רב"ז יורה דעה רמ

אישתמיטתיה דברי ה„חזות“ דיעקב נצטוה על ג"ה. וטעמו ונימוקו של הרמב"ם שנאסר ג"ה לבני יעקב, לדידן דהפסוק בסיני נאמר. ע"כ הוא מטעם שנדרו בני יעקב שלא לאכול ג"ה. כמש"כ בס"ח הנ"ל. ואם כן אתי שפיר היטב דברי הס"ח דסובר כהרמב"ם ז"ל א):**(א) אמר בן המחבר: מדברי ה„ספר חסידים“ הנ"ל יש להוכיא דב"נ מצווה לקיים נדרו. ראה ב„משנה למלך“ (פ"י מהל' מלכים ה"ו. באד"ה ודע) וב„פרשת דרכים“ (דרך האיתרים) יעוי"ש ויש לפלפל בכ"ז והבן חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט

)** והנה זה ברור דהרמב"ם אינו סובר כה„חזות“ דיעקב נצטוה על ג"ה. דהא לדידן דפסקינן בסיני נאמר. ע"כ לא נצטוה. וזה שדקדק הרמב"ם וכתב: „ויעקב הוסיף ג"ה“. וגבי מילה דקדק וכתב: „אברהם נצטוה על המילה“. דבמילה נצטוה. ובג"ה לא נצטוה, לכן נקט לשון „והוסיף“. ואם כן יש להבין מאי טעמא הוסיף יעקב ג"ה. בשלמא בני יעקב שפיר יש לומר שנאסרו בג"ה, משום שפשעו שהניחו הזקן לבדו, לכך נדרו מג"ה כנ"ל. אבל יעקב אע"ה, מדוע ולמה אסר על עצמו ג"ה? ומ"כ צריכין לומר, דאף יעקב נדר מג"ה. משום שאירע לו מכשול ועיין ביו"ד סי' רכ"ח בש"ך ס"ק ק"ח עש"ה. ודו"ק

אבל קשה לי מאד על זה. דהנה הגאון רי"ש ז"ל מלבוב בספרו „ידות נדרים“ (על יו"ד הל' נדרים סי' ר"ג ביד יוסף סק"ז) הביא בשם באה"ט בשם ספר חסידים שלא ידור כדרכי האמורי. דהיינו אם יש לו חולי מעיים לא ידור שלא לאכול בני מעים. וכן בחולי הראש לא ידור שלא לאכול ראש בהמה. כי כ"ז מדרכי האמורי עכ"ל. וקשה האיך נדרו כדרכי האמורי בשביל שהיה לאביהם כאב בג"ה נדרו מג"ה? ואפשר לומר דה„ספר חסידים“ לא אסר רק בנודר בשביל חולי עצמו ר"ל. ולא בשביל חולי אחר. ואם כן הכא נדרו בשביל אביהם. אבל אם יעקב בעצמו נדר כנ"ל קשה מאד דזה הוי דרכי האמורי ותימה על הגאון מלבוב ז"ל שבמחכ"ת לא הרגיש בזה. ואפשר לומר דיעקב לא נדר משום כאב וחולי שהיה לו בג"ה. רק נדר על שנכנס למקום סכנה. כמש"כ בזוה"ק. ודו"ק

(ב) והנה בש"ס חולין צ"א ע"א אמרינן: אמר ר"י בר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל. דבר שלח ביעקב זה ג"ה. ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל. ואר"י ב"ר חנינא מ"ד טבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה. והכן טול ג"ה בפניהם. כמאן דאמר ג"ה נאסר לב"נ ע"ש. ומצאתי בס' „נועם מגדים“ (על התורה פ' מקץ) שכתב וז"ל: יש להפליא דלפום דרשת ריב"ח בקרא דדבר שלח תיקשי דמאי חידש לנו הנביא דכ"ז כתוב בתורה מבואר בעליל ענין נגיעת כף ירך ואיסור ג"ה עבור זה. ואי תורה קמהדר, הו"ל לאהדורי כולה תורה. עש"ה שהאריך ותירץ דמאי דאמרינן דבר שלח ביעקב זה ג"ה. אין הכוונה על ענין המאורע דגיד, דהקב"ה אינו מיחד שמו על הדבר בלתי טוב ואיך יאמר דבר שלח ה' כו' על זה. רק הכוונה על הלאו ואזהרה דג"ה. ואמר דבר שלח ה' ביעקב' כאומר ליעקב תכף נאסר, לאפוקי דל"ת בסיני נאמר. וגם נראה עוד דלמ"ד לבני יעקב נאסר, ודאי לא באה האזהרה רק ע"י יעקב, כי בני יעקב לא מצינו שהיו נביאים ושנתיחד הדיבור אליהם. וזה „שלח ביעקב“ ששלח על ידו אזהרה זו ולפ"ז טובא קמ"ל דלבני יעקב נאסר, דלא נשמע מקראי דאורייתא. כאשר באמת נחלקו בש"ס על זה. עש"ה טהורים אמרי נועם. וכשאני לעצמי „תמה“ „תמה“ אקרא על דבריו ז"ל, דהאיך אפשר לומר דריב"ח פירש דברי הנביא דליעקב תכף נאסר. לאפוקי דל"ת בסיני נאמר. אם כן הו"ל לריב"ח לסיים במאמרו: כמאן דאמר ג"ה נאסר לב"נ. כמו שסיים אח"ז בפסוק: טבוח טבח והכן טול ג"ה כמ"ד ג"ה וכו' והכא נמי הו"ל לסיים כן ומדלא סיים כן ע"כ צריכין לומר דריב"ח פירש דברי הנביא אליבא דכ"ע גם לדידן דפסקינן מסיני נאסר. אפ"ה כ"ע מודים דלבני יעקב נאסר. וכמש"כ המל"מ בדעת הרמב"ם שכתב: „ויעקב הוסיף ג"ה“ דאף רבנן מודו דלבני יעקב נאסר. ואם כן טובא קמ"ל דלכ"ע לבני יעקב נאסר, ואף ליעקב נאסר, דלא נשמע זאת מקרא לדידן דפסקינן מסיני נאמר. וזה הוא הפירוש „דבר שלח ביעקב“ זה ג"ה. דיעקב הוסיף ג"ה, אף שלדידן בסיני נאסר. וזה הוא מקור נפתח לדברי הרמב"ם שכתב: „ויעקב הוסיף ג"ה“. ומיושב קושית הלח"מ הנ"ל שהקשה מנ"ל הא ולפי האמור, מקור מקומו טהור שואף וזורח בדברי ריב"ח בש"ס חולין צ"א ע"א שם. ודוק: בצלאל זאב שאפראן

