רב"ז יורה דעה רמו

הירושלמי פ"א דפסחים ה"א, ע"ז שאמרו שם דנשים הן טצלניות. ציין ע"ז בסו"ד: ועיין מה שהערותי בפ"ב דשבת הל"ז. עכ"ל. ונראה דכוונתו שהעיר שם על הק"ע הנ"ל. אבל במקומו בשבת פ"ב לא נמצא כלל הערה ע"ז. ובר"ה ציין חידוש זה בשם הלב"ש. עוד העיר שם בצי"ר בפסחים מהתוס' עירובין נ"ט ע"א ד"ה ותחומין. מה שכתבו, דנשים בדאורייתא אינן נאמנות כל שאינו בידן. וגם הביא להשו"ת דברי אמת סי' א' שהקשה מיבמות פ"ח ע"א דאמרינן דאשה נאמנת בספק חלב ספק שומן אף שאינו בידה וכו'. וכתב ע"ז בזה"ל ואני תמה על עצמי דהמעיין ביבמות שם ימצא רק דע"א נאמן. אבל אשה גריעה מע"א, ואינה נאמנת בדאורייתא וכו' עכ"פ אין תימה על התוס', עכ"ל. אמנם אני תמה על תמיהתו. דהרי ברש"י ז"ל ביבמות פ"ח ע"א ד"ה ואמר ברי לי דשומן הוא. כתב וז"ל: והא ודאי פשיטא דסמכינן עלי' וכו' דאי לאו הכי אין לך אדם סומך על „בני ביתו“, עכ"ל. וא"כ הרי מבואר דסמכינן גם על אשה. דהרי לשון „בני ביתו“. היינו „אשתו“. כפירש"י בברכות כ"ד ע"א ד"ה היה ישן במטה ובני ביתו. ואשתו בכלל ביתו, עכ"ל. הרי מבואר דרש"י ז"ל ס"ל דאשתו בכלל בני ביתו ואע"ג דהתוס' שם ד"ה והתניא, השיגו על פירש"י וכתבו דלא אשכחן אשתו דמקרייא „בני ביתו“ ע"ש. וכ"כ התוס' בפסחים צ"ט ע"ב ד"ה לא יפחתו ע"ש. מ"מ מצינו ראי' מפורשת לפירש"י ז"ל בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א דף ט', דמבואר משם דאשתו בכלל בני ביתו ע"ש. וכבר העיר בזה בלקוטי הפר"ח באו"ח סי' רצ"ח. ע"ש בגליון הש"ס על הירושלמי שכתב שיש ליישב. ומצאתי בהשמטה מ„ציון ירושלים“ (הנדפס בריש ירושלמי זרעים) במס' מעשרות דף ט' שהעיר בזה. וכתב וז"ל: ומה פשיטא לי' להירושלמי כל כך ש„בני ביתו“ כיוונו על אשתו. דלמא „בני ביתו“ היינו אנשים שהם בביתי, כמו דקאמר „אויבי איש אנשי ביתו“. אבל אין אשתו בכלל וכו', עכ"ל. ונוראות נפלאתי על הצי"ר שבמחכת"ה אישתמיטתיה מה דדרשינן במד"ר סדר וירא פרשה נ"ד סי' א': „ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו“. ר"י אומר זו אשתו, שנאמר „אויבי איש אנשי ביתו“ יע"ש. הרי מפורש יוצא מהמד"ר דאנשי ביתי, זו אשתו. וגם מש"כ בהשמטה מצי"ר שם, וז"ל: ועיין ב"ב דף צ"ח ע"א דאמרו שם „אאינשי ביתו“ לא מתקבל. ופי' רשב"ם דהיינו אשתו ומיהו „בני ביתו“ לא משמע כמו „אנשי ביתו“, עכ"ל. ויש להעיר עוד מברכות כ"ז ע"א, דראב"ע אמר איזיל ואימליך באנשי ביתי. אזל ואימלך בדביתהו ע"ש. וכן בברכות נ"א ע"א בפירש"י בד"ה „לאנשי ביתו“, לאשתו. וכן פירש"י בסוכה י"א ע"א ד"ה לפרזומא ד„אינשי ביתו“, לטלית אשתו. וכן פירש"י במנחות מ"ג ע"א ד"ה ר"י. וכן פירש"י בע"ז ל"ט ע"א ד"ה מאינשי ביתי, אשתו. וכן בסנהדרין נ"ו ע"ב מתיב ר"ה ואשה לא מפקדה על הדין. והכתיב: למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. ופירש"י ביתי, היינו נשים עכ"ל. והיא כמו ששנו חכמים בלשון המשנה יומא ב' ע"א ביתו זו אשתו. וכשבת קי"ח ע"ב דר"י קרי לאשתו ביתי. ופירש"י שקיא עיקר של ביתי, עכ"ל ובתרגום אונקלס (שם בפ' וירא, י"ח־י"ט) תרגם על הפסוק הנ"ל: „די יפקד ית בנוהי וית אנש ביתיה“. [ותרגום אונקלס, הוא מפי ר"א ור"י. כמגילה ג' ע"א]. וכן הוא בתרגום יונתן ב"ע שם. הרי מבואר ד„אנשי ביתו“, זו אשתו. וכן בסוטה ב' ע"ב אר"ח לא לימא איניש לאיתתיה, לא תיסתרי'. ובתוסיו"ט פ"א דסוטה מ"א ד"ה ר"י כתב דבגמרא גרסינן לאנשי ביתו וכו' ע"ש. ומצאתי בב"י אה"ע סי' קע"ח שהיה לפניו ג"כ הגירסא „לאינשי ביתיה“. וכן הוא בדרישה שם ס"ק י"ט. אבל הב"ח גרס לאיתתיה כמו שהוא לפנינו ע"ש. ותמהני על התוסיו"ט ז"ל דבמחכת"ה אישתמיטתיה ג"כ מ"ש במד"ר וירא ותרגום אונקלס ותיב"ע הנ"ל דמפורש יוצא בדבריהם ד„אנשי ביתו“ זו אשתו. וגם לא העיר מכל הנ"ל

