רב"ז יורה דעה רלח

על המהרש"ל ביש"ש שהביא בשם מהרי"ל וכ"כ הפמ"ג בשמו וכ"כ הדעת קדושים בשם י"א, לשער באצבע פשוט ובעל החכ"א עלה ונסתפק בד"ז. ויחד כולם במחכת"ה אישתמיט מינייהו דברי הרמב"ם ושאר פוסקים הנ"ל שפסקו דיש לשער ברוחב אצבע אגודל, כאמור. גם הלום ראיתי בשו"ת טוטו"ד מהד"ת סי' קצ"ב, בסוף התשובה שם, שהשואל כתב לו בשם מהרש"ל דוי לשער באצבע פשוט, וא"צ לשער באגודל דוקא. והוא ז"ל השיב ע"ז, דיפה אמר להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ [ע"ש שכתב כן לענין נשבר הגף] ובמחכת"ה נעלם ממנו כל הנ"ל. ומ"מ כדאי הוא המהרי"ל ז"ל וסייעתו לצרפו לסניף עכ"פ

(ב) עוד יש לצרף בנד"ז, דעת הר"ש מאיבר"א ז"ל, מובא ברא"ש ז"ל בפ"ד דחולין סוס"י ז'. ובטוש"ע יו"ד סו'י נ"ו סעי' י', דס"ל בדין נשבר עצם במקום צוה"ג, ונקשר, ונתרפא שאשי"י, דיש להתיר. ובשו"ת נו"ב ז"ל מהד"ק חיו"ד סי' כ"א, כתב ולא עוד וכי אין לנו שום מתיר אלא הר"ש מאיברא, והלא לפי א מדנא של הר"י עשה ר"ת מעשה להיתרא. שאם הי' מורה איסור הי' הקול יוצא בעיר. כמו שמבואר שס ברא"ש וכו'. משמע שר"ת התיר רק מטעם קשירת העצם שנתרפא וכו' יעו"ש. וגדולה מזו כתב בס' הפרדס לרש"י ז"ל סי' רכ"א דאם נתרפא שאשי"י, א"צ לבדוק צוה"ג כלל גם בעוף. ומעשים בכל יום להתיר, כשמוצאים בבישול תרנגולים מודבקים שברי עצמות הן וכו' ושמעו כן מרבותינו שהיו לפנינו וכו'. כי אתי קמן שנתרפא י"ל מדלא חזינן עתה ריעותא בעצם א"צ לפשפש לבדוק צוה"ג וכו' עכ"ל. הרי דרש"י ז"ל העיד בשם רבותיו להתיר. ושכן מעשים בכל יום וכן בשו"ת שבסוף ספר רא"פ סי' י"ד. באד"ה שוב עיינתי. כתב בשם ס' יבין שמועה להרשב"ץ בהג"ה, שכתב: בשם א"ח והד"ד ברלוי ז"ל, שכתב אם נמצא שבר במקום צוה"ג ונתרפא, אין חוששין שמא נפסק אחד מצוה"ג, ומכשרינן לי'. וכן נמי פסק רבי בתשו' וכו' יעו"ש. וכ"כ בס' דע"ת בסי' נ"ו ס"ק כ"א בשמם. א"כ פשיטא דגם הפוסקים דלא ס"ל כהר"ש מאיבר"א והפוסקים הקדמונים ז"ל, עכ"פ לא חששו כלל לספק איסור דאורייתא בזה. דהרי גם הרא"ש ז"ל גופי' סיים בזה רק דנכון להחמיר בדבר וראה בשע"ת או"ח סי' י"א סק"ד, שכתב דבמילתא דרבנן יש לסמוך להקל לשער שיעור אגוד במקום הקצר של אגודל. ולאו דוקא במקום הרחב שבאגודל יעו"ש. וא"כ עפי"ז בנידון שאלתינו דליכא כלל חשש איסור תורה, יש לסמוך להקל לשער ולמדוד האגודל במקום הקצר

אולם על גוף דברי השע"ת הנ"ל י"ל דהא לפמש"כ בחיי אדם כלל י"א סי' ט"ז דמה"ת אין שיעור לאורך חוטי הציצית. דציצית משמע אפי' כל שהוא. ע"ש ובסי' כ'. וא"כ קשה על דברי המרדכי שהביא הב"י בסי' י"א, ובכ"מ בפ"א מהל' ציצית, ובמג"א סי' י"א סק"ה, שכ' דמודדין האגודלים לענין חוטי ציצית במקום הרחב. והלא במילתא דרבנן יש להקל לשער האגודל במקום הקצר. וצ"ע

איברא גם על גוף דברי החיי אדם הנ"ל, יש לתמוה, שהרי בירושלמי פי"א מסנהדרין ה"ד, לענין זקן ממרא, התיב רב המנונא, הא תני בציצית ארבע אצבעות של ארבעה חוטין, עשאן שלש אצבעות של ארבעה חוטין וכו' יעו"ש הרי מבואר דשיעור אורך הציצית הוא מה"ת. ועיין בברכ"י או"ח סי' י"ג יע"ש והבן. ויש להאריך בד"ז

