רב"ז יורה דעה רלה

בנידון שאלתנו, דקר האומן בין צלע ב' לג'. ולהדע"ת אין הטחול מונחת שם על הטרפש. וא"כ לדידי' פשיטא דכשרה

וי"ל בזה עפ"י מש"כ בס' שבילי אמונה (בנתיב הרביעי) דהטחול מחובר לאצטומכא וכו' מהצד האחד. ומהצד האחד הוא מחובר לצלעות הגב ע"ש. ולעיל מזה גבי האצטומכא. כתב שהיא מתחת הטרפשא סמוך לה וכו' ע"ש. ובספר הברית (מאמר י"ז פרק ד') כתב דהטחול מקומו תחת הקיבה בין צלעות האחור והקיבה ע"ש. וצ"ע אם יש חילוק בזה בין אדם לבהמה. ראה בתקונא זוה"ק (תקון כ"א) וז"ל: אבל יותרת הכבד לא יהיבת לבעלה אלא שיורין ופסולת. ומאי ניהו בעלה [טחול] (ס"א כבד) עש"ה

(ה) אבל לענין עיקר הדין לענין החלב של בהמה זו פשיטא דכשרה. ואף אם הי' מנקרין בדופן אחר צלע ג', לפענ"ד יש לצדד דכשרה החלב עכ"פ. כיון דכל עיקר ד"ז דניקב טרפש הכבד טרפה, הוא רק מבה"ג. ועיין בב"י יו"ד סי' מ"א שהקשה ע"ז מהטור סי' ל"ט. ע"ש שתירץ כמה תירוצים. ועיין בשו"ת מהרי"ט בתשו' השניות חיו"ד סי' ח' שהקשה על ד"ו מתשו' הרשב"א סי' כ"א בריאה הסמוכה לכבד דרך נקב שבטרפש. דהוי שלכס"ד. והא בלאו הכי טרפה משום ניקב הטרפש. והשיב דדין בה"ג הוא צד חומרא והי' מקום להשואל לפקפק שהוא תוספת על הטרפות שמנו חז"ל, ולכן כתב הרשב"א דבכה"ג טריפה מדינא. א"נ הרשב"א מיירי שנסרכה הריאה לכבד דרך נקב שבטרפשא שמן הצד. ולא הטרפש שעל הכבד עש"ה. ועיין בשו"ת הרשד"ם סי' ז' שהיה בזמנו מי שרצה להקל בזה. ע"ש מש"כ בזה. ועיין בפר"ת סי' מ"א ס"ק י"א שכתב דלדעתו מלתא דפשיטא הוא דלכל הפוסקים לא מטרפינן בנקיבת הטרפש. ואין לו יסוד מהש"ס. והאריך בזה, וסיים דכל ספיקי בהאי דינא אזלינן לקולא ע"ש. וכבר האריך בזה בס' דע"ת סי' מ"א ס"ק כ"ז. ובס"ק כ"ח הביא לתשו' דברי ריבות שרמז הש"ך שם בס"ק י"ג דדוקא ניקב ע"י חולי טרפה. ולא בנעשה ע"י נגיחה והבשר בריא מסביב ע"ש. ואם כן עכ"פ כיון דלא ברירא לן אם ניקב הטרפש כלל באופן שנטרפת בזה, פשיטא דיש להתיר החלב

(ו) וראיתי בשו"ת ברכת יוסף (להגאון מליטין ז"ל) סי' כ"ב שהתיר החלב בזה, משום שאין כח הא סור של הבהמה להכריע להחלב כי חלב יש לה חזקת כשרות. ולא איכפת לן בתרתי דסתרי אהדדי. וציין להפר"ח בעובדא של הבה"י (והיא מעשה דווילנא. מובא בפר"ח בקו"א סי' ק"י. ובפמ"ג סי' ק"י במ"ז סק"ה] וגם האריך בזה שם ובסי' כ"ג ע"ש. וכבר קדמו ברוב דבריו השב שמעתתא שמעתא ה' פרק ט' ע"ש. אך מש"כ הברכ"י בשתי התשובות שם להביא ראי' לזה דלא איכפת לן בתרתי דסתרי אהדדי. ממשנה פ"ו דטהרות מ"א לענין המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י. כשהוא ברה"י ספיקו טמא. וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור. אלמא דלא איכפת לן בתרתי דסתרי אהדדי יע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' דברי התב"ש בבכור שור בחידושיו לחולין דף צ"ה ע"א, שחולק על הפר"ח. והכריח מהש"ס בכמה דוכתי דאין לפסוק תרתי מילי דסתרי אהדדי. וכתב: אל תשיבני מרפ"ו דטהרות הנ"ל] אלמא דעבדינן מילי דסתרי אהדדי. י"ל דשאני ענייני טהרות שהם מחוקי התורה בלי טעם. וכ"ע ידעי ולא קשיא להו מידי. ופרה תוכית שמטהרת טמאים ומטמא טהורים וכו. אבל בשאר דיני התורה אין לפסוק דבר תמוה יע"ש. והרבה יש לפלפל בזה ואכמ"ל: בצלאל זאב שאפראן

