רב"ז יורה דעה רמג

במ"ז סק"ט עש"ה. וא"כ לפי"ד המנח"י י"ל כיון דס"ל להפוסקים הקדמונים דבשר עוף שאינו מבושל מיקרי ר"ל, משום דחזי לאומצא. הוא הדין בזמה"ז, אעפ"י שאין אוכלין בשר עוף באומצא, מ"מ לא נשתנה הדין, והוי ר"ל. וצ"ע

(ז) אמנם כן. הגם שעד כה נטיתי קו להחמיר, והראיתי לדעת פנים מסבירות לאיסורא. מ"מ התורה חסה על ממונם של ישראל. ובכח התורה, נלך העירה, לחפש צדדי דהיתירא. והנה הגם שלעיל בריש אמיר דחיתי להגהות חכמת שלמה שהעתיק כת"ר לצרף ולומר דעור שומן אווז שלא נמלח לא מיקרי ר"ל, משום דמחוסר מעשה המליחה. והבאתי מהמבואר בפוסקים דמליחה לא הוי מחוסר מעשה. מ"מ גברא רבא אמר מלתא אין מזניחין אותו. וי"ל דסברתו זו, עכ"פ גבי עור שומן אווז. חוזר ונראה. עפ"י מה שמצאתי להמהרש"ל ביש"ש פג"ה סי' נ"ג שכתב וז"ל: ואף מה שנחסר מליחה, גם זה אינו דומה למעשה. כאשר כ' בשערים. ועוד נראה טעם הגון במליחה. כי אף קודם מליחה ראויה לצלי, בלא בישול וכו' עכ"ל. ומצאתי עוד להגה"ק בפרי תואר סי' ק"א סוס"ק ו' שכתב ג"כ אפי' מחוסרת מליחה, חשיבה חהר"ל, כיון דחזיא הכי לצלי. נמצא אינה מחוסרת אלא בישול, וחשיבה חהר"ל. עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיט מיני' שכבר קדמו בהטעם ההגון הזה היש"ש הנ"ל. וכיון שמצינו למידן דעיקר הטעם דמליחה לא הוי מחוסר מעשה, הוא רק משום דגם קודם מליחה ראויה לצלי. א"כ עפי"ז בעור שומן אווז שאין לה תקנה בצלי דהא שומן נפסד וכלה בצלי ע"ג האש. ולהכי שפיר י"ל בזה דמליחה הוה מחוסר מעשה. וא"כ עור שומן אווז שלא נמלח עדיין, י"ל שפיר דלא מיקרי ר"ל. כיון שמחוסרת מליחה ובישול. ומש"כ הפוסקים הנ"ל דעור שומן אווז מיקרי ר"ל. י"ל דמיירי בעור שומן אווז שנמלח. משא"כ אם לא נמלח עדיין, גם הם יודו דלא מיקרי ר"ל (ואין בידי הגהות „חכמת שלמה“ לעיין בנימוקו וטעמו ולראות אם דרך בקסתו בדרך הזה]

