רב"ז יורה דעה רמד

אסור לבשלם ביחד. וכתב דצ"ע, דנראה שאין כאן שום צד איסור כלל ע"ש. וכן מבואר במג"א או"ח סי' תמ"ז ס"ק י"א דלדעת הרא"ש יבש ביבש שנתערב, נעשה היתר גמור, ומותר אח"כ לבשלן יחד עכ"ל, הרי דמותר לכתחלה. והדבר מבואר להדיא באו"ה כלל כ"ג סי' ט' דלהרא"ש מותר לכתחלה ע"ש. והוא דלא כרב גדול א' בספרו שהחמיר לכתחלה. והדבר ברור כמו שכתבתי דהלכה ומורין כן, דבמקום הפסד יש לסמוך להתיר, ואפילו לבשל לכתחלה כנלפענ"ד נכון לדינא בס"ד: בצלאל זאב שאפראן

סימן קא

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר נחום שמרי' שעכטער נ"י אבד"ק דאראבאן

ע"ד אשר כתב כת"ר [בספרו „חזון נחום“ שנתתי „הסכמתי“ עליון בתשובתו להרה"ג ר' מרדכי ברייער [ז"ל] משטעפאנעשט. והעיר על התוס' בכורות כ"ז ע"א ד"ה ואתי. שכתבו: דשמא ל"ש הא דלמשחה לגדולה אלא בבשר וכו'. והא בסוטה ט"ו ע"ב, אמרינן: דרשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש, מ"ט, אמר קרא למשחה לגדולה וכו' ע"ש. הרי דגם בשאר דברים, שאינם בשר, בעינן למשחה

תשובה

הנה התוס' בבכורות כ"ז ע"א ד"ה ואתי הנ"ל א')**(א) יעוין שם בתוס' שכתבו: ובכל מתנות כתיב אפי' בזרוע ובלחיים ובקיבה וכו' ע"ש. וי"ל דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצות (מצות ל"ת קצ"ד) יע"ש מש"כ הרמב"ן (אות ז') לענין יי"נ הנכתב בשירת האזינו ע"ש. והכא נמי זרוע ולחיים וקיבה נכתב בפ' שופטים. ודו"ק:)** כתבו: דבתרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה ושמא ל"ש גדולה אלא בבשר עכ"ל. על זה יותר יש לתמוה דהרי מבואר בירושלמי פ"ה דתרומות הלכה א', ובירושלמי פ"ב דבכורים ה"א, לענין תרומה ובכורים, דבעינן למשחה לגדולה ע"ש. ועיין כו"פ על יו"ד סי' ס"א בכרתי ס"ק י"ד עש"ה

וגם מה שכתב כת"ר, קושיא בשם ס' שו"ת „ביכורי שלמה“, על מש"כ רש"י בפסחים פ"ו ע"א, דמש"ה הפסח נאכל עה"ש, משום דכתיב „למשחה“ [וכן הוא ברשב"ם פסחים קי"ט ע"ב ד"ה כגון וכו']. והא לדעת התוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור. ליכא בפסח למשחה לגדולה, כיון דלאו מתנות כהונה היא ע"ש ב):**(ב) אמר בן המחבר: ראה במשנה למלך על הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות פרק י' הלכה י', שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה כהתוס'. יעוין שם: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט

)** ולפענ"ד לא קשה מידי להתוס' דאזלו לשיטתם, דלא סבירא להו כפירש"י בפסחים פ"ו ע"א, דמש"ה הפסח נאכל עה"ש, משום דכתיב למשחה. אלא סבירא להו כהירושלמי בפ"ו דפסחים הלכה ד', דהא דפסח נאכל על השבע. היינו מדרבנן. גזירה. משום שבירת עצם כמש"כ התוס' בפסחים דף ע' ע"א ד"ה לאו. ודף ק"כ ע"א ד"ה מפטירין עש"ה ודו"ק: בצלאל זאב שאפראן

סימן קב

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר שלום הכהן שיין נ"י רב דק"ק רינא (בסרביא)

נעתרתי לבקשתו לתת הסכמתי על הדפסת ספרו „שערי שלום“. ולאות נאמן כי שמתי מבטי על ספרו זה, אמרתי להעלות עלי גליון זכרון בספר, את אשר הערותי בדברי כת"ר (בסיף חלק או"ח שם) ע"ד השאלה, בדרך „היכי תמצא“ ספק איסור, חמור מאיסור ודאי ל וכדי למצוא פתרון לזאת השאלה יצא ביד רמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' דאשה נאמנת באיסור ודאי, אבל לא בספק איסור

(א) הנה עוד לאלוה מלים להאיר עיני חכמים בחקר הלכה זאת. ומראש צורים אחזה להעיר בזה ממש"כ הפמ"ג באו"ח סוס"י תל"ז, שכתב וז"ל: הנה, הרב בקכ"ז, ספק איסור אין אשה נאמנת והיא מסמ"ג עשין ל"ט ובאו"ה וז"ל: בספק נמנעות. מפני עצלתים. וכ"ה בירושלמי. משמע תרתי בעינן, טורח וספק, ועיין ש"ך קכ"ז אות ל' משמע טורח אף ודאי אין נאמנת וכו'. ומיהו משמע באין טורח אף ספק איסור נאמנת אף לסמ"ג. ובלשון הרב בקכ"ז ס"ג לא הזכיר טורח כלל, רק ספק אין נאמנת. עכ"ל. ובפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז סק"א כתב בפשיטות: בספק אף בלא טורח אין נאמנות, עכ"ל. ולא העיר כלל ממשמעות לשון הסמ"ג? ולפענ"ד יש להוכיח דגם לשון הרמ"א ז"ל בסי' קכ"ז נוטה לזה דדוקא היכא דאיכא תרתי, טורח וספק אין נאמנת שהרי דקדק וכתב בזה הלשין: אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים וכו' אין אשה נאמנת, עכ"ל וכעין זה כתב באו"ה ז"ל כלל כ' סי' כ"א וז"ל: בספק איסור דאורייתא שכגון לעיין דגים קטנים אם יש ביניהם טמאים וכל כה"ג אין נאמנים, עכ"ל. ונודע הדבר דלברר דגים טמאים מטהורים יש טורח גדול בעיון מדויק, ונשים עצלניות, מקילין בספק כה"ג, כשבדקו מקצתו ולא מצאו, שוב לא יבדקו עוד. וכ"כ המהרש"ל ז"ל ביש"ש חולין פ"א סי' ב' דאין הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאים ביניהם טריפות. הלא כה דבריו בזה"ל: ובברירה ההיא, יש טורח ועיון גדול וכו' ואיכא למימר דשמא כשמצאו כבר כמה דגים טרפות ביניהם. או כשבדקו הרוב ולא מצאו, סברי באומד דעת דשוב לא ימצאו, ולא יבדקו עוד מפני עצלותן, עכ"ל. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' פ"ד ס"ק ל"ה דבברירת דגים קטנים יש בהן טורח ע"ש. ועפי"ז נכון הדבר לומר שכן הוא גם כוונת הרמ"א ז"ל דבדאיכא טורח, וספק אין נאמנת. אבל באין טורח, אף בספק איסור נאמנת. כהפמ"ג באו"ח מהסמ"ג הנ"ל. וזה פשוט וברור

(ב) ולכאורה יש להביא ראי' לד"ז מפסחים מ' ע"ב: מר ברי' דרבינא מנקטא לי' אמי' בארבי. ופירש"י: מנקטא לי' חטין מתחלת קציר לצורך הפסח, ועבדא להו שימור מעיקרא, עכ"ל. וקשה לדעת הפוסקים דס"ל דהא דבעינן שימור משעת קצירה היא מה"ת (עיין פר"ח סי' תפ"ב ובפמ"ג או"ח סי' ת"ס במ"ז סק"א ע"ש). א"כ איך סמך מר ברי' דרבינא על אמו, שעבדא לי' שימור, הא בדבר שיש ספק שמא אין כאן איסור אין אשה נאמנת. והכא נמי אין כאן אלא ספק שמא יחמיץ. כמו שכתבו התוס' בפסחים מ' ע"א ד"ה כי. דעיקר השימור היא כדי שלא תחמין, וכן פירש"י בפסחים ל"ח ע"ב ד"ה ושמרתם ע"ש ד אלא ודאי כיון דלא טרחה בשמירתה אף בספק איסור נאמנת כדבר האמור. ועיין פמ"ג או"ח רס"י ת"ס בא"א, שכתב וז"ל: ועי"ד קכ"ז, לענין נאמנות נשים, וכ"ש במצה שטורח רב, וכמה ספקות, שאין חוששת, ראוי להושיב שומר איש וכו' עכ"ל. אבל שם מיירי