רב"ז יורה דעה רלג

**(בעירובין י"ט ע"א. ואין ענינו לכאן עכ"ל, יעוין בתב"ש סי' י"ד ס"ק י"א כתב וכהאי סברא איכא טובא בגמ'. וכעין זה בפסחים כ"ת ע"ש ובהגהות יד שאול על יו"ד סי' ל"ה סעי' ב' מש"כ בזה: חנוך העניך שאפראן רב

בבאקארעשט

)** (ב) ומה שכתב הגאון מהרש"ק ז"ל דקרום כמו כיס, לא נחשב סתימה. דמה לי אויר כיס. ומה לי אויר כל גוף הבהמה וכו' כנ"ל. במחכת"ה דבריו אינם נכונים כלל. דחילוק גדול איכא בזה. כש"כ לפמש"כ הפוסקים הטעם דניקב הטרפש טריפה. משום דעיקר הטרפש הוא לעשות מחיצה המבדלת בין אברי המאכל, לאברי הנשימה. כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה ה"י. ואם ניקב טרפש הכבד הרוח נכנס. ושוב אין הפסק בין איברי הנשימה, לאיברי המאכל, ועיין בב"ח ובט"ז סק"ח. ועפי"ז גם כיס חשוב סתימה, דעכ"פ אין הרוח נכנס. ואיכא מחיצה המבדלת בין איברי הנשימה, לאיברי המאכל. וכמש"כ הט"ז הנ"ל, דכיון שאין הרוח נכנס אין סוף הכבד להינטל ע"ש. משא"כ אם הנקב פתוח לאויר גוף הבהמה, וליכא כיס, בעלה מחיצה המבדלת הנ"ל

(ג) וכן יש להכשיר בנדון שאלתנו גם לטעם הגהות מהרי"ו, מובא גם בתשו' פני משה סי' קצ"ו, הובאו דבריו בפר"ח סי' נ'. שכתב דניקב חצה"כ טריפה. מפני שחלל הגוף מלא מים. ואם ניקב חצה"כ אז באו המים אל הריאה דרך הנקב. ונקפאים שם. וניקב הריאה. ולכך טריפה. ע"ש מש"כ טעם על זה וגם הר"צ בשם בדיקות מביא טעם זה. וגם בזב"ש מביא דברי הר"צ. וכן הוא בלחם הפנים ובל"י ע"ש. ואם כן בנדון דידן דהכיס מגין טל הנקב אי אפשר להמים לבא אל הריאה. וכשר מ"מ. וכן להטעם השני שכתר הר"צ ששמע מאביו ז"ל, לפי שהר אה כולה מלא רוח, והיינו קרירות. והלב כולו מלא דם, דהיינו חמימות. ואילולי שהריאה מנפח על הלב לא הי' יכול להתקיים, מפני החמימות שיש בלב וכו'. ואם ניקב חצה"כ נקב מפולש. אזי בא החמימות ג"כ מן הכבד אל הריאה וכו' ונתייבשה הריאה עכ"ל. שא נא עיניך וראה בתקוני זוהר (תקונא כ"א דף נ"ד ע"ב). וזה לשונו הקדוש: רוחא בכנפא ריאה דנשיב על לבא דאיהו נור דליק. ואם לאו הוה דליק כל גופא וכו'. עד סוף העמוד שם: יותרת הכבד וכו' דאיהי אתחממת מכבד וכו' ע"ש. וכן הוא עוד שם. בדף נ"ח ע"ב. וזלה"ק: וכבד איהו קטרוגא דריאה, דסליק לגבי לבא, נורא מניה. ואי לאו דנשיב ביה כנפי ריאה הוה אוקיד ללבא (ס"א והוה אוקיד כל גופא נורא דלבא ע"ש. וכן הוא בתקונא כ"ה דף ע"ח ע"א ע"ש ובזוה"ק פ' פנחס דף רכ"ו ע"ב ע"ש ובדף רל"ד ע"א. ודף רל"ה ע"א ע"ש). ועפי"ד הזוה"ק דכבד איהו קטרוגא דריאה. י"ל דהטעם דניקב חצה"כ טריפה. משום דאז סליק לגבי לבא נורא מן הכבד ג"כ ומתגבר עוד יותר נורא דלבא, ולא יועיל עוד רוחא דריאה, דנשיב על לבא. דהוי כחד לגבי תרי. וכמאן דליתא לריאה דמי. וממילא אוקיד כל גופא כנ"ל. משא"כ אם חצה"כ שלם בלא נקב, אזי היא מחיצה המבדלת בין הני קטרוגיא. ואע"ג דגם חצה"כ אתחממת מכבד כמש"כ בתקונא הנ"ל. מ"מ אינו דומה חימום הבא מן הכבד. לחימום הכבד עצמו. ולהכי אם עכ"פ חצה"כ מפסיק בין כבדא ללבא. מועיל רוחא דריאה דנשיב על לבא. והיא כעין טעמא דהר"צ. ותימה על הר"צ שלא הביא מה“תקוני זוהר„ הנ"ל ראי' לטעם אביו ולדינו שחידש להטריף אם סתם הכבד את הנקב שבטרפש ע"ש. ומצאתי בשו"ת רח"כ חיו"ד סי' י' שהביא להר"צ הנ"ל וכתב שם: דטעם זה ששמע מאביו. לא נזכר בשום פוסק. ולאו מר בר רב אשי חתים עלה ע"ש. ולפי מה שכתבתי, כעין זה נשמע מתקוני זוה"ק כאמור. וגם לטעם זה יש להכשיר בנדון דידן כיון דהכיס מגין על הנקב, אי אפשר לחים הכבד לסליק לגבי לבא, נורא מיניה סוף דבר הכל נשמע דלכל הטעמים שכתבו הפוסקים בזה יש להכשיר בנדון דיון

(ד) איברא חזה הוית בס' דעת קדושים סי' מ"א סק"ח הביא להטעמים הנ"ל בשם זב"ש. וכתב דאין לסמוך על שום טעם להקל על ידו פ"ש, מ"מ לפענ"ד נראה ברור דגבי דין ניקב טרפש הכבד. שפיר יש לסמוך על הטעמים להקל. כיון דכל טריפות זה אין לו מקור בש"ס. רק מקבלת בה"ג ז"ל. כש"כ לפמש"כ בפרי תואר סי' מ"א ס"ק י"א, וז"ל: ולדעתי מלתא דפשיטא היא, דלכל הפוסקים לא מטריפינן בנקיבת הטרפש וכו'. דלא אשכחן חד מנייהו דהטריף. והרמב"ם ז"ל פירט ופירש [בריש פ"ו מהל' שחיטה ה"א] אחד עשר איברים שהנקב פוסל בהם. ולא הזכיר זה. הגם היותו דבר חדש. דלית לן מקום מהש"ס, ולא מהסברא למיטרפיה דנימא סמך למימר דמלתא דפשיטא היא. הא ודאי דלא סבירא לי'. וכל הפוסקים דלא אדכרו לה הכין סביר. גם הר"ן כחד מנייהו וכו'. עד: ומסתברא דכל ספיקא דאיתנהו בהאי דינא, אזלינן לקולא עכ"ל. ועפי"ז שפיר יש לסמוך על כל הטעמים הנ"ל להקל. עכ"פ בנדון דידן, דמידי ספיקא לא נפקו. וזה פשוט וברור

(ה) ועפי"ד הפר"ת יש ליישב הקושיא שהביא בשו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' ח'. וז"ל: כתב הטור בשם בה"ג אי אינקוב טרפשא דכבדא טריפה. ומקשו ע"ז דרשב"א משמע דלא ס"ל הא דבה"ג ממש"כ בתשובה סי' כ"א: ריאה הסרוכה לכבד דרך הטרפשא. והשיב דטריפה מחמת סירכת הריאה. ואם איתא תיפוק לי' דטריפה משום נקיבת הטרפש וכו'. עש"ה מה שת רץ על זה. וקושיא זו ממש יש להקשות ג"כ על הב"י בסי' ל"ט בשם תשובה להרמב"ן סי' קס"ב. וכן הוא בבאה"ג על הש"ע יו"ד סי' ל"ט סעי' ז' אות י"ד. דמבואר שם ג"כ כבתשו' הרשב"א סי' כ"א הנ"ל ע"ש. ותקשה לן ג"כ דמשמע דתשו' הרמב"ן לא שמיע לי', כלומר לא ס"ל הא דבה"ג. אבל עפי"ד הפר"ת, אתי שפיר, כיון דהרמב"ם ז"ל ודאי דלא ס"ל כבה"ג. וכן הר"ן וכל שאר הפוסקים שלא העלו על שפתם שיטת הבה"ג הכי סבירא להו כנ"ל. אם כן אין תימה כלל אם הרשב"א וכן תשו' הדמב"ן כרוב הפיסקים ס"ל. וכמש"כ הפר"ת דבה"ג יחידאי הוא בד"ז. וזולת הבה"ג לא אשכחן חד מנייהו דהטריף כנ"ל ועפי"ז יש ליישב גם קושית התב"ש סי' מ"א ס"ק י"א שהקשה לשיטת הרשב"א הו"ל לחשוב במתני' גם נקיבת הטרפש. ע"ש ותבין. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלהרשב"א לשיטתי' לא מטרפינן בלל בנקיבת הטרפש כנ"ל. וזה פשיט וברור

(ו) ועתה נתנה ראש ונשובה לנדון שאלתנו. כיון דאיכא כיס המגין על נקב הטרפש, יש להכשיר כנ"ל. ולא איכפת לן כלל מה שהכיס ארוך ועמוק ותלוי למטה מן הנקב. כיון שגוון הכיס, הוא כגוון הטרפש יש להכשיר. בא ואראך דוגמא יותר נכונה לזה. בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תע"ז לענין טבחייא שנמצאת נקובה מבפנים. והנקב הי' עמוק יותר משיעור עובי עור הטבחייא. והיה במקום הנקב כמין חטוטרת. והיה הנקב נכנס לתוך אותו החטוטרות. אבל לא הי' מפולש כלל. והכשיר מטעם דאמרינן דעור החטוטרות הוא עיקר העור. משום שהיה גוונו, כגוונו של העור עש"ה. והכא נמי בנדון דידן יש להכשיר, כדבר האמור: בצלאל זאב שאפראן

סימן צה

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר שמשון אהרן נ"י רב בבאהוש

ע"ד שאלתו בפרה של עני אחד שנחלתה ונתנפחה בטנה. ודקר אותה אומן ישראל במרצע, בדופן בין צלע ב' לג',