(ו) וגם מש"כ בהשמטה מ„ציון ירושלים“ שם, דלשון „בני ביתו“ לא משמע כמו „אנשי ביתו“. י"ל מלשון הירושלמי במגילה פ"ב הלכה ה' דריב"ל מכנש בנוי ובני ביתיה וכו'. ובתוס' ערכין ג' ע"א ד"ה פסק. שם איתא דריב"ל הוי מכנש כל אנשי ביתיה וכו'. הרי דלשון בני ביתו ולשון אנשי ביתו' הכל אחד. ואשתו בכלל בני ביתו. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תרע"א במ"ז סק"א, שכתב על הא דפירש"י בשבת כ"א ע"ב ד"ה נר. וד"ה והמהדרין, לכאו"א מבני הבית'. כתב הפמ"ג וז"ל. „לבני ביתו“. משמע לאפוקי אשתו. א"ל למהדרין וכו' עכ"ל. ותמהני שבמחכת"ה לא זכר כלל דרש"י ז"ל ס"ל דאשתו בכלל בני ביתו כנ"ל. ועיין בפמ"ג או"ח סי' פרע"ח בא"א סק"ג, וצ"ע ומצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ל"ג באד"ה זולת זה שכתב וז"ל: אטו אשה אינה נאמנה בחתיכה חלב כמו איש והנה בגמ' יבמות דף פ"ח ע"א אמרו אלא סברא היא, מידי דהוי אחתיכה ספק של חלב ואתי ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. וכתב רש"י: והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עלי' דאי לאו הכי וכו' „אין לך אדם סומך על בני ביתו“. והנה אטו על אשה לא סמכינן, ועוד „בני ביתו“ האשה היא וכו' עכ"ל. הרי שהנו"ב ז"ל כתב בפשיטות ד„בני ביתו“ האשה היא. ותמהני שבמחכת"ה לא זכר הנו"ב ז"ל דפליגו בזה רש"י ותוס'. אמנם רש"י ס"ל דאשתו מקרייא „בני ביתו“. ועפ"י פירש"י שפיר כתב הנו"ב להוכיח מיבמות פ"ת ע"א דסמכינן על אשה בחתיכה ספק חלב ספק שומן

