רב"ז יורה דעה רכט

להתיר. אבל הוראת תלמיד לאו הוראה היא, ויכול חכם להתיר מה שאסר ע"ש. ועיין בשו"ת מהרמ"ע מפאנ"ו סי' ק"ח בסופו, שנראה שהבין מה שאמרו בברכות ס"ג ע"ב כי היכי דלא נגררו בתרי', רשאי חכם לטהר מה שטמא חבירו, וכן רשאי להתיר מה שאסר חבירו. כלומר כי היכי דלא לגררו בתרי', רשאים להתיר האיסור שאסר חבירו, אף שהוא מן הדין לאסור יעוש"ה. ועיין בס' יד שאול על יו"ד סי' רמ"ב ס"ק כ"ג שפי' פירוש אחר בש"ס. דבאמת הוא שלא כדין טמא ואסר. ורק מפני כבודו של חכם אין רשאי להתיר. אבל כל דסני שומעני', כי היכי דלא נגררו אבתרי', לא הקפידו על כבודו ע"ש. ותימה שלא העירו מהירושלמי ולפרשו עפ"י דעתם וסברתם בד"ז. ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"ל. שכתב: דבזה"ז אסור לשום אדם לקפח פרנסת הרב, והרי זה כגוזל ממש ע"ש. על כן אני מזהיר את כ', בכח תורתנו הקדושה, שאסור לו להורות, אפילו ביעתא בכותחא, כאמור: בצלאל זאב שאפראן

סימן צא

כבוד הנגידים הנכבדים, ראשי מנהיגי עיר הושי, ה' עליהם יחיו

! הנה יד שלוחה אלי כתיב, מ„ראש הקהל“ דמחנ', בשם כל קהל עדתם. ונפשם בשאלתם ובקשתם, להשיב להם, בדבר שאלת, מקרה לא טהור, אשר קרה במחנתם. וזה לשון השאלה: כפי שיש לנו בעירנו שו"ב אחד, שהוא ממלא מקום הרב, זה עשרה שנים. ובמשך הזמן ההוא, מלא כהונתו בשלמות ובאמונה. וכעת אירע לו אסון, שסדר קידושין לאשה אחת מעירנו, אשר ידוע לכל באי שער עירנו, שהיא זקוקה לחליצה, ואסורה להנשא. אמנם בריר לנו, כי השו"ב היה שוגג בדבר וכו'. לזאת נפשנו בשאלתנו. מה לעשות להשו"ב ע"ז. עכ"ל הראש הקהל

תשובה

(א) הנני בזה לעשות רצונכם זה כבודכם. ואען ואומר לכם חיות ועתי בזה, כי נאמנו עלי דבריכם, מפי כתבכם, כי ברור לכם, כי השו"ב היה שוגג בדבר, כנז'. וכבר שר נעים זמירות ישראל, דהמע"ה [תהלים י"ט] „שגיאות מי יבין“. וכבר דרש ר"ד, בסנהדרין ק"ז ע"א: אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע שגיאות מי יבין (ופירש"י: מי יכול להשמר משגגות) א"ל הקב"ה שביקי לך (ופירש"י: מחול לך. וכן הוא במדרש שוח"ט. יעו"ש במהרש"א בחיאג"ד. וכ"ה [איוב י"ב] עמו עז ותושיה, לו שוגג ומשגה יעו"ש. בפי' הגאון מלבי"ם ז"ל, כש"כ לפי המבואר בכריתות ט' ע"א, דאמרינן שם: תניא אידך. פתאום זה מזיד. וכן הוא אומר „ערום ראה ונסתר ופתאים עברו ונענשו“. ופירש"י בד"ה: ופתאים עברו ונענשו. היינו מזיד. דאין עונש אלא על המזיד. עכ"ל. הרי מפורש יוצא דעת רש"י ז"ל דעל השוגג אין עונש כלל

