רב"ז יורה דעה רמט

וסתם יינם, דהתם כיון שהדבר מותר בעצמו לא רצו להחמיר בו יותר משום בשולי עכו"ם ממעשה שבת. והרא"ה כתב דאפשר דטעמא דמלתא משום דמאי דאסרו רבנן משום חתנות לא השוו בו מדותיהן שהרי פתן לא אסרו אלא במקום שיש פלטר ישראל. ומצינו ג"כ מרבותינו שהיו נוהגין היתר בשדה וכו' כיון דמשום חתנות אסרו כל היכא דאיכא היכרא דלא ליתי לידי חתנות שרי. ואף כאן עכו"ם המבשל לחולה בשבת, שהיא שעה שאין אנו יכולין לבשל, בשולי עכו"ם כי הני לא מיתסרי משום חתנות. ולפיכך כתב שמותר לבריא במוצ"ש דליכא משום בשולי עכו"ם, כיון דלא שייך הכא חתנות. עכ"ל הר"ן. הרי לפנינו להדיא שהר"ן לא כתב אלא להתיר בשולי עכו"ם בשבת לחולה שאב"ס. דלא רצו להחמיר בבשולי עכו"ם בשבת יותר ממעשה שבת. וכמש"כ להדיא כן. והנה כי כן הרא"ה לא התיר ג"כ אלא בשבת. וכמו שכתב מפורש כן כנז'. משא"כ בחול, בין להר"ן בין להרא"ה אסור בשולי עכו"ם לאכול ולשתות לחולה שאין בו סכנה ובאמת שהדין מבואר להדיא בש"ע או"ח סי' שכ"ח סעי' י"ט: חולה שאין בו סכנה מותר בבשולי עכו"ם. ומקור דבריו מהר"ן הנ"ל. וראיתי בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א שכתב וז"ל: והוי קשיא לי איך שרי לחולה שאין בו סכנה לבשל בשבת ע"י עכו"ם. והא מבואר ביו"ד סי' קנ"ה כ' הרב בהגה דתולה שאין בו סכנה אסור לאכול איסור דרבנן, כ"א שלכ"א, וצ"ל כל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאב"ס לאכול ממנו. אלא דקשה א"כ סתם יינם דאסר שם כ"א לרחוץ וכו' ע"ש. ולכאורה יש ליישב קושית הפמ"ג מסתם יינם, שג"כ אין איסורו מחמת עצמו. די"ל דסוברים כהפוסקים דסתם יינם אסור בהנאה, משום ודאי יינם, ולא משום ם בנותיהם. וא"כ הוי א אסור מחמת עצמו. ועיין יו"ד סי' קכ"ג בב"י ובד"מ ובט"ז בריש הסי' ובאמת זה לתא. דהא הרמ"א בסי' קכ"ג פסק דסתם יינם מיתר בהנאה. ע"ש. ודו"ק. ולכאורה סברת הפמ"ג שכתב דכל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאב"ס לאכול ממנו. ובאמת בלאו קושייתו מסתם יינם אי אפשר לומר כן. דהא מפורש יוצא בהרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ז', שכתב להדיא דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה ע"ש. הרי דמוקצה אף שג"כ אין איסורו מחמת עצמו, אפ"ה אסור לחולה שאב"ס. ותמהני על הפמ"ג מדוע ולמה לא ציין להרא"ה הנ"ל (ולקמן אבאר לדינא אי מוקצה מותר לחולה שאב"ס). ובאמת העיקר כמו שתירץ הפמ"ג אח"כ, כמש"כ הר"ן דבשבת לא רצו להחמיר בבשולי עכו"ם יותר ממעשה שבת. גם י"ל דאיכא הוכחה. וכמש"כ הרא"ה. אבל בחיל אה"נ דאסור בשולי עכו"ם לחולה שאב"ס, אף באי אפשר ע"י ישראל. וכ"כ הפמ"ג בסי' שכ"ח במ"ז סק"ו דבחול אסור בשולי עכו"ם לחולה שאב"ס. וכ"כ הפמ"ג במ"ז סי' שכ"ח ס"ק י"ד, והביא כן בשם הלבוש שכתב כן בפירוש, דבחול אסור בשולי עכו"ם לחולה שאב"ס ע"ש. הרי שהפמ"ג שנה ושלש את טעמו כנ"ל. וא"כ הדין דין אמת דבחול אסיר בשולי עכו"ם, ורק בשבת התירו בשולי עכו"ם לחולה שאין בו סכנה. כמש"כ המחבר בסי' שכ"ח