השתא הכי, נתנה ראש ונשובה, דשפיר הקשה השו"ת „דברי אמת“ על התוס' עירובין נ"ט ע"א שכתבו דנשים בדאורייתא אינן נאמנות כל שאינן בידן. והרי ביבמות פ"ח ע"א מבואר דעד אחד נאמן בכה"ג, והוא הדין אשה, כמבואר מפירש"י הנ"ל. עוד הנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' י"א, וז"ל: דה כא דנאמן ע"א באיסורין אין חילוק בן איש לאשה עכ"ל וכן מצאתי בתוה"ב להרשב"א ז"ל (בבית א' שער א' דף ח') שכתב: והדין נותן דע"א נאמן באיסורין ואפי' עבד ואפי' אשה עכ"ל. וא"כ אזדא תמיהת „הציון ירושלים“ על השו"ת „דברי אמת“ הנ"ל וי"ל ממש"כ הדרישה יו"ד סי' א' ס"ק ב'. שאין הנשים נזהרות. בלאו ד„לפני עור“. וכן מוכח לכאורה בר"ן פי"ד דשבת ובר"ן יומא פ' יוה"כ. יעו"ש. וראה בפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז ריש ס"ק א'. שכ': וי"ל אי מן הטעם משום שחשודי אלפ"ע. הא לקמן סי' קכ"ז ס"ג. פסק דאשה נאמנת. בניקור בשר. אם לא דהתם בניקור הפנים. שאין טורח עכ"ל. אבל בס' „ישועות יעקב“. יו"ד סי' א' בפיה"א ס"ק ב' כ' דדברי הדרישה הנ"ל. אינם נוחין לו. דלא מצינו בשום מקים דנשים חשודי על „לפני עור“ יעו"ש. ולא הביא מהר"ן הנ"ל. ובתשובה להרה"ג מוהר"מ בלעך מוויען. הוכחתי דאין ראי' כלל מהר"ן. עוד יש לפלפל בזה הרבה, ולא עת האסף פה: בצלאל זאב שאפראן

סימן קג

להרה"ג הנ"ל

ע"ד השאלה (המובאה בספרו „שערי שלום“ חיו"ד סי' מ"ד) בדרך היכי תמצא בתערובות דאם יש ששים חמור מאם אין ששים? וכת"ר מצא פתרון לזאת השאלה. עפי"ד הגאון „לבושי שרד“ ז"ל (בחידושי דינים ליו"ד דן קט"ו) לענין „בארשט“ שנתחמץ בשאור של טבל, דאם אין בו ס', איכא תקנה להפריש עליו ממקום אחר. משום דהוי מחד דרבנן על תרי דרבנן

הנה, שא נא עיניך וראה זה מצאתי בספר מעין החכמה (על ב"מ דף נ"ג ע"א על התוס' ד"ה הו"ל דשיל"מ) שהביא דברי הלב"ש. ודחה דבריו, וכתב וז"ל: ולפי מה שכתבתי דבריו ליתא, דהא יכול להוסיף עליו עד שלא יהי' ס' ואח"כ יכול להפריש ממק"א וכמ"ש להוכית מהג"מ דיש לעשות תקנה זו. ובכה"ג דהוי מבא"מ, לכ"ע אמרינן דחוזר וניעור וכו'