(ב) הן אמת דמדברי התוס' בביצה כ"ה ע"א ד"ה אורח ארעא. נראה דלא ס"ל כפירש"י בכריתות הנ"ל שהרי כתבו: מיהו אם נמצאת טריפה, לאחר שאכל הוא נענש כשוגג וכו' עכ"ל. הרי מבואר דס"ל להתוס' דנענש על השוגג. יעוין בתוס' שבועות ג' ע"א ד"ה מהן. שכתבו: הואיל וקעביד איסורא בשוגג יע"ש. ולכאורה קשה האיך יפרנסו רבותינו בעלי התוס' להגמרא דכריתות הנ"ל, שהוכיחו דפתאים זה מזיד, מקרא „ופתאים עברו ונענשו“. הא לדעת התוס' ז"ל גם על השוגג נענשים? אולם י"ל דרבותינו בעלי התוס' ז"ל, אזלי לשיטחם, בשבת ל"ח ע"א ד"ה עבר. שכתבו, דלשון עבר משמע במזיד יע"ש. וכ"כ התוס' עוד בשבת מ"ג ע"א ד"ה טבל יע"ש. וכ"ה במרדכי רפ"ג דסוכה סי' תשמ"ז יע"ש [וכ"כ בס' מנחת יעקב, על התורת חטאת, כלל ס"ב סקי"ח יע"ש. ולא הביא מכל הנ"ל. וכ"כ במקדש מעט, על הס' דעת קדושים סי' ל"ט סק"ה, דלשון „עבר“ סתמא משמע במזיד יע"ש. ולא העיר ג"כ מכל המקומות הנ"ל] ועפי"ז יתכן שפיר לפרש הברייתא דכריתות הנ"ל, דפתאום, זה מזיד. מדכתיב ופתאים עברו וגו'. דמלשון „עברו“ דייקו. דמשמע מזיד. כהתוס' הנ"ל. ודו"ק כי זה נכון. שאו נא עיניכם וראו ברא"ש ז"ל בפסחים פ"ב סי' ל"א, שכתב, דמלשון רש"י ז"ל משמע דלשון „עבר“ אפי' בשוגג עש"ה. יעוין בס' שער המלך על הרמב"ם ז"ל פרק כ"ג מהל' שבת הל' ט"ו. שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל כפירש"י עש"ה. וכ"ה בפי' הר"ש בפ"ב דתרומות משנה ד'. שכתב וז"ל: א"נ, שעבר „בשוגג“ וכו' עכ"ל. וא"כ אפשר לומר דרש"י ז"ל בכריתות הנ"ל, אזיל לשיטתי', דלשון „עברו“ לא משמע מזיד דוקא. ולהכי שפיר פירש"י, דהגמרא דייקו מלשון „ונענשו“. דאין עונש אלא על המזיד גמור. ודו"ק היטב

(ג) איברא דלכאורה קשה על דעת רש"י ז"ל. מהא דאמרינן בקידושין פ"א ע"ב: „ולא ידע ואשם ונשא עונו“. כשהיה רע"ק מגיע לפסוק זה היה בוכה. ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו תלב, אמרה תורה הוא לא ידע ואשם ונשא עונו. מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב עאכו"כ. איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים. ופירש"י ד"ה כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוה על זה שאיני מתכוין, ויש כאן נשיאות עון. עכ"ל. וכן הוא בנזיר כ"ג ע"א. וכ"ה בתוס' ובפירש"י ז"ל על החומש ויקרא ה' י"ז, עה"פ: „ולא ידע ואשם ונשא עונו“. ריה"ג אומר: הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע. עכ"ל. הרי לכאורה מפורש יוצא מהש"ס גם מהתו"כ גם מפירש"י ז"ל דיש עונש גם על

השוגג

(ד) אמנם יש ליישב הכל, עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין פ"ד ע"ב. אחר, שגגת לאו. בנו שגגת חנק. עש"ה ובפירש"י ז"ל. ומצאתי בחי' הר"ן ז"ל שם. שכתב וז"ל: נראה שהטעם הנכון, דשגגת לאו מותר. מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל על השוגג. ואפשר דאפילו בדיני שמים אינו מתחייב כלל וכו' עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל על החומש, ר"פ ויקרא. וז"ל: אבל בשוגג, אין עליהם נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל וכו' כי השוגג אעפ"י שחטא, רצוי ה' הוא וכו'. עכ"ל. ועפי"ז אתי שפיר הכל, ולא קשה מידי מקידושין פ"א ע"ב ומהתו"כ ומפירש"י בחומש הנ"ל. דשם משגגת חלב, דהיא שגגת כרת ר"ל. ולהכי איכא עונש גם על השוגג. משא"כ שגגת לאו בעלמא, ליכא עונש כלל, וא"צ רצוי כלל. כדבר האמור: (ה) ואין להקשות עוד מנזיר כ"ג ע"א, דאמר רע"ק המשל. ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה. ועלה בידו בשר חזיר וכו' אמר קרא ונשא עונו עש"ה. הרי מוכח לכאורה דגם באיסור לאו, יש עליו נשיאת עון

? אמנם י"ל, דמכאן יש ראיה ברורה למש"כ השואל, בשו"ת שערי צדק חאו"ח סי' ק"ח, ק"ט. לחלק בין איסורי אכילה, לשארי איסורין דבאיסורי אכילה דחמרי טפי, גם השוגג צריך כפרה. משא"כ בשארי איסורי לאוי"ן, השוגג א"צ כפרה עש"ה. ועפי"ז אין ראיה כלל מהתוס' ביצה כ"ה ע"א ד"ה אורח ארעא הנ"ל, דמוכח דס"ל דנענש על השוגג. די"ל דשאני איסורי אכילה, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר, מה דאמרינן בכריתות כ"ה ע"ב לענין אשם תלוי על הנבלה, עש"ה ובפירש"י ד"ה דכתיב. ודו"ק. יעוין בס' מקור חיים על הל' פסח סי' תל"א. בדיני בדיקה וביטול. בריש דבריו שם. שכתב וז"ל: בחלב גופי', לא נקרא שוגג, רק כשמתכוין לאכילה, אבל כשאינו מתכוין לאכילה כלל וכו' לא מקרי שוגג כלל, רק מתעסק. ומ"מ חייב בחלב, מטעם דמתעסק בחלבים, ועריות, שכן נהנה כשבת ע"ג ע"א אבל בשאר איסורים שאינו נהנה, פטור