רב"ז יורה דעה רלב

עליו הראי'. אבל הכא המנהג מבטל הלכה, ועל השוכר להביא ראי'. וכן הוא ברמב"ם פ"ח מהל' שלוחין ושותפין ה"ה, דזה שטען שלא כמנהג עליו להביא רא ה ע"ש. וכ"ה במרדכי ב"מ פ' המקבל סי' שצ"ז ע"ש ועיין בשו"ת הריב"ש סוס"י שמ"ה. וצ"ע] ואפילו אם יבא אליהו ז"ל ויאמר לעבור על המנהג אין שומעין לו. כמבואר ביבמות ק"ב ע"א. ובמנחות ל"ב ע"א. שאם יבא אליהו הנביא ז"ל ויאמר אין חולצין בסנדל. אין שומעין לו. שכבר נהגו העם בסנדל. ובירושלמי יבמות סיימו ע"ז: שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל. והמנהג מבטל את ההלכה ע"ש [ותימה על התב"ש בסי' ל"ה סוס"ק ל"ה שכ' דלענין חליצה דנהגו בסנדל וכו'. דמסתמא כ"ז נעשה ע"י חכמים, דאפי' יבא אליהו הנביא ז"ל אין שומעין לו. ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי מנהג עוקר הלכה כמ"ש במרדכי ר"פ הפועלים. עכ"ל. ופלא שלא הביא מ"ש בירושלמי יבמות הנ"ל, דע"ז גופא שאין חולצין בסנדל, אמרו מנהג מבטל הלכה. ולא על כיוצא בזה] יעויין במהרי"ק שורש ט'. ובשו"ת הרמ"א סי' י"ט יע"ש. וכן הוא ברמ"א חו"מ סי' מ"ו סעי' ד' דמנהג מבטל הלכה. ובירושלמי פסחים פ"ד ה"ג אמרו: כשם שקונסין להלכה. כך קונסין למנהג ויעויין בתוס' בכורות ב' ע"א ד"ה קונסין. ומצאתי בגליון הש"ס ירושלמי הנ"ל שהעיר בזה, וסיים בצ"ע. ובתשובה להרב מעיר דאראהוי הארכתי ליישב זאת. ולא עת האסף פה]. וכש"כ מנהג שנתייסד כהלכה משנים קדמוניות לפרנס כגון השובי"ם לעת זקנתם. ודאי דנו כהלכה ברורה. ואין למנהג כשר כזה שום סתירה ועקירה שוב מצאתי בשו"ת אבן יקרה חו"ד סי' ה'. שכתב ג"כ בפשיטות: כגון שכן מנהג הקהלית לשלם להשו"ב שכרו אפי' אחר שיזקין ולא יצלח עוד למלאכה. ודאי אדעתא דהכי קבלוהו. ומחויבים לשלם לו שכירתו בשלמות אף לעת זקנתו. עכ"ל* **(*אמר בן המחבר: יש להעמיס כ"ז בלשון הכתוב ש"א י"ב ב"ן: ואני זקנתי ושבתי וגו' ואני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה“. מה יקרו דברי הגאון מלבי"ם ז"ל בפירושו הנפלא על שמואל (שם) שכתב וז"ל: ולא היה ראוי להעבירני, לא מצד שנתרשלתי בעבודת הצבור, כי התהלכתי מנעורי עד היום הזה, עוסק בעבודתכם. ולא מאשר מצאתם בי איזה עול עכ"ל. יעוין בס' עיקרי דינים חאו"ח סי' ל', לענין שארי ההתמנות. שכתב כן יעו"ש: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ות"ל אני בארתי הדבר מילתא בטעמא בס"ד והדבר פשוט וברור דגם כל ההכנסות של השובי"ם בכלל שכירות הם. מטעם מנהגא שאדעתא דהכי קבלוהו, כדבר האמור

ומסקנא דמילתא בנ"ד שחלילה חולין הוא לכם לגרוע לר' קלמן שו"ב נ"י מחלקו מהבשר מכל זביחה וזביחה. דכיון שהמנהג כן בכל קבוצות ישראל אל שלא לגרוע להשו"ב מכל הכנסותיו לעת זקנתו הוי לי' כאלו הותנו אנשי הקהלה דמחנתכם עמכם שתעמדו לאחי־עזר ולאחי־סמך זל"ז לעת זקנתכם. ידידי היקרים! גם עליכם יעבור כוס, לעת זקנה ושיבה טובה בעזה"י. וגם אתם תצטרכו לאותו דבר. ודעת לנבונים נקל, שלא להוציא מתחת ידכם משפט מעוקל. יותר אין להאריך, ה' שנותינו יאריך. ונס יגון ואנחה, וב"ב נזכה לקול ששון ושמחה. אכי"ר: בצלאל זאב שאפראן

