רב"ז יורה דעה רמה

לענין לישה ואפית המצות, דודאי איכא טורח רב. משא"כ בגמרא הנ"ל, לא מיירי אלא בשמירת החטין. כפירש"י שם ד"ה בארבי. שכתב: ומצניעתן לבדם לצורך הפסח, עכ"ל. ופשיטא דליכא שום טורח בשמירתה. ולהכי שפיר סמך מר ברי' דרבינא על אמו בד"ז. וזה נכון

(ג) איברא דעל גוף ד"ז אם אשה נאמנת בספק איסור יש להעיר מנדה מ"ח ע"ב, דר' יהודה אומר תוך הפרק אין הנשים בודקין אותן, שאין משיאין ספקות ע"פ נשים. ע"ש בפירש"י ד"ה אין. שכתב: שאין נשים כדאי לסמוך עלייהו להתיר ספקות על פיהן, עכ"ל, ועין בפירש"י (שם בד"ה אבע"א ר' יהודה) שכתב: שאין הנשים בודקות שפיר ע"ש אמנם י"ל דהלכה כת"ק שם. דת"ר כל הנבדקית נבדקות ע"פ נשים. וכן היה ר"א מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו. וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות ה"כ. ע"ש בהה"מ עיין בכ"מ ולח"מ שם ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' קל"ט] ובב"ש אה"ע סי' קנ"ה ס"ק כ"ג עש"ה. ועוד י"ל משום דמעשה רב (כשבת כ"א ע"א. קכ"ו ע"ב. ועוד בכ"ד). והכא נמי ר"א ור' ישמעאל עשו הלכה למעשה לסמוך על הנשים. וכ"כ בחי' הר"ן על מס' נדה שם בשם הרמב"ן ז"ל. עש"ב. אך י"ל דאין ראי' מהמעשה רב שעשו ר"א ור' ישמעאל. עפ"י מה שמצאתי במרדכי פ"א דחולין סי' תקע"ט, בשם הר"א ממיץ. וז"ל אבל בע"א מהימן וכשר סמכינן עלי' ואפי' אשה. כדאמרינן בנדה מ"ח ע"ב ר' ישמעאל מוסר לאמו. ור"י ור"ש לא פליגי עלי', אלא בשאר נשים, שהן מן הרוב. אבל באמו של ר' ישמעאל מודו וכו', עכ"ל. וכ"כ בשמו בש"ג בפ"א דחולין ע"ש. וכ"כ עוד בשמו ביש"ש חולין פ"א סי' א' ע"ש. ועפי"ד י"ל דבסתם נשים דעלמא שהן מן הרוב לא סמכינן עליהן להתיר ספקות על פיהן כר"י ור"ש. ואפשר לומר דגם הרמב"ם ס"ל כהר"א ממיץ בד"ז, ומש"ה דקדק בלשונו הזהב, וכתב: בודקין ע"פ נשים „כשרות ונאמנות“ ואפי' אשה אחת בודקת וכו'. כלומר דאפי' באשה אחת „כשרה ונאמנה“, יש לסמוך עליה, כמו שסמכו ר"א ור' ישמעאל על אשה אחת „כשרה ונאמנה“. אבל בסתם נשים דעלמא דדעתן קלות עליהן (כשבת ל"ג ע"ב. וקידושין פ' ע"ב. וברש"י ע"ז י"ח ע"ב ד"ה וא"ד משם ע"ש) שפיר י"ל דס"ל להרמב"ם דאין סומכין עליהן להתיר ספקות על פיהן. ועפי"ז אזדו כמה קושיות שהקשו המפרשים ז"ל על הרמב"ם, ודו"ק ה ועפי"ז יש ליישב ג"כ מה שהערותי לעיל מפסחים מ' ע"א דמר ברי' דרבינא סמך על אמו בשמירת החטין לצורך הפסח כנזכר. משום דמסתמא היתה אמו כשרה ונאמנה, כמו אשתו של ר"א ואמו של ר' ישמעאל, ובכה"ג הכל מודים דיש לסמוך עלי', כדבר האמור צאו נא וראו בספר פרי תואר' על יו"ד סי' פ"ד ס"ק כ"ג שלחלק יצא מסברא דנפשי' בין אשה לאשה. וכתב עמש"כ המהרש"ל מובא גם בש"ך שם ס"ק ל"ה, ובסי' קכ"ז סק"ל) שאין הנשים נאמנות וכו'. וז"ל: ולענין דינא כל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלמה בדעתה. א)**(א) יש להעיר ממנחות ק"י ע"ב שאמרו דבנות. אין דעתן מיושבת יע"ש בפירש"י ובדברי הרבינו גרשום שם בדף ק"ט ע"ב:)** נאמנת ודאי אבל מי שאינה מדקדקת בדקדוקי מצות ושאינה דעתנית אינה נאמנת ודאי, עכ"ל וכ"כ הפר"ת ביו"ד סי' א' סק"א דאין לדון דין שוה בכל הנשים ע"ש. ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו ז"ל דחילוק כזה נובע ממקור טהור ונאמן, כנזכר]

