רב"ז יורה דעה רמב

באכילה ע"י הדחק מצינו דפליגו בזה ר"י, ור"ל בשבת ע"ו ע"א דר"י ס"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ור"ל ס"ל שמה אכילה והרמב"ם בפי"ח מהל' שבת ה"ג פסק להדיא דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וע"ש בהה"מ שהיה לו גירסא אחרת בגמ'. ר' אושעיא. במקום ר"ל. וכתב דהרמב"ם פסק כר' אושעיא ע"ש. ובאמת רוח הקודש הופיעה בבית מדרשם. שכן מצאתי גירסא זו ברבינו חננאל בשבת שם. וידוע שכל דבריו דברי קבלה ועיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ד תני ר' אושעיא וכו'. יע"ש בגליון הש"ס בירושלמי שם, ובקובץ על הרמב"ם שם ע"ש. ובימיהם עדיין לא נדפס ה„רבינו חננאל“ על הש"ס. וא"כ עפי"ז אפשר לומר דהא דאר"ח בשבת קכ"ח ע"א הנ"ל שאני בר אווזא דחזי לאומצא. משום דס"ל כר"י דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ומש"ה דוקא בשר אווזא, דעומד לכך לכל אדם לאכול באומצא, ולא הוי אכילה ע"י הדחק, שרי לטלטלו. משא"כ בשר בהמה, אע"ג דראוי לאומצא, מ"מ אסור לטלטלו, משום דהוי אכילה ע"י הדחק ונא שמה אכילה. אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה כנ"ל. להכי שפיר פסק דגם בשר בהמה חי מטלטלין, מפני שראוי לאכול באומצא

(ד) ועפ"י מה שכתבתי נרויח עוד ליישב הא דאמרינן ביומא פ' ע"א טומאת אוכלין בכביצה מנלן. א"ר אלעזר דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל. אוכל הבא מחמת אוכל. ואיזה זה ביצת תרנגולת. ופריך: ואימא גדי. ומשני מחוסר שחיטה. ופירש"י כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו, דהא מחסרי שחיטה עכ"ל. ובהגהות הרש"ש שם הקשה על פירש"י דבביצה נמי לא קרינן באמה אשר יאכל. דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. נחירה מיהא בעי כהתוס' חולין כ'. וכו'. וי"ל דמ"ל בביצה שנמצאה במעיה לאתר שחיטה. דומיא דבן פקיעה דפריך אח"ז. עכ"ל ואכתי קשה גם אם מוקי לה בביצה שנמצאה בתרנגולת שחוטה. הא עכ"פ מחוסרת האם מליחה להוציא דמה. ועדיין לא קרינן באמה אשר יאכל. וכמו דמשני הש"ס לענין בן פקועה דטעון קריעה ולפי מה שכתבתי להט"ז אתי שפיר. דשאני תרנגולת דעומד לכך לכל אדם לאכול באומצא, אפי' בלא מליחה. ולא הוי אכילה ע"י הדחק כלל, ולהכי שפיר קרנן בה אשר יאכל. משא"כ בן פקועה שהוא בשר בהמה, אע"ג דע"י הדחק חזי לאומצא. לא קרינן בי' אשר יאכל. דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה לר"י הנ"ל ויש להוכית דגם ר' אלעזר בעל המימרא הזאת ס"ל ג"כ כר"י רבו. כדאמרינן ביבמות צ"ו ע"א דר' אלעזר תלמיד ר"י הוה. ונודע דהתלמיד מסתמא ס"ל כרבו. כדמוכת בשבת קכ"ח ע"א דפריך מדר"ה תלמיד דרב. אדרב. וכן הא בתוס' שבועות מ"ב ע"א ד"ה כל ע"ש. והכא נמי מסתמא ס"ל ר' אלעזר תלמיד ר"י. כר"י רבו, דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ועפ"י הש"ס יומא הנ"ל י"ל על ה„ציון ירושלים“ על הירושלמי עירובין פ"ג ה"א שהניח בצ"ע הראיה שהביאו בירושלמי שם דבשר תי מערבין בו. מהא דתנן בשעיר של יוה"כ הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. דהא י"ל דשאני שעיר שהוא רך. וא"כ אין ראי' משם יע"ש. ולפי מה שכתבתי מוכת מש"ס יומא הנ"ל דאפי' בבשר רך האוכלו חי, הוי אכילה ע"י הדחק. דהא אין לך בשר בהמה רך יותר מבשר בן פקועה, ואפ"ה נחשבה אכילה ע"י הדחק כנ"ל [ובעיקר הדבר לענין אכילה ע"י הדחק, אי שמה אכילה בכ"מ יש להעיר מע"ז ל"ת ע"ב דפליגו חזקיה ור' יוחנן לענין דג מליח וביצה צליה. ועיין בתוס' יבמות מ"ו ע"א ד"ה ר"י. ויש לפלפל הרבה בזה בדברי הרמב"ם שלא יסתרו אהדדי. עיין בב"י יו"ד סי' קי"ג. ויש לבנות ולסתור והבן. ולא עט האסף פה]