(ז) ועתה אבא לברר. אי מוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה. הנה הגאון רע"ק איגר ז"ל בשו"ת סי' ה' (מובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ז הנ"ל) עלה ונסתפק בזה, כיון דהמאכל בעצמו היתר, אלא דיומא דקא גרים לה מצד איסור שבת, י"ל דמותר ע"ש. הנה סברא זו כבר כתב הפמ"ג באו"ח סי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א, ורצה לומר כל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאב"ס לאכול ממנו. ואח"כ דחה סברא זו מסתם יינם כנ"ל. ומצאתי בישועות יעקב או"ח סוס"י ש"ט. שכתב: דמותר להאכיל לחולה שאין בו סכנה מוקצה. ואין זה דומה למ"ש ביו"ד דאכילת איסור דרבנן אסור לחולה שאב"ס. דשם אכילה האסורה היא מצד עצמה, וכאן מחמת איסור שבת היא דרביע עלה, ולא עדיף מאיסור שבות. עכ"ל. והוא כסברת הגאון רעק"א ז"ל. ובמרכת"ה של ה„ישועות יעקב“ לא ראה שכבר קדמו בשו"ת רעק"א הנ"ל. ונפלאת היא בעיני על הגאון „ישועות יעקב“ ז"ל שהתיר באמת כן. הלא מבואר הוא בהרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ז', דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה כנ"ל. וכן תמהני על הגאון רעק"א הנ"ל שמסופק בזה. וכן תמה אקרא על הפמ"ג באו"ח שרצה לחדש סברא הנ"ל, ודחה לה. למה לא דחי לה מהרא"ה הנ"ל? והנה במג"א סי' שכ"ח ס"ק ט"ו, כתב בשם או"ה: ומותר להאכילו מוקצה בידים אם אי אפשר בענין אחר. ובפמ"ג בא"א שם, כ' וז"ל: שרי להאכילו בידים, כחולה שאין בו סכנה. ואע"ג דגדול אסור לאכול. כביו"ד סי' קנ"ה. מ"מ בקטן הקילו. עכ"ל. ולכאורה מוכח מכאן שהפמ"ג סובר דמוקצה אסיר לחולה שאב"ס. דאל"כ לק"מ קושייתו שהקשה על המג"א, דמוקצה שאני ואף גדול מותר לאכול והנה הישי"ע בסוס"י ש"ט הנ"ל רצה להוכיח מזה דמוקצה מותר לחולה שאב"ס. ונעלם ממנו דברי הפמ"ג הנ"ל. ועיין עוד בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח סק"מ. כתב וז"ל: ומוקצה גונח דהתירו גונח, משמע אף בעומדת לחלבה, וכש"כ למ"ד בשבת הכל מוקצה. איך התירו איסור דרבנן. עי"ד קנ"ה בשולי עכו"ם היכרא אית לי', והתירו מעשה שבת, ה"ה בשולי עכו"ם. משא"כ מוקצה לאכול. עכ"ל, ולכאורה לשיטת רעק"א והשי"ע לא קשה מידי קושייתו, דמוקצה מותר לחולה שאב"ס. אך הפמ"ג אזיל לשיטתו דמוקצה אסיר לחילה שאב"ס. והנה בשו"ת רעק"א הנ"ל פלפל בהא דגונח ע"ש. ופלא שהפמ"ג בג' מקומות לא הביא להרא"ה הנ"ל שפלפל ג"כ בגונח. אבל לדינא יפה כיון הפמ"ג דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה. ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו שזכה לכוון לדעת הרא"ה. ועיין בחיי אדם כלל ס"ט. בנשמת אדם אות ב', בהשו"ת בענין חולה שאין בו סכנה. יע"ש שמביא שמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה. כמש"כ הרא"ה ע"ש (ויש לפלפל הרבה בדבריו. ולא עט האסף פה). ומצאתי ב„שלטי הגבורים“ (שבת פ' חבית) שכתב כהרא"ה הנ"ל. ואם כן, בהא נחתינן ובהא סלקינן, דהעיקר דמוקצה אסיר לחולה שאין בו סכנה. והס' דברי יעקב רצה להתיר גם מוקצה. וטעה בזה כנ"ל, וזה ברר

(ח) כצאתי, אמרתי לכתוב עלי גליון, מה שהערותי, בעת עיוני בש"ך סי' רי"ח סק"ג הנ"ל, שהביא למהרש"ל ביש"ש בסתם נדרים שלנו וכו'. ואומר הריני נודר שלא אוכל, או שלא אשתה ממין זה, דהוי נדר דרבנן מותר לאכול מאותו מין שניתותר בידו. דספיקא דרבנן לקילא. עכ"ל. ולכאורה קשה הא נדרים הוי דבר שיש לו מתירין כמבואר ברמ"א יו"ד סי' ק"ב. ובסי' רט"ז סעי' י' במחבר. ובדבר שיל"מ קיי"ל אפי' בספק דרבנן אזלינן לחומרא. כמבואר בש"ס ביצה ד' ע"א? ולכאורה רציתי לומר דהמהרש"ל אזיל לשיטתו בזה. דהנה המהרש"ל ביבמות פ' הערל סי' ל"ד, כתב דנא חשיב דשיל"מ אלא שעתה אסור לכל, ואח"כ יהי' מותר לכל. אבל דבר שגם עתה אינו אסור לכל, אינו חשיב דשיל"מ. עכ"ל. ועיין בנו"ב מהד"ת סי' נ"ג שהשואל הקשה על המה ש"ל מנדרים דחשיב דשיל"מ, אף שגם עתה אינו אסור לכל. ע"ש מה שתירץ דלר"י ור"י אין הכרח דנדרים הוי דשיל"מ. וזה ג"כ דעת מהרש"ל. וא"כ המהרש"ל אזיל לשיטתי' דנדרים לא חשיב דשיל"מ ובזה מיושב קושית הש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח, על המהרש"ל שכתב, דכיון דלא בא ההיתר מכח זמן לא חשיב דשיל"מ. והקשה עליו הש"ך מנדרים ע"ש. ולפי מה שכתבתי ניחא, דמהרש"ל אזיל לשיטתי', דנדרים לא חשיב דשיל"מ כנ"ל. ועין בפתח"ת יו"ד סי' ט"ז, שהביא דברי היש"ש ביבמות הנ"ל דדבר שאינו אסור לכל לא חשיב דשיל"מ. והפתח"ת כתב, דלא קיי"ל כן. שהרי אנן קיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ. משמע שהמהרש"ל לא סובר כן ע"ש. ותמהני על הנו"ב והפתח"ת שלא הביאו לכנה"ג בהגהות הטור, בשם תמים דעים, שכתב להדיא דדבר שאינו אסור לכל לא הוי דשיל"מ. ומובא גם בפמ"ג יו"ד סי' ק"ב בשפ"ד סק"ב. והפמ"ג הקשה על זה מנדרים. וכתב: ולא ידענא לחלק יע"ש. והרבה יש לפלפל בזה ועת לקצר ואי"ה עוד חזון למועד: בצלאל זאב שאפראן