רב"ז יורה דעה רלא

וטוב תורה עם דרך ארץ. ולדעת הר"ת ז"ל. מובא בתוס' ישנים יומא פ"ה ע"ב, ד"ה תשובה. ובהגהות מיימוני על הרמב"ם פ"ג מהל' ת"ת אות ב'. דרך ארץ עיקר הוא. יע"ש ובברכ"י או"ח סי' תכ"ג. והארכתי בזה הרבה בתשובה אחת ולא עט האסף פה

סיומא דפסקא. בהא סלקינן, ובהא נחתינן, הלכה למעשה. שחלילה חולין הוא לדחותו ממשמרתו. וגם הוא יורה יורה, כדת של תורה, כי טוב סחרו מכל סחורה. ואתם ידידי, ראשי מנהיגי עיר הושי, החזיקו הני ברכים כושלות, ושלום רב לאוהבי תורה ואין למו מכשולות: בצלאל זאב שאפראן

סימן צב

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יצחק ואב מלמד שליט"א, רב בלייפציג (במדינת אשכנז)

ע"ד אשר העיר לתמוה על תמיהת התוס' בחולין ל"ג ע"א ד"ה אחד. שכתבו וז"ל: ותימה דבסנהדרין נ"ט ע"א פריך והא איכא יפ"ת. ומשני. שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו. וה"נ נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו וכו' עכ"ל. ותמה כת"ר דבסנהדרין הכי קאמרינן. כיון דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו, הוי כאלו לא כיבשו, ואף לישראל אינו מותר כ"א ע"י כיבוש, כפירש"י. וה"נ גבי שחיטת נכרי, כיון דלאו בני שחיטה נינהו, אסור לכ"ע. אבל היכא דשחט ישראל, דבר שחיטה הוא, שפיר אמרינן דאף לעכו"ם שרי, משום דליכא מידי וכו'

תשובה

(א) הנה תמיהתו זאת, לא על התוס' בלבד היא, כי אם גם על הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מלכים הי"ג, לפימש"כ הלח"מ שם, דלהרמב"ם ז"ל היה קשה כקושיית התוס'. ומטעם זה ס"ל דהם סוגיות חלוקות עש"ה. אמנם כבר קדמו לתמוה על תמהת התוס' ז"ל, בהגהות וחי' הרש"ש ז"ל (שנדפסו בווילנא) בש"ס חולין שם. וצ"ע

(ב) וע"ד אשר העיר יפה, על הכ"מ על הרמב"ם בפי"א מהל' תרומות ה"ז, ד"ה אבל סכין אח הקטן. וז"ל בר"פ הערל ביבמות דף ע"א. בעיא דאיפשטא עכ"ל. וכתב כת"ר וז"ל: ואני בעניי לא מצאתי היכן נפשטה האבעיא, והתוס' ר"פ הערל, הביא בשם הירושלמי דפשטו לה אבל בבבלי לא איפשטא וכו' עכ"ל

הנה גם בזה כבר קדמו המראה הפנים על הירושלמי יבמות פ"ח ה"א, ד"ה אין ערלה. לתמוה על הכ"מ שכ' דבעיא דאיפשטא היא. וסיים ג"כ דטעמא דהרמב"ם ז"ל משום דבירושלמי מיפשט פשיטא לי' וסיים וז"ל: וכן דרכו ז"ל בהרבה מקומות, דלא שבקינן פשיטותי' דירושלמי, משום בעיא דהבבלי. וזה מבואר כמ"פ בדברי הראשונים ז"ל. עכ"ל. וכ"כ הר"ן בקידושין ל"ג ע"ב. מובא בכ"מ על הרמב"ם פ"ו מהל' ממרים ה"ד. דלא שבקינן פשיטותא דהירושלמי, משום ספיקא דגמ' דידן ע"ש. ועפי"ז יש להעיר על הר"ן על הרי"ף פ"א דתענית סי' תתי"ז. שכ' לענין מנודה בנעילת הסנדל. כיון דמבעיא לן במ"ק ט"ו ע"א, ולא איפשטא, משמע דלקולא נקטינן ע"ש וגם כת"ר העיר על דברי הר"ן אלו מהש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א]. ולפי מה שכתבתי דברי הר"ן ז"ל סיתראי נינהו. דהרי בקידושין הנ"ל ס"ל דלא שבקינן פשיטותא דהש"ס ירושלמי, משום בעיא דלא איפשיטא בבבלי. וא"כ הרי הרי"ף ז"ל בתענית שם הביא להירושלמי, דמנודה אסור בנעילת הסנדל. וא"כ יש לנקוט כפשיטותא דירושלמי ודברי הר"ן ז"ל סותרים זא"ז. וצ"ע

ועפי"ז יש ליישב פסק הש"ע יו"ד סי' של"ד סעי' ב' שפסק דמנודה אסור בנעילת הסנדל. ע"ש בש"ך סקי"ג שתמה דהרי בב"י שם פסק דמותר בנעילת הסנדל ע"ש. ובב"י שם כ' להדיא. דכיון דלא פשטוה בגמ', היכי נפשוט אנן. הילכך נקטינן לקולא כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר פסק הש"ע, משום דלא שבקינן פשיטותא דירושלמי, משום בעיא דבבלי. ודברי הב"י ז"ל צ"ע. וגם על הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה סק"א יש לתמוה שלא העיר בכ"ז. וצ"ע: בצלאל זאב שאפראן

סימן צג

כבוד השובי"ם המובהקים יראי ה', נ"י. כעיר דאראבאן

אחי ורעי! הנני בזה בשם ה' מיך אוהב צדקה ומשפטו, ובשם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום! בדבר אשר שמעתי קול ענות גבר חלוש, הלא הוא הישיש הנכבד ירא ה' מוה"ר קלמן שו"ב נ"י ממחנ'. והנה שפך מר שיחו, בהתעטף עליו רוחו, אשר לעת כזאת הגיע שהוא זקן ותש כח, ואיננו עוסק כעת רק בשחיטת עופות. מטעם שבית השחיטה רחוק מן העיר, וקשה עליו אלה המסעי! ואתם ידידי, עשיתם דין לנפשכם, וחרצתם את משפטו לגרוע את חלקו מהבשר המגיע לו מכל זביחה וזביחה חלק כחלק. ידידי הנכבדים! לא כן משפט כתוב הדר לכל חסידים, שובי"ם יראי ה'! כי הנה ישראל קדושים נוהגים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, להשביע לנפש נענה, ולהדר פני שו"ב זקן ברגשי חמלה וחנינה. וחלילה חולין הוא לכם לגרוע מפרנסת והכנסת השו"ב הזקן אשר עבד עבודת הקודש באמונה. וכל חברי „כלי הקודש“ מחזיקים זל"ז במגן וצנה, שלעולם יהיו להם משען ומשענה. וזאת התעודה בישראל, שצדקתם כהררי אל. ואשרי העם שלו ככה, כי כל מנהגם נתייסד עפ"י הלכה. דהרי אנן קיי"ל דמנהג ישראל תורה היא. כמבואר בתוס' מנחות כ' ע"ב. ד"ה נפסל יע"ש וברמב"ם ז"ל הל' ממרים פ"א ה"ב: על פי התורה אשר יורוך, אלו התקנות וכו' והמנהגות וכו' כדי לחזק הדת, לתקן העולם וכו' ע"ש. והעובר על המנהג, דינו כעובר על דברי סופרים, דאמרינן גבייהו ד„כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה“. כברכות ד' ע"ב. ועירובין כ"א ע"ב. כמפורש יוצא להדיא במרדכי חולין ר"פ גה"נ. גבי שומן הגיד, דישראל קדושים נהגו בו איסור. וכתב: דראוי להחמיר בו הרבה. כדגרסינן בניי הזהרו בשל סופרים, יותר משל תורה וכו' ובד"ס העובר עליהם חייב מיתה. ומה ששנינו ישראל קדושים נהגו בו איסור, זו היא דברי סופרים. עכ"ל. ודורשי רשומות דרשו 'מ'י'ת'ה, היא ראשי תיבות: 'מנהג 'ישראל 'תורה 'היא. וכיון שכבר נהגו בכל קבוצות ישראל, די בכל אתר ואתר, שלא לגרוע מכל הכנסת השו"ב, אפילו אחר שיזקין ולא יצלח עוד למלאכה, וחביריו השובי"ם עובדים עבודתו במחנה, בכל לב ונפש ובאמונה. א"כ בודאי אדעתא דהכי קבלו אותם. ע"כ מחויבים הם ליתן לו חלקו מכל ההכנסות בשלימות בלי שום מגרעת כלל. דכיון שהמנהג כן, הו"ל כאלו הותנו אנשי הקהלה בפירוש, עם השובי"ם בעת שקבלו אותם לשובי"ם במחנ', שלא לגרוע מכל ההכנסות שלהם כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קס"ט סעי' י"ח, דהיכי דהמנהג כך, הוי כאלו הותנו. וכן קיי"ל בחו"מ סי' ס"א. וכן הוא בט"ז או"ח סי' תרל"ח סק"ח. וגם בהשוכר את הפועלים קיי"ל שע"ד המנהג הם נשכרים. כמו ששנו חכמים בלשון המשנה ב"מ פ"ג ע"א. ובירושלמי שם. אר"ה: זאת אומרת המנהג מבטל את הלכה. אר"א כל המוציא מחבירו עליו הראי', חוץ מזו. ופי' הפ"מ דר"א מפרש דברי ר"ה הוא, דקיי"ל דאפי' יש טענת הכחשה ביניהם בענין התנאי וקיי"ל בעלמא כל המוציא מחבירו