(ד) ומצאתי עוד ראי' מפורשת „ממעשה רב“ בתלמודא דמערבא דסמכינן ע"פ נשים להתיר ספקות. דגרסינן בירושלמי יומא פ"ג ה"ב: ר' אמי מטלטל על פום נשייא דאמרן שמשא הוות על סוסיתא. ע"ש בק"ע ד"ה על סוסיתא, ג' פירושים ע"ז ע"ש. ולכל הפירושים ספק היה בד"ז, אפ"ה סמך ר' אמי להתיר ע"פ נשים ע"כ ודאי מוכח בהפמ"ג באו"ת הנ"ל דבאין טורח גם בספק איסור נאמנות. ומצאתי ב„ציון ירושלים“ שם שציין להס' דברי אמת להגאון בכר דוד ז"ל שהאריך בענין נאמנות הנשים (גם בודאי איסור) וגם ציין להשיטמ"ק בכתובות ע"ב שמביא דעת י"א דנשים אינן נאמנות באיסורין ולהב"ש סי' ד' סק"ס. והעיר מפסחים מ' ע"ב. וגם העיר מדנפשי' מנדה מ"ח ע"ב דר' ישמעאל מוסר לאמו לבדוק בסימנים ע"ש. ותמהני שלא העיר גם למאי דקיי"ל דאשה נאמנת בודאי איסור, דעכ"פ מוכח מכ"ז, דגם בספק איסור סמכו להתיר ע"פ נשים כדבר האמור. ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבמחכת"ה לא זכר שר רב יוסף שאול ז"ל סיני ועוקר הרים, דברי המרדכי והש"ג והיש"ש בפ"א דחולין בשם הר"א ממיץ ז"ל שכתב דבאשה כשרה ונאמנה, הכל מודים דיש לסמוך עלי'. והוכיח כן מנדה מ"ח ע"ב הנ"ל כאמור

ומצאתי עוד בירושלמי פ"ב דר"ה ה"א, דר' אמי מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתא. וב„ציון ירושלים“ שם כתב וז"ל: כבר כתבתי בשבת פרק כלל גדול [ובצי"ר שם פרק כלל גדול לא נמצא זכר כלל מזה] דהלב"ש חידש דנשים אינן נאמנות באיסורין [והיא בלב"ש בח"ד ליו"ד סי' כ"א ס"ק ס"ג] ואף דאנן לא קיי"ל כן. מ"מ כל מקום שיש צדדים להקל בודאי אין אשה נאמנת כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז. א"כ כאן שיש צדדים להקל דשמא עוד י"ל צ"ע האיך סמכינן ע"פ נשים וכו' אמנם נראה כיון דפסילין הלך אחר הרוב כל מקום שע"א נאמן. ולפי"ז כיון שאמר כאן בירושלמי דע"פ ע"א מלין ממילא מלין ע"פ נשים הרבה. וז"ש בירושלמי ר' אמי מל ע"פ נשים. והיינו ע"פ הרבה נשים. ועיין רמב"ם פ"ב מאישות ה"כ, ע"פ נשים כשרות אפי' א' אחת. והיינו משום דשם יש ג"כ צדדים להקל, ולכך הוי רבותא אף באשה אחת, ולכך הוצרך שיהיו כשרות ונאמנות, דהרי דעת היראים דכל ע"א באיסורים, צ"ל כשר ונאמן. מכש"כ בנשים דצריכין להיות כשרות, עכ"ל ותימה שגם בכאן שהזכיר דעת היראים ז"ל במחכת"ה לא עיין בגוף דברי הרא"ם שהביא המרדכי והש"ג הנ"ל שכתב להדיא דבאשה כשרה ונאמנה הכל מודים דיש לסמוך על בדיקתה. והוכיח כן מאמו של ר' ישמעאל כנ"ל

וגם גוף פירושו של הצי"ר בירושלמי בז"ש: ר' אמי מל ע"פ נשים. דהיינו דוקא ע"פ הרבה נשים. ג"כ אינו נכין. דהרי בירושלמי בר"ה (לפני זה), וכן בירושלמי יומא פ"ג ה"א הנ"ל שם איתא, דר' אמי מטלטל על פומה דמלויתה. ע"ש בפ"מ ביומא. ובפי' הב', גרס: על פומה דמלוידתה, דהיינו המילדת ע"ש. הרי מבואר להדיא דר' אמי גופי' סמך להתיר ע"פ אשה אחת, אף דגם שם יש צדדים להקל. עש"ה ותבין. גם בגוף ד"ז שכתב הרמ"א בסי' קכ"ז דבמקום שיש צדדים להקל אין האשה נאמנת. עיין ביד אפרים על יו"ד סי' צ"ד שהעיר על הרמ"א ז"ל שבמחכת"ה העתיק דברים אלו מן לוח הסימנים מדינים הנמצאים בהלכות הר"ן ז"ל. אבל בהר"ן גופי' לא נמצא בדבריו כלל לשון זה. והיינו הך דינא שכ' הר"ן דבמקום שיש ספק איסור אין אשה נאמנת משום שהיא מצדדת ותולות להקל ע"ש. וכבר הראיתי לדעת בס"ד דהרמ"א ז"ל ס"ל דבאין טורח אף בספק איסור נאמנת (ועיין בפמ"ג יו"ד סי' פ"ד בשפ"ד ס"ק ל"ה מש"כ בביאור דברי הש"ך שם והמנח"י ע"ש. וצ"ט)

(ה) ובהיותי בזה הענין, הערותי עוד על ה„ציון ירושלים“ שהביא דהלב"ש חידש דנשים אין נאמנות באיסורין כנזכר. ונפלאת היא בעיני על הגאון בעל הצי"ר ז"ל דנהירין לי' שבילי דתלמוד ירושלמי ומפורשיו כשבילי דתלמוד בבלי ומפורשיו, למה לא זכר דלאו אומר הבא מן החדש הוא מהלב"ש. והרי מצינו לו חבר, בעל ה„קרבן עדה“ על הירושלמי שבת פ"ו ה"ו ד"ה מצות נדה. שכתב להדיא: ובשאר המצות והאיסורין אין הנשים נאמנות וכו', עכ"ל. ולא זו בלבד אלא שנראה שבמחכת"ה שכח דברי עצמו. שב„ציון ירושלים“ על