רב"ז יורה דעה רכח

השתא הכא דאיתברר לן דמעשה דאביגיל, ועובדא דרבי שניהם בכתמים קיימו. א"כ הדרא קושיא לדוכתה דסיתראי נינהו דבמגילה י"ד ע"א אמרינן דאין רואין דם, דהיינו כתם בלילה. ובנדה כ' ע"ב אמרינן דרבי בדק לאור הנר, כנזכר? ב)**(ב) יעוין ב„ציון ירושלים“ בגליון הירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג הנ"ל שהעיר שם ג"כ בסתירת הש"ס דמגילה י"ד ונדה כ' הצ"ל כמו שהעיר בהגהות יד שאול על יו"ד סי' קפ"ח שהבאתיו למעלה. ע"ש מש"כ. ופליאה נשגבה על רב האי גאון רי"ש ז"ל שהיה תנא ירושלמי, איך לא זכר שר להירושלמי סופ"ב דנדה הנ"ל דאיתמר שם גופא דעובדא היכי הוה

?)** אחר כתבי כ"ז מצאתי בס' ראש אפרים סי' ל"ח ס"ק ס"א. שהעיר ג"כ בסתירת הש"ס. דבמגילה י"ד ע"א בעובדא דאביגיל, מבואר דאין רואין דם בלילה. ובנדה כ' ע"ב אמרינן דרבי ראה דם בלילה. וכתב דאפשר לומר, דבעובדא דאביגיל, בלא נר היה. ורבי בדק לאור הנר עוד כתב, דקצת מסתבר, דסוגיא דמגילה אתיא דלא כרבי יעו"ש. ובמחכת"ה עדיין לא ביאר ענין זה באר היטב, כדרכו בקודש בכל מקום. וצע"ג. גם הלום ראיתי בס' דע"ת סי' ל"ח סק"ג שכתב שמצא בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג וכי רואין כתמים בלילה וכו' משמע דגם כתם אין רואין בלילה. עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתי' הירושלמי נדה פ"ב סוה"ז הנ"ל, דשם אמרו להדיא: „גדולים הם דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמים בלילה“

ולענין הלכה. פסק בפרי תבואה שם. סי' ל"ח סעי' ל"ט. שאין לשום חכם להורות במראות הריאה בלילה לאור הנר. לפי שלאור הנר אינו יכול להבחין, בין מראה כשר למראה אסור. אבל בס' מאירת עינים סוף שורש ה', הביאו להפר"ת, וסיימו דבשעה"ד יש להקל לראות המראות בלילה, וכן עמא דבר שלא להשהות הריאה. יעו"ש בביאורם ס"ק ט"ו: בצלאל זאב שאפראן

סימן פט

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אורי שרגא פייבול טויבש [ז"ל] אבד"ק יאסי

מכתבו לנכון הגיעני. והנני להשיבו על אתר מפני הכבוד. בדבר שאין בו חפץ. והאמת אגיד ולא אכחד תחת לשוני, שאני לא רציתי ליתן ליד פלוני אלמני „תעודה“ על תורת זבח שלו. אם כי אני מכיר אותו ש„בר אוריין“ הוא. עכ"ז אמרתי לו בתורת עצה טובה, שלדעתי לא נכון הדבר לפני ה' ואנשים, שילמוד כעת מלאכת הזביחה. כיון שעבר עליו חמשים שנה, ולא עסק ללמוד מלאכה זו. וכבר נודע. מש"כ הב"ח. מובא גם בבאה"ט יו"ד סי' א' ס"ק כ"ו, דאם הוא תש כח לא ישחוט אפילו מבן חמשים שנה ע"ש. ופלוני הנ"ל הוא בכלל תשי כח יחשב, כיון שהוא שח מגבהות האדם, ושפל מרום אנשים, וכמעט בשר אין על עצמותיו, והולך שחוח, שפיל ואזיל, שייף ונפק, ומה שלא אבד הוא בחוש [כשבת קנ"ב ע"א] וגם עקמומיות גסה, לו בגבו כגביהא בן פסיסא. [כסנהדרין צ"א ע"א] וגם לוים שאין מומין פוסלין בהם [כחולין כ"ד ע"א] נאמר בהן מבן חמשים שנה ישוב מצבא עבודה [עיין רש"י תענית ה' ע"ב ד"ה ימיו] קו"ח ב"ב של קו"ח ללמוד לאחר חמשים שנה מלאכת השחיטה. לדלג על העיר יאסי, ולקפץ שם על הלולין של תרנגולים, של החימות הגבוהות, ולשמוע שם קול תרנגול, וקול אומרת קרא מקרה אחד לזובח. זה ודאי לא נכון (וי"ל בדרך צחות במשנה סופ"ה דאבות: בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה כו'. פי' שמבן חמשים ואילך ישית עצות בנפשו לשוב מכל עבודות עוה"ז, ותמונת ה' יביט, כיון שקרבו לו ימי הזקנה, וסמוכים ונראים לו ימי השיבה]. וגם כיון שעברו לו רוב שנותיו ולא היה גבר אשיד דמא, אזלי לא נולד כלל במאדים כשבת קנ"ו ע"א. ועיין בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנ"ח באד"ה ובעזהי"ת. שכתב דבמאדים גופי' איכא הטייות מזל כו'. ע"ש בח"ס חאו"ח סי' קצ"ו]. מה טוב ומה נעים לפלוני אלמוני להיות אוחז ביד קסת „הסופר“ סת"ם, אשר מזה התפרנס רוב שנותיו. ואני אמרתי להוכיח מהגמרא סנהדרין י"ו ע"ב, גבי עיר שאין בה עשרה דברים שאין ת"ח רשאי לדור בתוכה, ולגירסת רבינו חננאל (שבדפוס ווילנא) „טבח ולבלר“ היו שני בני אדם. ע"ש ברש"י ד"ה ב"ד. ובמהרש"ל שם ד"ה רופא. וברמב"ם פ"ד מהל' דיעות הכ"ג. וברמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ט ובלח"מ שם, מש"כ בדעת רש"י וצ"ע [ועיין בתנדב"א ח"ב סא"ז פט"ז, חשיב העשרה דברים באופן אחר ע"ש] וקירא אני על „פלוני“ הנ"ל: „אי סייפי לא ספרא. אי ספרא לא סייפי“ [כע"ז י"ז ע"ב]. ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה לסי' ס"ב, שהסופר צריך להיות ירא וחרד לדבר ה' יותר משוחט ע"ש, וכיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא, יפרוש. ויקבל שכר על הפרישה [כפסחים כ"ב ע"ב] מתורת זבח. וזה היה טעמי ונימוקי שלא אסקינא סהדותי על „פלוני“! בצלאל זאב שאפראן