סימן צד

כבוד הרה"ח המופלג וכו' מוה"ר נתן שמואל ישראלאוויטש נ"י טערגאווישטע

ע"ד אשר שאל באחת. היות שמצא נקב עגול בחצר הכבד, והי' גדול כיתר מכסלע. ומתחת הנקב הי' תלוי קרום ארוך סביב הנקב. והי' חלול כמין כים. וצוה לנפוח דרך הנקב הנז', ועלה בנפיחה כעין כיס ארוך סתום מכל צד, בסופו עב וחזק מאד. ותמונתו הי' כמו של טרפש. ויצא לדון בד"ז לצדד להקל מטעם ראית עיניו מזו התמונה, כי איננו קרום זר, רק היינו קרום הטרפש בעצמו שנתפח ותלוי למטה. וכיון שחזק הוא, בודאי סותם סתימה קיימת, ואין סופו להתפרק. ומצא לנפשו דוגמא ב„בית אפרים“ לענין סירכא. וגבי ס"ת כו'. וגם פשיטא לי' דסתימה זו מיקרי דרך הנחתה וכשרה גם להתב"ש סוס"י מ"א

תשובה

(א) הנה בראשית השקפה, נראה דלא הורה יפה. ולדבר ה' זו הלכה צריכין לנפות בשלש עשרה נפה וכבר יחבו גאוני, בהדא קינא. ופוק חזי כי כבר הורה זקן ההוראה הגאון מהרש"ק ז"ל בשו"ת טוטו"ד מהד"ת בקו"א סי' מ' דאם אין הקרום שוה בשטח יושר עם שאר הטרפש, רק שהוא כמו כים. זה לא נחשב סתימה. דמה לי אויר הכיס הזה. ומה לי אויר כל גוף הבהמה. הרי כל גוף הבהמה הוא סתום. והנקב פתוח לתיכו טריפה. והכא נמי מה שהוא פתוח להכיס הדבוק לטרפש לא מהני וטריפה. כל שאין אור הסתימה שוה כמו הטרפש עצמו ע"ש באריכות. וכן מצאנו לו חבר, שכיוצא בזה פסק ג"כ בשו"ת שו"מ מהד"ת ח"ד סי' צ"ט בניקב חצה"כ ב' נקבים. וכמו אצבע בין נקב לנקב. והנקבים מפולשים לתוך הכם. בתוך כיס א' נמצא מוגלא. והכיס הב' ריק. אינו מועיל הסתימה כיון דאינו במקום הנקב ממש ע"ש. אולם אחר בקשת המחילה. מהני תרי גאוני ז"ל נבג"מ לעילא ולעילא. נלפענ"ד דמ"מ יש לצדד בזה לקולא. כיון שעיקר טריפות הזה, דניקב טרפש הכבד. איננו מפורש בתלמיד. רק מקורו נובע מבה"ג. כמש"כ הטור סי' מ"א. וע"ש בב"י שתמה ע"ז מהטור ושאר פוסקים שכתבו ריאה שנסרכה לאחד מהמקומות שאין הנקב פוסל בהן כמו לחזה וכו' ולטרפשא. ותירץ על זה ג' תירוצים. ע"ש בב"ח שהכריע דהאמת הוא כת רוץ הג' שבב"י, דאין הנקב פוסל בטרפש הכבד מצד עצמו. וכיון שחזר ונסתם בסירכא. אין נקב פוסל בו ע"ש. ומטעם זה אפי' עלה בו קרום מחמת מכה הוי סתימה. כמש"כ הב"ח והש"ך שם ס"ק י"ד. ועיין בתשו' מ"ב סי' ס"א דהטעם הוא דמהני סתימת הסירכא בניקב הטרפש. משום דתרי רואין לא אמרינן עש"ה. הן אמת שהתב"ש סי' ל"ה ס"ק מ"ז השיג על המ"ב בזה. וכתב דסירכא בנקיבת הטרפש דמיא, לקרום דאבר זרע, דלא היה כ"א מכה ורפואה. ואין סופו לסתור. והיא בחזקתה עש"ה א)**(א) אמר בן המחבר ומש"כ בתב"ש שם על המ"ב שכ' תרי רואין לא אמרינן. אין לזה שורש בש"ס. דלא נמצא כן כי אם)** אבל ב„גידולי הקדש“ על הדעת קדושים סי' ל"ה סעי' ל"ג ס"ק כ"ח מצדיק את הצדיק המ"ב והשיג על התב"ש שם באריכות. ועפי"ז כתב בגידולי הקדש סי' מ"א סק"ד דלטעם המ"ב דתרי רואין לא אמרינן. לא איכפת לן מה שהסירכא סופה להתפרק. ממילא אף סתימה שלא כורך הנחתה כשר. דמה בכך שסופו להתפרק, והתב"ש דס"ל דאם הסתימה שלא כדרך הנחתה טריפה. אזיל לטעמי' בטעם היתר סתימת הסירכא בטרפש. משום שסופו להתקיים. אבל להמ"ב הנ"ל אף סתימה שלא כדרך הנחתה כשר עש"ה. וכל דבריו נכונים המה בטעם לשבח. וא"כ עפי"ז בנדון דידן יש להכשיר, אע"פ שהסתימה ע"י הכיס איננה במקום הנקב ממש, ואפי' אם סופו להתפרק, מ"מ כשר, כדאמרן: