רב"ז יורה דעה רמח

להחמיר. עכ"ל הד"ת. ומצאתי במנחת יעקב כלל ע"ה ס"ק כ"ט כתב ג"כ שהעיקר כהט"ז, כיון שמשמעות הר"ן פא"מ משמע לחומרא. וכן הוא משמעות מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ג. ומהר"א שטיין בביאורי' לסמ"ג. ק האריך להוכיח בס' באר שבע כדעת הרשב"א, וכן פסק בעל שיורי כנסת הגדולה באו"ח סי' שי"ח. וכתב שגם הב"י דעתו להחמיר, ויש לאסור עכ"ל המנח"י. ותימה על ה מנחת יעקב' מדוע לא הביא לה לה„דברי חמודות“ הנז' שהחמיר ג"כ ממשמעות הר"ן הנ"ל, וראיתי בהגהות יד שאול על יו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז. חמה על הב"י וט"ז וש"ך שלא זכרו דברי הר"ן פא"מ הנ"ל. ופלא שלא זכר שכבר הרגישו בזה ב„דברי חמודות“ ו„במנחת יעקב“, וכתבו לאסור מכח דברי הר"ן הנ"ל. וא"כ כיון שדעת כל אלו הפוסקים לאסור למוצ"ש. בודאי הכי נקטינן. וא"כ שפיר פסק בשו"מ לענין ה„מאלקין“ הנ"ל דאסור למוצ"ש להחולה, וזה ברור לכאורה

(ד) אמנם אם אי אפשר להכין במוצ"ש „מאלקין“ הנעשין ע"י ישראל. והחולה צריך לה מאלקין מאד. מצאתי בס' חיי אדם כלל ס"ח, בנשמת אדם אות ב'. שכתב וז"ל: דאפשר דאם אין לחולה מה לאכול במוצ"ש, דיש לסמוך על הרא"ה ולהתיר. וכדפסק רמ"א סוס"י קי"ג. ולכאורה י"ל ראי' לזה מיו"ד סי' רי"ח בש"ך סק"ג ובט"ז סק"ד מש"כ בשם הרא"ש. והרי בשר נחירה במדבר הי' אסור והתירו להן, ואפ"ה אלו הי' דרבנן הי' מותר דהוי ספק דרבנן. והכא נמי בישול עכו"ם. עכ"ל. א"כ הוא הדין בנידון שאלתינו. אמנם אכתי איכא לעיוני הרבה בזה. דהנה לכאורה יש לפשוט מכאן מה שחקר הפמ"ג יו"ד סי' צ"ד במ"ז סק"ט שכתב וז"ל כל מה שמתירין לצורך ערב שבת, אי ניתותר לחיל, לא מסתבר לאסור אח"כ, הואיל ואישתרי אישתרי עכ"ל. ובאמת הוא הדין שדברנו באם בישל עכו"ם לחולה בשבת, מותר במוצ"ש להחולה, מטעם הואיל ואישתרי אישתרי

והנה מקיר דין זה הוא בחולין י"ז ע"א, בהא דבעי איברי ב"נ שהכניסו לא"י מהו וכתב הרא"ש דנפ"מ אם אחר אסר עצמו ממין א' מזמן ידוע ואילך. וכשהגיע הזמן הי' אוכל והולך מאותו המין, אם מותר לאכול מה שניתותר בידו. וכתב על זה המהרש"ל ביש"ש, דבדרבנן מותר, דהוי ספיקא דרבנן. ומובא בש"ך יו"ד סי' רי"ח סק"ג. ולכאורה קשה על הפמ"ג הנ"ל שלא ציין לזה, וכתב בפשיטות דהואיל ואישתרי אישתרי ולמה לא הבא ראי' לדבריו מהיש"ש הנ"ל וגם למה לא הביא מסי' קי"ג הנ"ל, ומצאתי בס' ידות נדרים בסי' רי"ח ביד שאול סק"ב, הקשה על הפמ"ג במה שלא ציין לסי' רי"ח. וכתב, דלפ"ד נ"ל לחלק, דע"כ לא אמרינן מה שהותר לא נאסר את"כ, רק במקום שנתחדש אח"כ איסור, כהאי דתשב"ץ שנשבע שלא יעשה יין. או כהך דת"ה שהקהל עשו תקנה, שזה לא הי' בכלל איסור. אבל שם שבחול דבר זה אסור דחיישינן לאותה דיעה האוסרת, רק בשבת לכבוד שבת סמכינן להקל כדעת המתירין. א"כ כל שעבר שבת, חזר החשש למקומו. וזה סברת הרא"ה גבי פח פלטר שסובר דאם הגיע לשם פלטר ישראל, הרי אותו פת בעצמו שהי' מותר קודם, עכשיו שהגיע שם פלטר ישראל נאסר. כיון דפת של פלטר לא התירו רק משים חיי נפש במקום שאין פלטר ישראל מצוי. וכשיש פלטר ישראל חוזר איסורו למקומו. עכ"ל, וא"כ בנידון דידן אי אפשר להתיר עפי"ז מה שנשאר מבישול עכו"ם אף להחולה במוצ"ש. אף שהוא דרבנן. דזה דומה ממש למש"כ ה„יד שאול“, כיון שבחול אסור בישול עכו"ם, ורק בשבת הותר, הואיל ואי אפשר ע"י ישראל. כמש"כ הפוסקים. וא"כ במוצ"ש חזר האיסור למקומו. וא"כ נדחין דברי ה„חיי אדם“ הנ"ל אמנם כן, דברי היד שאול תמוהים, במש"כ דזה סברת הרא"ה כנז' והא אנן לא קיי"ל כן. כמבואר ביו"ד סי' קי"ב סעי' ך' בש"ך ובנקה"כ ובפר"ח, דהיכא דלקח בהיתר פת פלטר, אף אם בא לשם פלטר ישראל לא יצא מהיתרו כנ"ל ולהפר"ת לכ"ע שרי. וא"כ בנידון דידן נמי י"ל הואיל ואישתרי אישתרי. וקשה על הפמ"ג בסי' צ"ד הנ"ל, מדוע ולמה לא ציין לסי' קי"ב הנ"ל, ויש לפלפל גם במש"כ ה שערי תשובה או"ח סי תקנ"א ס"ק ל"א, בשם ה„ברכי יוסף“, שיש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת. והביא ראי' מחולין הנ"ל מאיברי ב"כ וא"כ הכא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. וע"ש בשע"ת שלא היקל בזה. ועיין בס' בני יששכר (מאמרי חודש תמוז אב מאמר א' אות י') מש"כ להלכה ולא למעשה יע"ש, ועפ"י האמור למעלה, יש לפלפל הרבה בדבריהם ולא עת האסף פה

(ה) ועוד נלפענ"ד בעזה"י, דלא שייך למימר בנידון דידן הואיל ואישתרי אישתרי. דהנה בזבחים ל"ב ע"ב, אמרו: „הואיל ואשתרי אישתרי אמרינן. הואיל ואידחי אידחי לא אמרין“. וכ"כ כל הקדמונים והאחרונים ז"ל, דהיכא שלא הותרה לגמרי רק דחויה לא אמרינן הואיל ואישתרי. ועין ברמב"ם פ"ב מהל' אבל. גבי טומאת קרובים דחויה היא. וע"כ כוונתו שם ג"כ מטעם הואיל ואישתרי אישתרי אמרינן, הואיל ואידחי אידחי לא אמרינן עש"ה. ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל. וא"כ בנידון דידן אף בחולה שיש בו סכנה, כל האיסורים דחוים הם אצלו. כמש"כ הרשב"א. הובא בב"י יו"ד סס"י קל"ד. ע"ש וברמ"א סוס"י קנ"ה. וא"כ לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי. וא"כ במוצ"ש חוזר לאיסורו. ויש לפלפל בזה בארוכה. ועיין בשו"ת יד יוסף סי' ס' ע"ש. ויש לפלפל גם בדבריו הרבה. ולא עת להאריך