(ח) ועוד נ"ל לצדד בזה להקל. אף שהבאתי לעיל דרוב גדולי המורים הסכימו לפסוק דעור אווז שלם מיקרי ר"ל. מ"מ כיון דגוף הדין דחהר"ל דלא בטלה אינו אלא מדרבנן. יש לצרף בזה גם דעת הפוסקים החולקים המקילים לומר דעור שומן אווז שלם לא מיקרי ר"ל. כמש"כ המהרש"ל ביש"ש פג"ה סי' נ"ג דמעולם לא שמענו, וכש"כ שלא ראינו שמכבדין בעור שומן אווז ע"ש. וב דברי חמודות על הרא"ש פג"ה סי' ל"ו ס"ק קס"ד, הניח דברי הת"ח בשם א"ו הארוך בצ"ע. והביא בשם ס' עטרת שלמה שחבר המהרש"ל ז"ל על השע"ד, שהפליא ג"כ על זה, וכתב דנראה מדבריו שסובר דאה"נ דאינה ר"ל ובטלה ע"ש. ותימה על הד"ח שלא הביא להמהרש"ל ביש"ש הנ"ל שחולק בהדיא על או"ה. ושם דעתו מפורש יוצא דס"ל דלא מיקרי ר"ל. גם הד"ח שם כתב. שבא מעשה לפניו בעור שומן שלם של אווז. ופסק שאינה ר"ל ובטלה ע"ש. ואם כן מעשה רב. וכן הפר"ח בס"ק י"א הביא להד"ח. וכתב דכן עיקר. וכן הכו"פ בכרתי ס"ק י"א נראה שהסכים להד"ח. וכ"כ במנח"י על הת"ח כלל מ' סק"ט, דהמהרש"ל באו"ש. פסק דעור שלם בטלה. וכן הכריע הל"ח ועשה כן הלכה למעשה עכ"ל. ואע"ג דהפוסקים המחמירים לפסוק דעור שומן אווז שלם מיקרי ר"ל, רבים המה, נגד הפוסקים המקילים כנזכר. מ"מ יש לסמוך בזה על דעת המקילים. כיון דהא דחהר"ל לא בטלה היא מדרבנן. וגדולה מזו מצינו שבדין חהר"ל, סמך מרן הב"י ז"ל, גם על דעה דחויה להקל מטעם זה. שהרי גבי חתיכה שאינה מבושלת. כתב הרא"ש בפג"ה סי' ל"ו. שי"א דלא חשיבה ר"ל. והרא"ש שם דחה דעה זאת בשתי ידים. וכתב דדברי הבל והבאי הם ע"ש. ואפ"ה כתב הב"י בבדה"ב בסי' ק"א כיון דהא דחהר"ל לא בטלה אינו אלא מדרבנן. הלכה כדברי המקילים עכ"ל וכן הביא מרן ז"ל דעה זאת בראשונה בשלחנו הטהור סי' ק"א סעי' ג'. ומצאתי בפרי תואר שם סק"ו שתמה בזה על המחבר שפסק דלא חשיבה ר"ל אא"כ היא מבושלת. הא סברא זו לא עמדנו על בעליה, זולת י"א שהביא הרא"ש. וכל הפוסקים לא נמצא מי שאמר סברא זו וכו' עכ"ל. ונראה שהפר"ת במחכת"ה לא ראה להבדה"ב הנ"ל. דלהבדה"ב אתי שפיר, כיון דהא דחהר"ל לא בטלה היא מדרבנן. יש לסמוך על דברי המיקל כנז'. והכי נמי בנדון ו לענין עור שומן אווז יש לסמוך על דברי המקילים דס"ל דלא מיקרי ר"ל ובטל

