רב"ז יורה דעה רלט

חב"י, קולא בספק תחב ידו ללול. וכתב ע"ז: דצ"ע דלפום ריהטא אינו דסמכא בסתם, כ"א באיזה מאורע שהי' בו נטיות להקל, עכ"ל. פי' דהחב"י מיקל אף היכא שהדורס לא הי' יכול ליכנס להכלוב, אפ"ה י"ל שהדורס קטע ראש העוף בשעה שהוציא העוף ראשו חוץ מהלול מבין הקנים כדרך העופות, ולא תחב הדורס ידו לתוך הלול, וקיי"ל וספק על קיל. עש"ה בבל"י ס"ק י"ב. וראיתי בשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' ע"ט וסי' פ"ג וסי' פ"ת חידש ג"כ ד"ז מדנפשי', דאם נמצא תחוב צואר עוף הנהרג בין הקנים חוץ ללול, אפי' ידוע שנעשה ע"י דורס, כיון דיש ספק שמא לא תחב ידו לתוך הלול, רק העוף הוציא ראשו, ושם דרסו, הו"ל לגבי האחרים ספק לא על. וע"ש במהד"ג סי' ק"ד שהוסיף להקל בזה גם בנמצא תוך הכלוב, דתולין שתחב ראשו לחוץ ע"ש. וכ"כ עוד בטוטו"ד מהד"ת סי' רי"א, וז"ל:. דאף אם נמצא ראשו של א' מהם נקטע, בפרט שהוא מונח סמיך לצד הפונה לחוץ ג"כ מותר, דעדיין הוי ספק על או לא, די"ל דלהיפך שאותו הנהרג הי' ראשו לחוץ, ולכך קטעו, ולעולם לפנים לא נכנס. ואף אם הוי ספק, הוי ספק על ממש, דספק אם מה שנהרג אותו העוף, מכח דהדורס הכניס ידו לפנים, או להיפך בעוף המת הוציא ראשו לחוץ, א"כ היינו ספק על ספק לא על, וכיון דקיי"ל לקולא, ה"ה נמי בכה"ג וכו'. וראי' ברורה לדברי מלשון הש"ע כאן, והוא מל' הר"ן, בשניהם נקט בלשונם: כגון אלו החתולים המכניסין ידיהם לכלוב מלא עוף. משמע להדיא דדוקא בראינו שהכניס ידו לפנים, והוי ודאי על אז אסור, אף שנמצא א' מהם מת. אבל כל שלא ראינו שהכניס ידו לפנים, אף שראינוהו עולה על הכלוב מותר. אף שנמצא א' מהם הרוג, דאל"כ הך ומכניסין ידיהם לפנים הוא למותר. ובקיצור הו"ל לכתוב כגון אלו החתולין שעולין על כלוב מלא עיף ונמצא א' מהם הרוג וכו'. ולמה כתבו ומכניסין ידיהם לפנים. מוכח דוקא כה"ג שראינו שהכנים ידו לפנים. אבל בלא"ה מיתר, דהוי ספק על, אף שנמצא א' מהם הרוג עכ"ל וכ"כ בטוטו"ד במהד"ת סי' רל"ב, וז"ל: ואם הי' ראש העוף תחוב לחוץ, מותרין כל העופות, מכח דאמרינן דהעוף הוציא ראשו לחוץ, ושם מצאו הדור והרגו. וא"כ לפי"ז אף אם לא היינו מוצאים אותו תחוב בראשו לחוץ, מ"מ כיון דגם בפנים לא נמצא ראשו. י"ל דמ"ש בש"ע דבכלוב אף דקטע ראשו דחד מינייהו, מ"מ חיישינן לאחרים. זה הוי רק אם נמצא הראש בפנים, דאז חזינן דבפנים הרגו. דאם בחוץ מי הכניסו לפנים. א"כ הוי ודאי ע"י הדורס. לכך חיישינן לכולם. אבל באם לא נמצא כלל הראש בפנים. אז אמרינן דהוי ספק על, דכיון דאפשר דהעוף הוציא ראשו לחוץ ובחוץ קטעו, ולא עייל כלל. וא"כ אף דאפשר שהכניס הדורס ידו לפנים. מ"מ הוי ספק על ספק לא על ומותר. דהוי ס"ס שמא לא על. ואת"ל על. שמא לא דרס אחרים, עכ"ל. ובמח"כ אישתמיט מהטוטו"ד בכל המקומות הנ"ל דברי החב"י המובא בבל"י, שכתב להדיא דהא דמבואר במחבר סי' נ"ז סעי' הנ"ל והוא מהר"ן שכתב: כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסים ידיהם בפנים ודורסים וכו'. היינו היכא שודאי הכניסו ידיהם לכלוב. דאל"כ הוי כספק על כנ"ל. ומצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' ש"ד, שהשיג על הגאון מהרש"ק בספרו טוטו"ד הנ"ל, וכתב דאין סברא לומר כן שתחבה ראשה לחוץ. ודרך הבע"ח לברוח מפני הדורס ע"ש. ובמח"כ גם מיני' אישתמיט דמבואר בבל"י בשם החב"י כהטוטו"ד כנ"ל. וא"כ כיון שהגאון מהרש"ק ז"ל שנה ושלש כן הרבה פעמים להקל, ודאי לדידי' שומעין בזה. ועוד יש לצדד בזה. כיון דגוף האי דינא דסי' נ"ז סעי' י' הנ"ל. הוא דעת הר"ן והרא"ה בבדה"ב. אבל הרשב"א במשה"ב חולק ע"ז ע"ש. ובס' תוי"ק סוסק"ט, צידד דלשיטת התוס', דוקא בדשכיח לאיסורא חיישינן לס"ד. י"ל דהכא לא שכיח טפי שיברחו האחרים. וגם י"ל דדמי לספק אם הוא שותק והן מקרקרין שבסעי' י"ב. והרשב"א לשיטתו אזיל ותמה על הש"ע בזה. וסיים דהיכי דיש עוד צדדים אחרים יש להתיר במקום הפסד. ובפרט היכי שיש ספק אם ברחו האחרים או לא. עכ"ד. ומצאתי במקדש מעט שם ס"ק ל"א שכתב לענין ספק אי הי' הדורס יכול ליכנס להכלוב. וז"ל: מיהו בספק דכאן. אולי לצו"ג מצירוף שהמשה"ב מתיר גם באינו יכול ליכנס. ועיין בתוי"ק סוס"י. עכ"ל. הרי שמצדד ג"כ כמו שכתבתי ועוד יש לצדק לפמש"כ הב"מ ע"ד הפר"ת סקכ"ט, וז"ל: ולענ"ד ד"ז צ"ע, דאם מכניס ידו למקים שהעופות יכולין להשמיט. למה יגרע ממקום רחב. ועדיף הוא. דשם כשם שהן יכולין לברוח. כן יכול הוא לרדפן. משא"כ הכא. וע"כ נ"ל דמיירי שע"י טורח יוכל להשיגם וצ"ע. עכ"ל

ואם כן אפוא, מכל האמור, ידע כבודו את אשר לפניו, להבין ולהורות, בנידון שאלתו ובלבד שיחקור היטב לדעת איך היה המעשה. ודעת לנבון נקל. ובטחוני שלא יוציא דין מעוקל

וזאת לדעת, היכי דמקילין בקטע רישיה דחד מינייהו. אין חילוק בזה, בין היכא דאירע כן בפ"א. או באירע כן בשני ימים זה אחר זה. וגדולה מזו כתב הדע"ק סק"ו (מובא במקדש מעט שם ס"ק כ"ו): „שמעו בשתי לילות עופית מקרקרין. והשגיחו בבוקר השני, ונמצאו שני קטועים. אמרינן בכל לילה נקטע אחד וכשר“: בצלאל זאב שאפראן

סימן צט

כבוד הרה"ג וכר מוה"ר יהושע העשיל באב"ד שליט"א רב ביאססי

ע"ד הפליאה שהתפלא כת"ר על מש"כ ב„ספר חסידים“ (סי' רל"א) וז"ל: כתיב (בראשית ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה. כי אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו, לכך אירע לו בשבילנו, לכך נדרו שלא לאכול ג"ה עכ"ל. ותימה גדולה שהוא נגד משנה מפורשת בחולין ק' ע"ב אר"י והלא מבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין בהמה טמאה מותרת. אמרו לו בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו וכו' ופירש"י: פסוק זה שהזהרו עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הזהרו, אלא שנכתב במקומו כו' עכ"ל. וא"כ לדידן דפסקינן כרבנן בודאי לא הזהרו בני יעקב על ג"ה ואיך כתב הס"ת שלא כהלכתא

? תשובה

(א) נראה לפענ"ד בעזה"י לתרץ דה„ספר חסידים“ סובר כהרמב"ם ז"ל. ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד. דהנה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים הלכה א', חשב שם מצוות ב"ל. וכתב וז"ל: ויעקב הוסיף גיד הנשה עכ"ל וב לחם משנה' שם הקשה על הרמב"ם אליבא דרבנן דקיי"ל כיותייהו: בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. משמע דלא נאסר אלא בסיני. וליעקב לא נאסר. ואיך כתב רבינו דיעקב הוסיף ג"ה. וכ"ת דהוסיף מדעתו קאמר. מ"מ קשה מנ"ל? וסיים בצ"ע ע"ש הרי לפנינו דקושיא שקשה על הס"ח. קשה על הרמב"ם ג"כ. וקיימו תרויהו בחדא שיטה

ומצאתי ב„משנה למלך“ (בפרק י' מהל' מלכים הלכה ז'. ד"ה כתב הרא"ם) שכתב וז"ל: עוד כתב היפ"ת דהא דאיתא ב„חזות" יעקב נצטוה על ג"ה. אתיא כר"י. ולפי' הרמב"ם אתיא כרבנן. וכו'. אלא קשיא לי על מה שכתב רבינו בפ"ט ויעקב הוסיף ג"ה. ופשיטא דדברי רבינו הם אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו, וס"ל דאף רבנן מודו דנאסר לבני יעקב. אלא דפלוגתייהו הוי אם פסוק זה דעל כן לא יאכלו אם נאמר בסיני אם לאו עכ"ל. הרי שהמל"מ מתרץ קושיית הלח"מ הנ"ל. ותימה שלא הביאו כלל. והלח"מ במחכ"ת