סוף דבר הכל נשמע, דברי ה„חיי אדם“ קשים מאד לסמוך עליהם. לפי שיש הרבה סתירות. כדבר האמור למעלה, ולכן הדין אמת כמו שכתבתי וכמש"כ השו"מ. ורוב פוסקים מסכימים לזה. וז"ב

(ו) אחר כתבי כ"ז, בא לידי ספר נדפס מחוש „שו"ת דברי יעקב“, ומצאתי ראיתי שם, שכ"ת שאל אותו כעין זאת השאלה, אם יש לחוש על ה המאלקין משום בישולי עכו"ם. וכתב, דבשו"ת שו"מ סי' ע"ו כתב להתיר, יען דאיסורי דרבנן מותרין לחולה שאין בו סכנה והביא תמיהת כת"ר דהרי איסורי דרבנן אף שהותרו לחולה שאין בו סכנה, מ"מ אסור לאכול ולשתות גוף האיסור. כמבורר ביו"ד בסוס"י קנ"ה. והביא דברי שו"ת רעק"א סי' ה' [מובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ז] שנסתפק בפירות מוקצה, אי מותר לחילה שאין בו סכנה לצורך רפואה. אי נימא כיון דהמאכל בעצמו היתר אלא דיומא דקא גרים לה מצד איסור שבת, הוי כמו שאר מלאכת שבת דדבריהם דמותר לצורך חולה שאין בו סכנה. וכתב שבמח"כ אישתמיטתי' שהדבר מפורש יוצא בר"ן בפ"ב דע"ז בסוגיא דבכל מתרפאין, שהעלה שם דבישולי עכו"ם מותר לחולה שאין בו סכנה, דהגם דבכה"ג נאסר המאכל, מ"מ אינו דומה לשאר איסור דרבנן, כמו סתם יינם וחלב עכו"ם שאסור גוף המאכל לחולה שאן בו סכנה. דשאני התם כיון שהדבר בעצמו מותר ורק מחשש גזירות חתנות דגזרו לא החמירו בזה יותר מכל מלאכת שבת דדבריהם דמותר לחולה שאין בו סכנה. עכ"ד הס' שו"ת „דברי יעקב“. והאריך להסביר חילוקו של הר"ן. הנה מה שהביא משו"ת שו"מ שכתב להתיר ה„מאלקין“ משום דאיסורי דרבנן מותרין לחולה שאב"ס. הנה אנא איפכא ידענא, דהשו"מ אוסר המאלקין במוצ"ש, מחשש בישולי עכו"ם, ורק בשבת התיר כנ"ל, וכמו שאבאר בעזה"י. ומה שהביא דהר"ן בע"ז, התיר בשולי עכו"ם לתולה שאין בו סכנה. במחכ"ת שגה בזה. דהר"ן לא התיר אלא בשבת. אבל בחול אסיר, אף שאינו איסור מחמת עצמו. וטעה בפשט הבנת דברי הר"ן. הלא כה דברי הר"ן בע"ז פא"מ, בזה"ל: ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה ע"י עכו"ם בשבת. ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משים בשולי עכו"ם. ואע"פ שאין בדבר ראי' מכרעת, דאי מדאמרינן צרכי חולה נעשין ע"י עכו"ם בשבת. האי אפשר לאוקמי' בדברים שאין בהם משום בשולי עכו"ם. אלא כיון דסתמא איתמר לא ראו לחלק, ואעפי"כ אין להביא ראי' משם להתיר לחולה שאין בו סכנה שאיסורו מצד עצמו, כגון גבינה של עכו"ם