סימן צו

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יחזקאל פרענקיל ז"ל אבד"ק הוסאטין (גאליציען) בעהמ"ח ספרי. „דברי אברהם“. על הס' „דעת קדושים“

לנכון הגעתי לפרק התקבל ספריו הנחמדים בצירוף גי"ק. מעשה ידיו להתפאר. והשתוממתי על המראה איך אדם הגדול בענקים, משדד עמקים, קודר בהרים וכהרף עין מצא החכמה מאין, ושותה בצמא ממי המעיין, ובורא יש מאין, ילבש ענוה יתירה להציע דבריו לפני, ונפשו היפה משתוקקת להשתעשע אתי עמי בפלפולי אורייתא. על כן אמרתי למלאות רצונו זה כבודו. והנני בזה לחרוט בחרט אנוש ובצפורן שמיר, מה שעלה על רעיוני, בעת עיוני בדברי כת"ה. ועתה הראית ל„דעת קדושים“ „בכלל הכי רביתייהו“ (באות א') פלפל בחכמה. אם יש מקום להכריע, כל היכי דאמרינן „הכי רביתייהו“, אף במקומות שלא נתברר שם דרבותייהו כן, כיון שנמצא כן עכ"פ במקום אחד, מכריעין בזה ממקום למקום. ורוצה ללמוד כן ממה דאמרינן בבכורות כ"ח ע"ב במשנה: במעשה דפרה שניטלה האם שלה, והאכילה ר"ט לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, מפני שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים ש אין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. ע"כ. הרי שלמדו חז"ל דניטלה האם כשרה ממצרים לא"י, שהוא אתרי' דר"ט וכו' והקשה ג"כ על התב"ש סי' ל' סק"ח שכתב דלא שייך לומר הכי רביתייהו, אלא אם כל המין כך או עכ"פ רובו יע"ש. והא הפרות שיצאו ממצרים היו מן המיעוט? וכתב דלפמש"כ בסי' מ"ח, הכוונה בראי' מאלכסנדריא אינו מצד שחי' אח"ז יב"ח, רק מצד חכמי ישראל שהיו או באלכסנדריא, ראו וידעו זאת ולא מיחו. מוכח דסוגיין דעלמא דנטולה האם כשרה. ואין כאן הכרעה כלל. ולק"מ על התב"ש. אך רש"י בסנהדרין ל"ג ע"א ובכורות שם, ורע"ב, כתבו: דהראי' מצד שהן מתקיימות. וקשה לפי"ז אמ"ד טריפה חיה. וצ"ל שמ"ו טריפה חיה. פרש הראי' מצד סוגיא דעלמא כנז'. ומ"ד אינו חיה, פירש מצד שמתקיימות, כרש"י ורע"ב. ומה שמיאנו לפרש הראי' מסוגיא דעלמא, שחכמי יבנה שהיו גדולי הדור, לא היו מעמידין דבר הלכה ע"פ עדותו של תודוס הרופא לבדו, כיון שלא פירש שעפ"י חז"ל נעשה כן, והוא מלתא דעל"ג. עכ"פ מפירש"י והרע"ב קשה להתב"ש הנ"ל עכתו"ד

תשובה

(א) לדעתי התב"ש ז"ל אזיל בזה לשיטתו. ולא קשה מידי. דהנה הב"ח ז"ל בתשובה סי' קנ"ו, הקשה האיך אפשר שיטעה ר"ט במשנה שלימה דפא"ט דניטלה האם כשרה? גם חכמי יבנה למה הביאו מתודוס ולא ממתני' וניתא לי' להב"ח לתרץ, דכל האי שקלא וטריא בנחתך מקצת, וס"ד דר"ט דנחתך מקצת לא דמי למתני' ניטל כשר, דניטל שאני והוכיחו מתודוס דס"ל דחותכין מקצתו כו'. עכתו"ד הב"ח. מובא גם בתב"ש סי' מ"ה סק"ב. ולדעתי שלר"ט שסובר נחתך מקצת טרפה. ע"כ צ"ל הא דתני במתני' ניטל האם כשרה. היינו שניטל בפ"א. אבל אם ניטל פעם אחר פעם, כיון שנחתך מקצת טרפה. אין טריפות חוזר להכשירו [ואין תשו' הב"ח תח"י לעיין בזה]. וא"כ עפי"ז יש לדחות דברי כת"ה במש"כ שב' הפירושים בראי' מאלכסנדריא תליא אי טרפה חיה, דמ"ד טרפה חיה, א"א לפרש הראי' מצד שמתקיימות. כרש"י והרע"ב. ובע"כ שפירש מצד סוגיא דעלמא כנ"ל, ולפענ"ד זה ליתא. דהנה מצאתי בס' מלא הרועים אות ט'. טריפה חיה. כתב טעם לשבח. דמ"ד טריפה חיה. בע"כ שסובר טרפה חוזר להכשירו. ומ"ד טריפה אינו חיה ס"ל דאין