סימן ק

כבוד הרב המופלג בתו"י וכו' מוה"ר אלי' אברהם טעללער ה"י דומ"ץ פה באקוי

מכתבו לנכון נמסר לידי, בו הביע הצטדקותו, על זה שלא בא בכבודו ובעצמו לחדר הוראתי, להקשיב לקח מפי, לאסיקי שמעתא אליבא דהלכתא, בענין השאלה שנשאל עליה. כי לרגלי מחלתו שתקפה עליו, הוא כלוא בבית, ועליו לשמור פקידת הרופא לבל יצא החוצה, לכן נפשו בשאלתו ובקשתי, כי למענו אעש להשיב לו מפי כתבי, את חוות דעתי ע"ד השאלה: באשה אחת שהפשיטה ששה אווזות. וערבה את העורות שומן ביחד. ואח"כ מצאה באחת מהאווזות הנפשטות, שהיתה ודאי טריפה ויצא כת"ר לדון בזה אי עיר שומן אווז מיקרי ראוי להתכבד. והביא מהפלוגתא דרבוותא דאיכא בזה

תשובה

(א) הנה לכאורה נראה שאין להקל בזה, נגד דעת ראש המורים א"ו הארוך ז"ל כלל כ"ה, שפסק שם, דער שומן אווז הוי חהר"ל. והשר המסכים לזה הוא מאור עינינו, אדוננו, משה רבינו, הרמ"א בעל המפה ז"ל ביו"ד ס' ק"א סעי' ד'. וכפל ושנה ושלש ד"ז בשם א"ו הארוך. בד"מ ובת"ח כלל מ' דין ד'. אלא שבת"ח הוסיף בשמו לחלק בזה דעור שומן אווז שלם מיקרי ר"ל. ואם נחתך לרצועות בטל חשיבתו וכו' ע"ש. והיא מש"כ בגליון או"ה שם בשם מהר"י מולין ע"ש. אף שהמהרש"ל ביש"ש פנ"ה סי' נ"ג חולק על זה. מ"מ כתב הב"ח בסי' ק"א, שנראה לו העיקר כדברי א"ו הארוך בזה, דעור אווז שלם ר"ל. ואם נחתך אינו ר"ל ע"ש. והט"ז שם סק"י, החמיר עוד יותר, דגם נחתך הוי ר"ל. והש"ך בס"ק י"ג שם אף שהביא להמהרש"ל שחולק בזה. מ"מ בנקה"כ. משמע דחילק בין שלימה לחתיכה ועכ"פ שלימה הוי ר"ל. וכ"כ הפמ"ג. במ"ז סק"י שם דהנקה"כ פוסק כת"ח. וכתב דזה אמת ויציב ע"ש. וכ"פ החוו"ד בביאורים סק"ו, וכתב דהקושיא של הרש"ל. כבר ישבה הרמ"א בהגהותיו כת"י על או"ה ע"ש. ועיין בתשובה מאהבה ח"ג בסי' ק"א סק"י, הביא בשם הלק"ט, שדעתו כהנקה"כ ע"ש

ומה שהעתיק כת"ר בשם הגהות חכמת שלמה להגאון מהרש"ק ז"ל שהורה דמחמת חלת מילי, לא הוי עור שומן אווז חהר"ל. א'. שמחוסר מעשה גדול החתיכה. ב'. המליחה. ג' הבישול. וכתב דאף דלהפמ"ג מחוסר חתיכה, לא הוי מחוסר מעשה. עכ"פ תרתי מיהא הוי. עכ"ד. ולפענ"ד קשה העתקה