(ט) אבל מה שכתב כת"ר בסוף דבריו לצרף בזה דעת הפמ"ג דבאווזות שמינות לא הוי ר"ל. הנה בזה איכא לעיונא קצת. אי סניף זה חזי לאיצטרופי. הן אמת שהפמ"ג כתב סברא זו במ"ז ס"ק י"א. וז"ל: גם אווזות פטומות ושמינות מאד, ודאי אין עור ר"ל. כ"א ע"י התכה. והם לא דברו אלא בראוי לכך. עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים אמנם כוונתו כאן כמש"כ במ"ז סק"ו. וז"ל: ומיהו אווזות פטומות ושמנים מאד, שאי אפשר לאוכלן כך כלל, דודאי לא ר"ל. וע"כ ל"פ אלא עור שומן דראוי לאכול כך. אבל שמנים הרבה. עדיפי משומן הכנתא עכ"ל. וכוונת הפמ"ג הוא עפ"ד הב"י בסי' ק"א. בשם מ"כ. לענין הדרא דכנתא, דאינו ר"ל. דלא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיניה עכ"ל. ועפי"ז כתב הפמ"ג דבאווזות פטומות ושמנים הרבה, שהם עדיפי מש מן הכנתא. כלומר דכש"כ דלא עבידי אינשי דאכלי שומן כזו בעיניה ושומנייהו אינה עומדת כ"א להתכה. אבל לא לאכילה כך בעיניה ולהכי ודאי לא ר"ל. וכ"כ הפמ"ג בסי' ק"י בדיני ס"ס בשפ"ד אות י' דשומן וחלב לא מיקרי ר"ל עש"ה ועיין בחמודי דניאל הל' תערובות א' אות ה', כתב מדנפשי' דחתיכות שומן נראה דבטל ולא הוי ר"ל ע"ש. ובמחכ"ת לא ראה להפמ"ג בסי' ק"י הנז'] ואם כן מש"כ הפיסקים דעור שומן אווז מיקרי ר"ל. ע"כ לא מיירי אלא באווזות שאינם שמנות. וראוים העורות לאכילה כך, בלא התכה. וזה ברור בכוונת הפמ"ג. ועפי"ז סרה מהר תמיהת איזה מהרבנים האחרונים שתמהו על הפמ"ג. ובאמת כוונתו פשיטה כמו שכתבתי. אמנם כן. הפמ"ג בעצמו בסוס"י ק"ט בשפ"ד שם חזר מדבריו שכתב וז"ל: אף שכתבנו. בק"א. שי"ל דאין ר"ל כך, עם שומן הרבה. גם עור גופא חולקין שם אי הוי ר"ל וכו'. מ"מ עכשיו עיינתי בשו"ת מהר"ם מלובלין ז"ל. משמע דמקרי ר"ל. עכ"ל. ומשמע להדיא דס"ל דגם עור שומן אווזות פטומות מקרי ר"ל. ותימה על החוו"ד בסי' ק"א בחידושים ס"ק י"ב, שהעת ק בפשיטות להפמ"ג דעור אווז שומן שעומד להתיך לא הוי ר"ל ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' שהפמ"ג בעצמו בסי' ק"ט חזר מדבריו וא"כ נראה שאין לצרף דעת הפמ"ג דעור אווזות שמינות לא הוי ר"ל. כיון שהפמ"ג בעצמו חזר מזה אבל מצאתי בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ז. ובשלחן גבוה ס"ק י"ד, שנראה דס"ל ג"כ כדעת הפמ"ג בסי' ק"א הנ"ל, וא"כ עפ"י דבריהם, גם הסניף הזה חוזר ונראה, וחזי לאיצטרופי להקל בנדון דידן, כמו שכתבתי לעיל דבדין חהר"ל דרבנן, סמכינן על דברי המיקל

וכיון שהכרעתי להקל כדעת הפוסקים דעור שומן אווז לא הוי ר"ל ובטל. אם כן בנדון דידן שכתב כת"ר דאיכא כא הפס"מ ג"כ, ודאי העורות מותרות. מכש"כ אחרי שישליך א' מהעורות, או יתננה לעכו"ם. כדין יבש ביבש שנתערב. וכמבואר בסי' ק"ט

(י) אבל עוד דבר קטן אבא העירה בזה. במש"כ הרמ"א בסוס"י ק"ט, דבמקום הפסד יש לסמוך על דעת הרא"ש, דאם נודע התפרובוח קודם שנתבשלו ביחד הכל שרי וראיתי בס' חמודי דניאל הל' תערובות סוף אות י"ט שכתב, דנראה שהרמ"א סמך להתיר אפי' בהפסד קצת ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' דברי הלבוש, שדקדק לכתוב בזה דדוקא בהפס"מ מותר. וכ"כ בשמו ה„דברי חמודות“ על הרא"ש בפג"ה סי' ק"פ. וע"ש עוד בד"ח שהשיג על הת"ח שכתב דלכתחלה