אמנם עכ"פ בנידון שאלתינו, פשיטא דיש להקל, ולהתיר בלי שום פקפוק: בצלאל זאב שאפראן

סימן צח

כבוד השו"ב המופ' מוה"ר מרדכי נ"י בראהנישט (בסרביא)

ע"ד שאלתו שמצאו בלול של תרגילים, יום אחר יום, עוף א' נקטע ראשו לגמרי, והנשארים שלימים, ולא נמצא בהם שים רושם דרוסה. והשליבות מהלול סמוכות זל"ז

תשובה

(א) הנה עיניו חזו שפיר מה דמבואר ביו"ד סי' נ"ז סעי' י' דהא חתך ראשו של א' מהם אין חוששין לאחרים, דוקא כשנכנס לתוכו ועמד עמהם וכו'. אבל לפי המבואר בס' דעת קדושים שם סוף סק"ט, וז"ל: רבים אומרים שברדלס [דהיינו טחו"ר] יכול ליכנס לכלובים המצוים כעת. והועד שברדלס נכנס בין קנים דכליבי תרנגולים, כשאינן סמוכים זל"ז, יותר מהרגיל. ובפרט בנמצא ההרוג בהכלוב שחזינן שהי' בפנים עכ"ל. פי' דבנמצא ההרוג באמצע הכלוב, שיש אומדנא דמוכח שלא הי' הדורס יכול להגיע שם בידיו, בודאי תלינן שנכנס לתוכו, וקטעו בפנים, בזה כש"כ דכשר. כמש"כ הדע"ק להדיא בסוסק"י. אלא אפ' אם ההרוג סמוך לשליבות, או חוץ לכלוב, מ"מ כיון שהברדלס הי' יכיל ליכנס לכלובים המצויים כעת, תלינן בודאי שנכנס לתוכו, וכיון דקטע רישיה דחד מנייהו נח רוגזי'. אך תנאי א' התנה הדע"ק בזה, דזה דוקא אם הקנים שבכלוב אינם סמוכים זל"ז, יותר מהרגיל. וא"כ בנידון דידן. לפי דברי כבודו, שהשליבות מהלול, לא היו כל כך סמוכות זל"ז, יותר מהרגיל. ויש לנסות ד"ז, כמש"כ במקדש מעט ס"ק ל"א, שראה כמה פעמים שהגאון זצ"ל היה נוהג לצוות לנסות, אי ראש חתול נכנס בין הקנים, אז ודאי ברדלס שקטן מחתול יכול ליכנס, והכשיר בקטע חד. עכ"ל בתשובה אחת הערותי בזה, מתוס' פסחים ט' ע"ב ד"ה ספק. שכתבו, דבחור חולדה וברדלס ליכא פתוח טפח ע"ש. וברש"י שם ד"ה שחולדה. כתב: דסתם חור חולדה וברדלס, פותח טפח הוא. ע"ש במהרש"ל בח"ש, דפתח החור שנכנס לבור, אף רש"י מודה שאינו פותח טפח. וכ"כ המהרש"א שם על התוס' הנ"ל ע"ש]

(ב) עוד י"ל בזה, ממש"כ הדע"ק שם בסק"י, דבספק אי הי' יכול ליכנס להלול, י"ל ס"ס לקולא, ספק נח רוגזי', דיכול ליכנס ללול, וספק שמ"מ לא דרס [עוד] וכו'. ואף אי נימא שקטע הו"ל ספק, כלשון חז"ל אימור נח רוגזי'. וקולתו רק מס"ס וכו' ע"ש [דבריו הקדושים תמוהים בזה, במה שר"ל דהא דקיי"ל קטע נח רוגזי', הוא רק מספק, כלשון חז"ל אימור נח רוגזי'. ובאמת קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך. כי לפנינו בש"ס חולין נ"ג ע"א, איתא קטע רישי' דחד מינייהו, נח מרותחי'. ולא אמרו כלל בזה לשון איחור. וע"כ משום דאמרינן ודאי נח רוגזי', ולא שהוא ספק אך הרי"ף והרא"ש ז"ל גרסו בזה: אימור נח רוגזי' והר"ן שם כתב להדיא, דכל אימור דאיתמר הכא, ודאי חשבינן להו וכו' ע"ש. אך דעת הרשב"א בחי'. מובא ג"כ בפמ"ג סי' נ"ז במ"ז ס"ק י"ד, באד"ה דע נראה דס"ל דכל הני אימור הוא ספק עש"ה. ועיין בט"ז יו"ד סי' ש"ב סק"ב, שכתב דפליגו בזה הרמב"ם והראב"ד בהל' כלאים, אי אימור הוא ודאי, או רק לשון ספק עש"ה. ואולי זה הוא כוונת הדע"ק במש"כ בסוסק"י, וז"ל: בצירוף דעת כמה פוסקים דנת רוגזי' ודאי ולא ספק, עכ"ל. וכן בס"ק י"ב במה שפלפל בשו"ת נט"ש, כתב ג"כ דקולת קטע לאו מספק הוא, אלא הקולא בודאי. ע"ש שמוקף כן בשני חצ"ל] עכ"פ מצדד הרע"ק להקל בספק אם הי' הדורס יכול ליכנס להכלוב. הגם שדבריו סיתראי נינהו, שסותר את עצמו בדבריו שם. מ"מ כתב שם ששוב ראה בבל"י בשם