבעשטי

ע"ד שאלתו: אם יש איזה צד היתר, לעשות יי"ש לחג הפסח מחרצנים של אינם יהודים. שהרי גדולי המורים שבחו"ל לא עמדו בפרץ לגדור גדר ולמחות ביד העושים כן וכת"ר מצדד להקל בזה, באשר האינם יהודים עושים את כל היין שלהם ע"י „מאשין־וטוסק“, מבלי דריכה ברגל. ועוד שה„טווסק“ מוצץ כל הלחלוחית מהחרצנים. ופלפל בזה בהשכל ודעת. והעתיק לי בקצירת אומר שהרב מוהר"ח טויבש האבד"ק באטשאן הסכים לסברותיו

תשובה

(א) הנה פתח דברי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי זה כלל גדול בתורה, שאין להקל בספיקא דאיסורא, כי אם היכא דמצינו ראיה ברורה, וגם היא קולעת אל השערה. ואך אז עדיפא כחא דהיתירא ז ומראש צורים ניתי ונחזה אם יש לצדד בזה להקל, וללמד זכות על גדולי המורים שבחו"ל, שלא מיחו בד"ז. כמו שכתב כת"ר

כי הנה ראש דברי כת"ר אמת, דד"ז נלמד מהרמ"א יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ"ד דיי"ש שעושין מיי"נ, אע"פ שאינו רק זיעה, הרי הוא כאיסור עצמו. ומקור מקומו טהור ונובע מהריב"ש סי' רנ"ה שנשאל שם על אותן המים שעושין אומנים עכו"ם מעקרים ידועים, ובתערובת יי"נ, ואין עצמות היין בהם, אלא הזיעה שלו העוברת דרך הסמפונות וכו'. והשיב דאפי' סתם יינם איסורי' חמור כודאי יי"נ וגם אפרן אסור. כמבואר בע"ז ס"ב ע"ב, דאפי' בחטים של שכר הבאת סתם יינם, אסור האפר [ע"ש[ כש"כ בסתם יינם עצמו ואפי' לאחר שנשתנה לצורה אחרת במראיתו וטעמו ומה שאמרת שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו. זה הי' בזיעה היוצאת מחמת הליחות שלא ע"י חום. כדתנן בפ"ב דמכשירין: זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה וכו'. אבל הזיעה היוצאת מן המשקין החמין. הרי הוא כמשקין עצמן. וכדתנן התם: המרחץ טמאה, זיטתה טמאה. ותנן נמי התם בפ"ה [מי"א] האשה שהי' ידיה טהורות ומגיסה בקדרה טמאה, אם הזיעו ידיה טמאות וכו'. וכבר הביא זה הרמב"ם בפ"ז מהל' טומאת אוכלין. וכתב בלשונו (שם ה"ב] שהעשן העולה מן החמין, משקין הוא תשוב [וע"ש בה"ג] וכן בחולין ק"ח ע"ב בברייתא דטיפת תלב. תני התם א"ר נראין דברי ר"י בשלא נער ולא כסה. דאלמא כל שכסה הקדרה, הרי הוא כאלו נער אותה. וזה מפני הבל העולה מן הקדרה. וכשהי' מכוסה ההבל מתפשט בכל החתיכות, והטעם מתערב בכולן. כמו אם נער אותה ובלל את כולן בתוך הרוטב. ובנדון זה ג"כ המים היוצאין מן היין כיין עצמו הן וכו'. עכ"ל הריב"ש. וכן מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ר"י שכתב בשם הריב"ש ז"ל דזיעה היוצאת ע"י בישול ע"ג האש. הוי ממשו של איסור ואין זה טעם, אלא עיקר ע"ש. וכוונתו להריב"ש הנז'. ואם כן ממילא אזדא מה שהקשה כת"ר, האיך יעלה על הדעת לימר על יי"ש דהוה כגוף המשקה. והא מבואר בברכות ל"ח ע"א, גבי האי דובשא דתמרי מברכין עלוי' שהנ"ב. מ"ט זיעה בעלמא הוא. וכן אמר אביי בפסחים כ"ד ע"ב דאין לוקין משום ערלה על היוצא מן שאר פירות. משום דזיעה בעלמא הוא. וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. השתא אי סוחט גוף הפרי, דמשקה היוצא ממנו כל טעם הפרי בו. אפ"ה אמרינן דהוה רק זיעה בעלמא. מכש"כ היי"ש שנולד רק ע"י ההבל, דהוה זיעה בעלמא ובאמת אין מקום לקושייתו, ולא קשה מידי. דנדון דידן אין לו דמיון כלל להא דברכות ודפסחים הנז' וכן מצאתי מפורש יוצא בתשו' הגאון מהר"ם מטיקטין ז"ל הנדפסה בריש פתיחת הרי"ף לסדר נשים. שהשיב שם לחכם א' שעלה על דעתו לומר דיי"ש הוי רק זיעה בעלמא. וכתב על זה בזה"ל: וכן שמעתי קצת בני אדם מרננים, וחולין עצמן בכך. ובודאי רינון בעלמא היא, וראוי להשתיקן. נהי דאמרינן פ' כיצד מברכין האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל. מ"ט זיעה בעלמא הוא וכו'. וטעמייהו מדלא חשיבי פרי לענין ערלה היינו דוקא לענין זה דלא חשיב גוף הפרי. כיון דפירות כולן לאו למשקה קיימי. אלא תירוש ויצהר. דלהכי קאי, הלכך דין משקה אין כאן. ופרי אין כאן. נסתלק עילויו ויורד לברכת שהכל שהיא ברכה כללית. אבל מילתא דתליא בטעמא לא שמענו ולא נאמר מעולם. דהא טעם כעיקר דאורייתא ממשרת וכו'. תדע דטעמא דלא מברכינן אמשקה מי פירות אלא שהכל דזיעה בעלמא. היינו כיון דלאו למשקה עביד, ובטיל שם פרי מיני' דאי ס"ד זיעה ממש ופירשא בעלמא. מה מקשין התוס' והאשר"י שם על שכר שלנו למה מברכין עליו שהכל והלא השעורים עיקר ומשתני לעילויא. ומאי עילויא. נימא נמי זיעה בעלמא הוא. מק"ו דשאר מי פירות, שיוצאין ע"י כתישה בלבד. ועוד שטעם הפרי ניכר ונטעם בהם. שכר של חטין שאין יוצא אלא ע"י בישול ועוד טעם החטין אין ניכר בהם. כש"כ דזיעה בעלמא הוא. אלא היינו טעמא. דנהי דזיעה בעלמא הוא. מיהא טעמא לא בטיל מיני' וכו'. אלא ש"מ כל היכא דאמרינן זיעה בעלמא הוא. היינו דבטיל שם פרי מיני' אי לאו דלהכי קאי כיין ותירוש. אבל לעולם במלתיה קמייתא קאי לענין טעמא וכו' עכ"ל (שוב מצאתי בשו"ת ח"צ סי' כ' שכתב ג"כ דהא דאמרינן בברכות [הנ"ל] גבי דובשא דתמרי דהוי זיעה בעלמא. היינו דוקא לענין ברכה דלא מקרי פרי. ועפי"ז כתב שם דעלו כהוגן דברי מהר"ם מטיקטין הנ"ל. ע"ש שפירש ראיית מהר"ם מטיקטין מקושיית התוס' על שכר שלנו ע"ש] ועפי"ד הגאון מהר"ם מטיקטין ז"ל סרה מהר קושיית התוס' בפסחים כ"ד ע"ב ד"ה אלא שהניחו שם בחימה. אמאי אמר אביי זיעה בעלמא הוא. והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. וראה ב„מעדני יו"ט“ על הרא"ש ברכות פ"ו סי' י"ב אות פ', שכתב שם דגם להגאון בה"ג ז"ל קשיא לי' קושיא זו של התוס' הנז' וניחא לי' משום דאע"ג דלענין ערלה אמרינן התם דזיעה בעלמא הוא היכא דאיתמר איתמר. היכא דלא איתמר לא איתמר עכ"ל. אולם עפי"ד הגאון מהר"ם מט קטין ז"ל בלאו הכי לא קשה מידי. דכל היכא דאמרינן זיעה בעלמא הוא. היינו דבטיל שם פרי מיני': אבל לעולם במלתיה קמייתא קאי לענין טעמא, כנזכר. ותימה על המהר"ם מטיקטין ז"ל שלא העיר ליישב קושית התוס' הנ"ל

(ב) איברא ראיתי להחוו"ד יו"ד סי' ק"ה סק"ב שכתב ג"כ ליישב קושית התוס' בפסחים כ"ד ע"ב הנ"ל, עפ"י מה שחידש דבתרומה ובערלה טכ"ע לאו דאורייתא. כיון דכל היוצא מהם מותר מדאורייתא, גם טעמן מותר. ע"ש שמיישב עפי"ז קושית הח"צ שהקשה מסוגיא דפסחים אסוגיא דחולין ק"כ יעו"ש. אמנם לפענ"ד יש להוכיח מש"ס מפורש דלא כהחוו"ד. שהרי בזבחים צ"ו ע"א: ת"ר אותה. פרט לתרומה. ופריך ותרומה לא בעיא שטיפה ומריקה. והתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בישל בנו"ט ע"ש. ולהחוו"ד קשה מאי פריך הא בתרומה טכ"ע לאו דאורייתא. ולהכי שפיר ממעט קרא פרט לתרומה. והיינו דליה כאן איסור תורה. והא דתניא ואם בישל בנו"ט, אינו רק מדרבנן? אלא ודאי דלא כהחוו"ד דגם בתרומה טכ"ע דאורייתא וא"כ ממילא מוכח דהוא הדין בערלה אך י"ל עפי"ד הט"ז באו"ח סוס"י תקפ"א סק"ה וביו"ד סי' קי"ז סק"א, דאין כח ביד חכמים לעשות סייג להחמיר, אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש בתורה משא"כ במקום שהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חו"ל להחמיר לעבור על ד"ת ע"ש. וגדולי האחרונים האריכו הרבה בדברי הט"ז הללו כנודע. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סוס"י ק"ט שכתב דחידוש הט"ז לא נאמר אלא היכא דמפורש ההיפר בתורה בקום ועשה