סימן צ

להשו"ב המופ' מ' חיים נ"י מבארדזען

הנה שמעתי לאמר שמועה לא טובה, שכבודו חותר חתירה מתחת כסא הכבוד, של מרא דאתרא, ה"ה הרה"ג וכו' האב"ד דמחנ' שליט"א, ומשתדל להתקבל במחנ' בתור דיין. היתכן לעשות כן? הלא נודע אז"ל (ברכות ס"ג ע"א) „באתר דאית גבר, תמן לא תהוי גבר“. וכל המשיג גבול רעהו, מלבד איסור השגת גבול, ומלבד האפקירותא, איננו זוכה לסייעתא דשמיא, להורות כהלכה כמפורש יוצא מחכמינו ז"ל, בכתובות ס' ע"ב דאמר אביי: האי מילתא דאמור רבנן, אפי' ביעתא בכותחא, לא לישרי אינש במקום רבו, לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא תסתייעא מילתא, שיורה כהלכה (כפירש"י ז"ל שם). ובתוס' שם ד"ה כי. כתבו: דנפק"מ שהיכא שהרב מוחל על כבודו, דשרי, ואפ"ה אל יורה, דלא מסתייע מילתא, הואיל ורבו אצלו. עכ"ל. ובתשו' בית יעקב ס' קמ"א, הוכיח מהתוס' הנ"ל, שפי' הא דאמרו: לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייע מילתא. הכוונה, רלא משום דמיחזי כאפקירותא לחוד הוא, אלא גם משום דלא מסתייע מילתא ע"ש. וכן מצאתי בתוס' רי"ד (שבגליון הש"ס דפוס ווילנא) שפי' כן להדיא ע"ש. ומצאתי בדמש"א פא"ט סי' ו', שכתב וז"ל: ורשות ביד חכם העיר להתיר מה שאסר חכם אחר, ואפי' אם האוסרים רבים, הקב"ה מצליח לחכם העיר יותר. ואפי' אם איזה ת"ח שבעיר, שאינו ממונה (על הוראה) אוסר, רשות לחכם הממונה להתיר, אפי' אינו רבו של האוסר, ואם אסר חכם הממונה, אין לחבירו להתיר. והביא מכמה מקומות דקאמרו: אתרי' דמר הוא (עיין עירובין צ"ד ע"ב. חולין נ"ג ע"ב). וטעמו משום דחכם הממונה הו"ל כרבו. והביא בשם רי"ו שפסק ג"כ: דהחכם במקומו יכול להתיר מה שאסר ת"ח אחר יע"ש. ותמהני על הדמש"א שלא הביא הא דמפורש יוצא בירושלמי גיטין פ"א ה"ב דתלמיד שכורה אפילו כהלכה, אין הוראתו הוראה. וב„קרבן עדה“ שם בפי' הב', פי': דאפילו באו"ה קאמר, לענין הא דקייי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי