רב"ז יורה דעה רמז

עכ"ל [עיין בשו"ת הרמ"ץ חיו"ד סי' פ"ד שכתב ג"כ עצה זו להוסיף בבארשט עד שלא יהי' ס' וחוזר וניעור יע"ש. וכבר קדמו בזה בס' „מעין החכמה“ הנ"ל. והוכיח כן מהש"ס]. אבל יש להעיר ע"ז עפי"ד הפלתי ז"ל בסי' צ"ט ס"ק י"ב שהוכיח דחוזר וניעור אינו אלא מדרבנן, עש"ב. אמנם בחידושי הארכתי בס"ד לדחות דברי הפלתי. והבאתי ראי' מהתוס' בכורות נ"ו ע"א (ד"ה אין. בסוה"ד). שהקשו לרב ולאבוה דשמואל, ושמואל, דאמרו אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, במה מטהרין מצורעים, ובמה מקדשין מי חטאת בער"פ וכו'? ותירץ ר"ת ז"ל דאיכא למימר מן הדין. קמא, קמא, בטל. אלא דמחמרי מפני מראית העין, ובימי משה אכתי לא גזור. וכתבו התוס' דאותו הטעם דקמא קמא בטל, לא יתכן. דהא חוזר וניעור, כשחוזר ורבה עד כדי שיש בו שיעור לאסור יע"ש. ולדעת הפלתי ז"ל דחוזר וניעור אינו אלא מדרבנן. לא קשה מידי קושיית התוס' על הר"ת. דהא אכתי י"ל דבימי משה לא גזרו חכמים עדיין האי דינא דחוזר וניעור אלא ודאי וס"ל לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דחוזר וניעור היא מן התורה. כדעת הפמ"ג יו"ד סי' צ"ט בשפ"ד ס"ק כ"א] ודו"ק. ובחידושי האי כתי בזה בהרבה ראיות מכמה דוכתי בש"ס. ואין עתותי בידי להאריך פה ואי"ה עוד חזון למועד: בצלאל זאב שאפראן

סימן קד

כבוד הרה"ח המופ' בתו"י מוה"ר זלמן יוסף שו"ב בעיר הארלוי

ע"ד שאלתו, נידון שתיות ה„המאלקין“ הנעשין ע"י „אינם יהודים“, ששותין בני אדם שיש להם א זו מיחוש. והא"י עושים המאלקין גם בשבת. אם מותרים להחולה גם במוצ"ש

? תשובה

(א) הנה בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ג סי' ע"ו, כתב דה„מאלקין“ אסורין במוצ"ש גם להחולה משום בשולי עכו"ם ע"ש. והנה לכאורה הדבר מבואר ביו"ד סי' קי"ג סוף הסי' ברמ"א סעי' ט"ז: עכו"ם שבישל לחילה בשבת, מותר במוצ"ש אפי' לבריא, ואין בו משום בשולי עכו"ם דכל כה"ג איכא היכרא. ובט"ז שם סקט"ו כתב וז"ל: אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה. אבל במשה"ב שהוא הרשב"א כתב ע"ז: וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך דהיינו בשבת, הא למוצ"ש חוזר לאיסורו, וכש"כ לבריא וכו'. ויש ראי' מסי' קי"ב סעי' ה' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו לו אף של בע"ב. וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא הפלטר מצוי חזר פת של בעה"ב לאיסורו. דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי דוקא. והכא נמי כן הוא וכו'. עכ"ל הט"ז. והנה ראיתי בבאר היטב' שם ס"ק י"ט שכתב על הט"ז שהביא ראי' מסי' קי"ב הנ"ל: ולא אוכל להבין הלא המחבר כתב כן בפירוש בסעי' ד' שם' ע"ש. ולפענ"ד לא קשה מידי על הט"ז. ולא הבנתי דבריו כלל. דהנה המחבר כתב שם בסעי' ד': מקום שאין פלטר ישראל מצוי, לדעת המתירין ליקח מפת פלטר עכו"ם, אם הגיע שם פלטר ישראל, הרי פת פלטר עכו"ם אסורה. ובש"ך שם ס"ק י"ג כתב וז"ל: וצ"ע דהרא"ה לא כתב אלא דפת פלטר עכו"ם אסורה, כ"ז שהוא ביד הפלטר. אבל אם לקחו כבר הישראל בהיתר לא כתב דאסור, ונראה דשרי. וכ"מ בדברי הרא"ה. עכ"ל. ובנקה"כ שם כתב: דהש"ך הבין דלקח בקמ"ץ. ופירש דאם לקח פת פלטר עכו"ם כו'. וזה אינו' אלא ליקח בחיר"ק. וקאי לדעת המתירין ליקח עכ"ל. ודברי הנקה"כ אלו מובאים גם בבאה"ט שם סק"ז. וא"כ אף הט"ז הי' כתוב לפניו „ליקח“ בחיר"ק. ולכן לא ציין כאן לדברי המחבר. כי מהמחבר אין שום ראי' כלל כנ"ל וזה ברור. ועיין בפר"ח סי' קי"ב על המחבר הנ"ל סעי' ד'. כתב: הרי פת פלטר עכו"ם אסורה. פי' הפת עצמו שלקח בהיתר, ונמשך אחר סברת הרא"ה וכו'. והעיקר כמש"כ הרשב"א במשה"ב דמחזי כחוכא ואיטלולא דבשלחן אחד ניתר ונאסר וחזר והותר. ולכן העיקר שאם לקח בהיתר לא יצא מהיתרו. אך קשה שאף שהרשב"א הבין כן בדעת הרא"ה מ"מ אינו מוכרח זה בדעת הרא"ה. וכמש"כ הש"ך. ולכן נראה כמש"כ בנקה"כ הנ"ל. אבל אם לקח בהיתר לכ"ע שרי. ע"כ תו"ד. ותימה על הפר"ח שלא הביא להט"ז בסוס"י קי"ג הנ"ל, שאסר אף בלקח בהיתר לדעת הרא"ה ג"כ. וראיתי בנקה"כ סי' קי"ג, כתב על הט"ז הנ"ל שהביא ראי' מסי' קי"ב הנ"ל וז"ל: דאין זה ראי'. דשאני הכא דכל כה"ג היכרא אית לי', ולא שייך חתנות. תדע דהא דלעיל סי' קי"ב גופי' מדברי הרא"ה הוא. עכ"ל. הרי שהנקה"כ הסכים לדברי הט"ז, עכ"פ בזה דכשיבא למקום שיהא הפלטר מצוי חזר פת של בעה"ב לאיסורו. והיינו ע"כ אף דלקח בהיתר. דע"כ כוונת הט"ז בלקח בהיתר. דאל"כ אין ראי' לעכו"ם שבישל לחולה בשבת בהיתר ולכן שפיר התיר לחולה למוצ"ש. כבסי' קי"ב סעי' ד' הנ"ל בש"ך ופר"ח. אלא ודאי אף בלקח בהיתר אוסר הט"ז. והנקה"כ כתב דזה דעת הרא"ה. וזה פלא הא הש"ך כתב בדעת הרא"ה איפכא. וא"כ יסתרו דברי הרא"ה. ובפרט לדברי הפר"ח שכתב דלקח בהיתר לכ"ע שרי אף להרא"ה. וצע"ג [ועיין בהגהות יד שאול שם. ודבריו תמוהים והבן]