ואם כן הרי הבאתי בס"ד ראיות נכוחות להט"ז דבשר בהמה חי, אע"ג דראוי לאכילה באומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, דהוי אכילה ע"י הדחק. משא"כ בבר אווזא עומד לכך. ולא הוי אכילה ע"י הדחק כלל. וראיתי ב„קרבן נתנאל“ על הרא"ש בשבת פי"ח סי' ג' אות ז' שכתב על הט"ז שחתר חתירה, עד שנכנס בפתח דחוק, ואומר בר אווזא עומד לכל אדם לאכול באומצא ע"ש. ואנכי הרואה שרבינו ט"ז ז"ל נכנס בפתח מרווח כפתחו של אולם. וראיות ברורות יתנו לו עדיהן ויצדקו

(ה) ועפי"ד הט"ז איתרווח לן שמעתתא, דאתי שפיר היטב דברי הפרישה הנ"ל, גם לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הנ"ל אע"ג דס"ל דגם בשר בהמה תי ראוי לאכילה באומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, דהוי אכילה ע"י הדחק. ולהכי שפיר ס"ל להמחבר בדעה הראשונה, דלא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת. משא"כ בבשר עיף, הכל מודים דאפי' חתיכה חיה מיקרי ר"ל. שהרי עומד לכך לכל אדם לאכול באומצא, ולא הוי אכילה ע"י הדחק כלל. וזה ברור

שוב מצאתי במנחת יעקב על הת"ת כלל מ' אות ה' שהביא להפרישה הנ"ל והשיג עליו מהפוסקים דס"ל דגם בשר בהמה תי חזי לאומצא ע"ש. ולפי מה שכתבתי סרה השגתו. דעפי"ד הט"ז וההוכחות שהבאתי לדבריו, דברי „הפרישה“, מתפרשים יפה כשמלה מפורשה. וממילא נדחה מש"כ המ"י עוד שם דנ"ל דאף בעוף דחזי לאומצא, מ"מ הוי אכילה ע"י הדחק, ולא מיקרי ר"ל בכה"ג ע"ש. ולפי מה שכתבתי, זה ליתא. דכבר הוכחתי לדעת דבבר אווזא, לא הוי אכילה ע"י הדחק כלל, דעומד לכל אדם לאכול באומצא. ולהכי שפיר כתב הפרישה דבעוף הכל מודים דגם חתיכה חיה מיקרי ר"ל. גם מש"כ עוד המ"י, די"ל דהא דכתבו הפוסקים דתרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה, מיירי אף שנתבשלו וכו' ע"ש. הנה מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן אלא אף גם קשה, למה לא העיר, דא"כ יהי' מוכח מזה דמותר למלות ע"ג הנוצות. עיין בד"מ סוס"י ס"ח שהניח ד"ז בצ"ע. רק שראה שנוהגין למלוח התרנגולת עם הנוצות. ע"ש ובח"ח סוף כלל ל"ג דין ו'. ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' כ"ט. ובפמ"ג סי' ס"ח בשפ"ד ס"ק כ"ו. ובהגהות מהרש"ק על הפמ"ג שם. ובכנפי יונה שם. ועיין בשו"ת חת"ס חלק ששי סי' ס"א שכתב: ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם שיהי' מועיל מליחה ע"ג נוצות העוף ע"ש. ולהמנ"י יהי' מוכת כן מהפוסקים הקדמונים הנ"ל אבל באמת מפשט לשון הפוסקים לא משמע הכי. ומחוורתא כמש"כ הפרישה הנ"ל

(ו) ועתה נתנה ראש ונשובה למה שהקשיתי על הגהות „חכמת שלמה“ שהעתיק כת"ר במה שצירף לענין עור שומן אווז דלא מיקרי ר"ל, משום שמחוסרת בישול דהא בעוף הכל מודים דאפי' חתיכה שאינה מבושלת מיקרי ר"ל, משום שחזי לאומצא כנזכר. ועפי"ז יש לתמוה ג"כ על השו"ת נו"ב מהד"ק תיו"ד סי' ל"ג דצירף שם ג"כ בשאלתו לענין עופות. דעה הראשונה שבמחבר הנ"ל דלא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא דבעופות הכל מודים דגם חתיכה חיה מיקרי ר"ל, כאמור. וכזאת יש לתמוה על הרבה תשו' גאוני בתראי שצירפו דעה זו לענין עופות. ולפי מה שכתבתי וה ליתא כנ"ל

ולכאורה הי' אפשר להצדיק את הצדיק ה„חכמת שלמה“ וגם שאר גדולי האחרונים ז"ל בזה ולומר כיון דעיקר הדין חהר"ל, תלוי לפי הזמן והמקום. כמש"כ הפוסקים בסי' ק"א וק"י. ועיין בט"ז סי' ק"א סק"ט. וש"ך ס"ק י"ב י"ג י"ד ע"ש. וא"כ עפי"ז י"ל דבזמן הקדמונים שהי' דרך בני אדם לאכול בשר עופות באומצא. מש"ה חשבו גם לבשר עוף שאינו מבושל לחהר"ל. משא"כ בזמה"ז במקומות אלו, שאין דרך בנ"א לאכול בשר עוף באומצא שפיר כתבו האחרונים לענין בשר עוף, דיש לצרף לסניף דלא חשיבה ר"ל אא"כ היא מבושלת. אולם לפמש"כ המנח"י בכלל מ' סק"ח להקשות טל הת"ח והש"ך. והוכית דהדין חהר"ל אינו משתנה מזמן לז וממקום למקום לקולא. ע"ש שהאריך. ועיין בפמ"ג בסי' ק"א