רב"ז יורה דעה רמא

הזאת. מש"כ דעור שומר אווז לא הוי ר"ל, משום שמחוסר מעשה המליחה והבישול. דהא מבואר בכל הפיסקים דמליחה לא הוי מחוסר מעשה, כמ"ש הב"י להדיא בסי' ק"א בשם הסמ"ק והש"ד והר"ת דמליחה לא הוי מחוסר מעשה. וכ"כ המהרא"י בשערים שלו וכ"ה ברמ"א סי' ק"א לענין רגלים שנחרכו דחשיבי ר"ל אפי' לא נמלחו עדיין. וכ"ה בפמ"ג שם בשפ"ד סק"י דמעשה כ"ד כמו מליחה מיקרי ר"ל. וכ"כ בהגהות יד שאול בסי' ק"א, וז"ל: ואם מחוסר מליחה ובישול, לא מיקרי מחוסר, ולפענ"ד יש סמך לזה ממש"כ הר"ן בפ"ב דגיטין, דמחוסר קנייה, לא מיקרי מחוסר, כל שאינו מחוסר מעשה בגופו. והוא הדין כאן. עכ"ל

וכש"כ שיש להקשות על ה„חכמת שלמה“. לפי העתקת כת"ר [ואינו תח"י] מה שצירף לענין עור שומן אווז, דלא מיקרי ר"ל משום שמחוסרת בישול. ונראה שצירף בזה דעת המחבר בדעה הראשונה בסעי' ג' שם דלא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת. ולפענ"ד זה ליתא. לפי מה שאוכיח במישור בס"ד, דיש חילוק בין בשר בהמה, לעוף, בזה. דע"כ לא פליגו הפוסקים בזה אלא בבשר בהמה. אבל בבשר עיף הכל. מודים דגם חתיכה שאינה מבושלת הוי ר"ל. וליכא שום פלוגתא כלל בזה. וא"כ עפי"ז אין לצרף דעה זו כלל לענין עור אווז. דהנה לכאורה יש לדקדק במחבר יו"ד בסעי' ג' שם במש"כ תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה וכו. ומשמע דרק משום שהיא בנוצתה לא מיקרי ר"ל. וקשה דהא גם כשנטלה הנוצות, כיון שעדיין אינה מבושלת לא נחשבה ר"ל. כמש"כ המחבר בעצמו אח"ז שם: וכן לא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת ז וראיתי לאחד קדוש מדבר הגאון בעל אוה"ח ז"ל בספרו פרי תואר בסי' ק"א סק"ו שהרגיש בקושיא זו ומה שכתב שם לתרץ. הנה המעיין יראה שבמחכת"ה תירוצו דחוק מאד יע"ש. והאיר ה' את עיני ומצאתי בפרישה סי' ק"א סק"ב שכתב וז"ל: ובלא נוצה הכל מודים דמיקרי חהר"ל, אפי' היא חיה שהרי חזי לאומצא. ובהגהת פרישה שם מסיים: כמ"ש בשבת קכ"ח ע"א שאני בר אווזא דחזי לאומצא. עכ"ל. וא"כ עפי"ז אתי שפיר, דבתרנגולת דוקא בנוצתה אינה ר"ל. אבל אם נטלה נוצתה, אעפ"י שעדיין אינה מבושלת, גם לדעה זו חשיבה ר"ל. שהרי חזי לאומצא. משא"כ בבשר בהמה לדעה זו לא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת

(ב) הן אמת שלכאורה יש להקשות על הפרישה בזה. דהא תינח לפי הגירסא שלפנינו בשבת קכ"ח ע"א דס"ל לר"ח דדוקא בבר אווזא מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא. ומשמע דבבשר בהמה תפל לא חזי לאומצא. וע"ש בפירש"י ותוס'. וכ"מ מהתוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה פרט עש"ה. אבל לפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם. מבואר דגם בשר בהמה תפל מותר לטלטלו. וע"ש בר"ן דהטעם משום דחזי לאומצא. וכ"פ הרמב"ם להדיא בפכ"ו מהל' שבת הט"ז דמטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם עכ"ל. וע"כ ודאי דס"ל דגם בשר בהמה חי חזי לאומצא. ולא מחלקי כלל בין בר אווזא לשאר בשר. ואם כן לש לשיטתייהו קשה גם בבשר בהמה אמאי לא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת שהרי חזי לאומצא

אמנם י"ל עפי"ד הט"ז באו"ח סי' ש"ח סק"כ במש"כ לתרץ דעת הרמב"ם הנ"ל, דדוקא לר"ח אמרינן כן בגמ' דהוא ס"ל כר"י. ובעינן דמחזיקין אותו לאותו דבר, להיתר מוקצה. ולא סגי במה שהוא ראוי. מש"ה מחלק בין בר אווזא לשאר בשר. אע"ג דגם שאר בשר חי ראוי לאכילה באומצא וכו'. דמ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, כמו בבר אווזא. אבל לר"ש דקי"ל כוותי' כיון דעכ"פ חזי לכוס, הוי ראוי. ומשום מוקצה אין איסור עש"ה. ועיין בפמ"ג במ"ז שם בביאור יותר. דלר"י דאית לי' מוקצה, בשר בהמה תפל אע"ג דראוי לאומצא ע"י הדחק, מ"מ אדם אינו מחזיקי לכך, כ"א למלוח ולבשל, ואסור לטלטלו. משא"כ בר אווזא עומד לכך לכל אדם לאכול בא מצא עש"ה. ולפענ"ד נ"ל להביא ראי' להט"ז דבבשר בהמה חי, אע"ג דראוי לאכילה באומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה. שהרי שנו חכמים בלשון המשנה במנחות צ"ט ע"ב: שעיר של יוה"כ נאכל לערב. והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. מפני שדעתן יפה. ובגמרא שם, ק' ע"א: לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם. ומתוך ששונאין את הבבליים, קורין אותן ע"ש בבליים. וע"ש בפירש"י משום שעושין מנהג רעבתנות. וכן הוא בתוס' שם. וע"כ בהרע"ב בפיהמ"ש. שפי' מפני שדעתן יפה. ואנן קצים לאכול הבשר כשהיא חי ע"ש. הרי משמע להדיא כהט"ז דלא מחזיקי שאר אינשי כל כך לאכול בשר בהמה חי רק האלכסנדריים. וכ"מ עוד יותר מהתוס' מנחות מ"ח ע"א ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת. וכתבו: תימה יזרוק כדי לאוכלן חי. דכה"ג תנן במנחות צ"ט ע"ב [הנ"ל] וי"ל דאין זה זכות וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה הא להרי"ף והרמב"ם כל בשר חי חזי לאימצא. ולמה אין זה זכות? אלא ודאי כהט"ז דאע"ג דחזי לאומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, דהוי אכילה ע"י הדחק. ובקדשים בעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. ולא עבידי מלכים דאכלי הכי. כרב חסדא בזבחים כ"ח ע"א א)**(א) ונראה דרב חסדא אזיל לשיטתו בחולין קל"ב ע"ב דאמר מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. ואין נאכלות אלא בחרדל מ"ט אמר קרא ל„משחה“ לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. ובתוס' שם בד"ה אין. ובחי' הרשב"א ובחי' הריטב"א ז"ל העירו מהא דתנן בזבחים צ' ע"ב ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילה, לאוכלן צלויין שלוקין וכו'. וכ': דודאי כמו שטוב לו, ונהנה יותר, מצי אכיל וכו' יע"ש. ולשון „רשאין“ שבמשנה ע"כ יתפרש לשון „חיוב“. כפירש"י בערכין כ"ח ע"ב ד"ה רשאי. ובתוס' שם ד"ה אומדין. ובתוס' חולין נ"ד ע"ב ר"ה אין, כתבו גם בשם רבינו גרשום ז"ל דלשון „רשאי“ הוי כמו „חיוב“. וכ"כ התוס' בקידושין ל"ג ע"א ד"ה אין דלשון רשאין הוי כמו „חייבין“ יעו"ש. ועפי"ז יתכן שפיר מה שאמר רב חסדא דמתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. דלשונו מורה על „חיוב“. וראה בס' תורה תמימה (סדר קרח. י"ח ח') עה"פ: „ולך נתתים למשחה“, אות כ"ד. שכתב: לא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות. כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי, מורה על חיוב. וכנגד זה לשון „רשאין“ מורה על רשות וכו' עכ"ל ובמחכ"ת אישתמיטתיה דברי רש"י והתוס' בכל המקומות ונ"ל דגם לשון „רשאין“ יש לפרש על „חיוב“:)** וראה בפסחים ע"א. דשעירי הרגלים חי נאכלין וכו' ושמחה בחי ליכא ע"ש. ולהכי שפיר כתבו התוס' דאין זה זכות. וראה בעירובין כ"ט ע"ב דאר"י א"ש בשר חי כדי לאכול הימנו. ובק"נ על הרא"ש בעירובין שם פ"ג סוס"י א' אות ת' דבשר חי שרי לטלטל דחזי לאומצא אפי' בשר בהמה ע"ש. ובאמת מבואר הדבר להדיא שאמרו רבנן בטעמא, בירושלמי פאה פ"ח ה"ד. ובעירובין פ"ג ה"א. דבשר חי מערבין בו. כדתנן [במנחות צ"ט ע"ב הנ"ל] הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. מפני שדעתן מקולקלת ובעירובין הגירסא: שדעתן יפה]. ו„במראה הפנים“ על הרושלמי פאה שם ד"ה בשר חי. דקדק אמאי לא פריך: ובבליים הוי רובא דעלמא. כדפריך בעירובין כ"ט ע"ב שם: ופרסאי הוי רובא דעלמא יע"ש. וה„יפה עינים“ שם תירץ דמבשר חי לא קשיא, דגבי עירוב דרבנן הקילו. ולא קשיא להגמ' רק ופרסאי וכו'. משום דהתם לחומרא יע"ש. ומשמע ג"כ דלא מחזיקי שאר אינשי כל כך לאכול בשר בהמה חי

(ג) ואפשר שר עוד להמתיק הדבר יותר, ע"ד פלפול קצת, ליישב דעת הרמב"ם בפכ"ו מהל' שבת הט"ז הנ"ל דס"ל דגם בשר בהמה חי מטלטלין, מפני שראוי לאדם לאכול באומצא. לפמש"כ הפמ"ג באו"ח במ"ז הנ"ל דבשר בהמה אפ"ג דראוי לאכילה באומצא, מ"מ הוי אכילה ע"י הדחק. והנה