(ב) עוד כתב ה„באר היטב“ שם וז"ל: ול"נ להוכיח דאסור לאוכלו במוצ"ש כדאיתא בגמ' השוחט לחילה וכו' והמבשל לחולה אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו. וא"כ הכא נמי אם יהא מותר לחולה למוצ"ש שמא ירבה בשבילו, עכ"ל, ובאמת לא הבנותי דבריו לומר דגזרינן שמא ירבה בשבילו שיהי' לו על מוצ"ש. א"כ במקום שיהי' מותר לישראל לבשל לחולה שיש בו סכנה, כיון דמותר למוצ"ש אף לבריא, וכש"כ לחלה. א"כ ניחוש שמא ירבה בשבילו ויהי' אסור למוצ"ש. עס"י שי"ח. וא"ל דבעכו"ם דאיסור אמירה קיל טפי שפיר חיישינן שמא ירבה בשבילו אף למוצ"ש. ועיין פמ"ג או"ח סי' שי"ח במ"ז סק"ב בהערה ג' במש"כ הרב בשבת. ע"ש ודו"ק ולפי דברי הבאה"ט דאם נתיר למוצ"ש יש לחוש שמא ירבה בשבילו כנז'. א"כ קשה לכאורה על הרשב"א במשה"ב שאוסר למוצ"ש. ולמה לא כתב מטעם זה. אך לפענ"ד להרשב"א לשיטתו. אין לחוש בכאן שמא ירבה בשבילו. ולכן הוצרך הרשב"א להוכחות אחרות, ולא כתב כמו הוכחת הבאה"ט הנ"ל. דהנה הרשב"א בחולין דף ט"ו, פי' בהך גזירה שמא ירבה בשבילו פירוש אחר. שיניח הקדירה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו. ומש"ה גזרינן שמא יבא לידי איסור סקילה בכך. אבל א"ל שמא ירבה חתיכות בקדירה קודם שיתן אותם על האש. דאפי' אי עביד הכי לית כאן איסור דאורייתא אלא דרבנן עכ"ל. כלומר דהוי גזירה לגזירה ולא גזרינן. וכ"כ במעדני יו"ט פ"א דחולין סי' קמ"א. והר"ן פליג על זה. ועיין במנ"א סי' שי"ח סק"ו ובפמ"ג בא"א שם. וא"כ להרשב"א בדרבנן לא חיישינן שמא ירבה דהוי גזירה לגזירה. וא"כ הכא נמי לשיטת הרשב"א ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כיון שאינו אלא דרבנן וא"כ הרשב"א לשיטתו לא הי' יכול לומר הוכחת הבאה"ט הנ"ל והבן

(ג) ונחזור לענין ראשון. כי הנה הנקה"כ פליג על הט"ו וסובר דעכו"ם שבישל לחולה בשבת מותר במוצ"ש לבריא וכש"כ לחולה. וכ"כ הש"ך ביו"ד סוס"י קכ"ג. וכ"כ המג"א בשם הש"ך בסי' שי"ח סק"ז. ומצאתי בדברי חמודות שהחמיר בזה. הלא כה דבריו (בד"ח פ"א דחולין סי' ע"ב) שכתב בשם הר"ן פרק אין מעמידין. דאפשר דוקא חולה. מפני שהתירו כל דבר הנעשה ע"י כותי, שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו. עכ"ל הר"ן. ואישתמיטתי' להרמ"א הא דר"ן. ואלו הי' רואה להר"ו לא הי' פוסק כן ולכן ראוי