רב"ז יורה דעה רכז

ע"ב אמרינן, דרבי ראה דם בלילה ל וכבר דקדק בזה בספר האשכול הל' נדה סי' ל"ט ע"ש. וכן העירו בזה גאוני בתראי ז"ל הלא הם הגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל בהגהותיו על הש"ס נדה שם. והגאון רי"ש מלבוב ז"ל בהגהות יד שאול על היו"ד סי' קפ"ח, כתב דהדבר חמוה. ע"ש מש"כ. ועפ"י האמור לכאורה יש ליישב, בהקדם מ"ש בירושלמי סיפ"ב דנדה: מהו לראות כתמין בלילה? רבי ראה בלילה וטימא. אמר שובקתיה לצפרא. ראה ביום וטיהר. אמר גדולים הם דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמים בלילה וכו' יעו"ש. הרי מפירש יוצא לן מהירושלמי דגופא דעובדא דרבי ראה „דם“ בלילה. בכתם קמיירי. ואין להקשות הרי הש"ס דילן נקטו בלשונם: רבי ראה „דם“ בלילה. ומלת „דם“ ע"כ ממעטת כתם. כמו ששנו חכמים בלשון המשנה נדה נ"ח ע"ב שנאמר ואשה כי תהי' זבה דם וגו' דם ולא כתם אמנם כן זה ליתא. דהרי אנן קיי"ל לשון חורה לעצמה, ולשון חכמים לעצמן. כע"ז נ"ח ע"ב וחולין קל"ז ע"ב. וכן מצינו כמה פעמים בלשון חכמים דגם כתם קראו דם. כנדה נ"ז ע"ב א"ש בדקה קרקע עולם וישבה עלי' ומצאה דם טהורה. ובדף נ"ח ע"א גבי עובדא דההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא וכו' ע"ש. ועוד בכמה דוכתי מוכח להדיא דבלשון חכמים גם כתם נקרא דם. וכיון שכן יתכן לפרש גם בש"ס דילן דההוא עובדא דרבי ראה דם בלילה. בכתם קאי. כבירושלמי הנ"ל. והש"ס בבלי והירושלמי שפה אחת ודברים אחדים המה

ועפי"ז אתיא לן שפיר לתרץ דברי הב"ח ז"ל ולהסיר מעליו חלונת הט"ז ביו"ד סי' קפ"ח סק"א דהב"ח המציא חומרא דבמראה לבן לא יורה המורה עד שיתייבש, דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו. והט"ז ז"ל חמה עליו מההיא עובדא דרבי, דמוכח שראה הדם בלילה כשהוא לח? ע"ש שהאריך קצת בתמיה זאת. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי. עפימ"ש החוו"ד בסק"א שם, דבכתם אפי' הב"ח מתיר. דדוקא בבדיקה או בהרגשה ובסמיכות דם החמיר הב"ח ע"ש. וכן חילק בהגהות אמרי ברוך שם. וא"כ עפי"ז ממילא מיושב תמיהת הט"ז. דבההיא עובדא דרבי. ע"כ בכתם קמיירי כמבואר בירושלמי הנ"ל. ולהכי רבי שפיר חזי את הכתם. דהיינו דם בלא הרגשה בעודו לח. דבזה גם הב"ח מודה, כאמור [שוב ראיתי בהגהות חי' הגרשוני לסי' קפ"ח. שבכדי לתרץ דברי הב"ח הנ"ל ג"כ לחלק יצא בין כתם לדם ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מיני' הירושלמי וכל הנזכר. גם חילוקו תמוה. עש"ה והבן. וגם הלום ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספרו מי נדה על מס' נדה דף כ' ע"ב, שפלפל שם בעובדא זאת דרבי, עפי"ד השו"ת ח"צ סי' מ"ו דס"ל דבאם כשהי' לח הי' מראה טהור, אף שכשנתיביש נעשה המראה טמא טהורה. וכתב המ"נ דיש לחלק בין כתם, לדם ממש. דבדם ממש דהוי של תורה, אזלינן לחומרא. אבל בכתם דהוי רק דרבנן, י"ל אם בפ"א נראה שהוא טהור, אז אף דאח"כ נשתנה מותר. ומה דלא משני בעובדא דרבי, דכתם הי'? די"ל וכו' דלשון ראה דם משמע ראיית דם ממש ולא כחם וכו' עכ"ל. ובמח"כ אישתמיט גם מיני' הירושלמי נדה וכל הנ"ל דמבואר להדיא דעובדא דרבי, בכתם קאי]

(ה) וכיון שהראיתי לדעת דעובדא דרבי בכתם איירי ולהכי שפיר חזי רבי לבדוק כתמים בלילה לאור הנר. כיון דכתמים דרבנן נינהו, לא החמיר גבייהו כל כך משא"כ במגילה י"ד ע"א, דשם על הקרא קאי דכתיב מבוא „בדמים“, דמים תרתי משמע. דם נדה. וש"ד. כרש"י ותוס' שם במגילה י"ד ע"ב א)**(א) אמר בן המחבר לא אחדל מהביא פה ישוב נכון לקושית המהרש"א בחידושי אגדות מגילה י"ד שם על הא דאמרינן: „מבוא בדמים. דמים תרתי משמע“ התפלא המהרש"א ז"ל: „הא במה שתבע לה קים ליה בדרבה מיניה, באיסור אשת איש שהיא במיתת בי"ד“ וכו' יעו"ש. ואני אמרתי עם הספר ליישב תמיהתו זאת, עפ"י מה דאיתא במד"ר (סדר נח פל"ב א'): „וכי יש אישות לדוד, והלא מורד במלכות הוא, וחשוב כמת, וכאלו הוא מת, ואשתו מותרת“ יעו"ש, והנה אביגיל בחכמתה מנעה את דוד רק מבוא בדמים, תרתי משמע, דם נדה, ושפיכת דמו של נבל בעלה. וכשהיא לעצמה אמרה לו על אישה כי נבל שמו ונבלה עמו. בידעה איך הוא מורד במלכות' (ראה תוס' מגילה י"ד פ"ב ד"ה מורד) „וחשוב הוא כמת“. והרי היא מותרת לדוד. כנזכר. אם כן אפוא סרה מהר קושית המהרש"א ז"ל: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ולשון „דמים“ הכתיב בנביאים כלשון „דם“ הכתוב בתורה דמיא. דהיינו דם נדה ממש שהוא מה"ת בכרת. אבל לא כתם. כמשנה נדה נ"ח ע"ב ועיין בר"ה י"ט ע"א דדברי קבלה כד"ת דמי. וכ"ה בש"ע או"ח סי' תרצ"ו סעי' ז'. וחימה על הט"ז או"ח סי' תרפ"ז סק"ב, שלא הביא מזה. יע"ש וצ"ע] וכיון שהראתה אביגיל לדוד דם נדה ממש. להכי שפיר אמר לה דוד וכי מראין דם בלילה כלומר דבדם נדה ממש שהוא מה"ת בכרת, יש להחמיר טפי שלא לראות בלילה כדמוכת מכמה דוכתי שהבאתי למעלה דבאיסור כרת גזרו להחמיר טובא. כדאמרן

אמנם כן, אכתי לא נתיישב לן סתירת הש"ס דמגילה י"ד ע"א. ונדה כ' ע"ב הנ"ל, לפי מה שמצאתי עוד בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג, דגם מעשה דאביגיל ודוד, בכתם הוה, ולא בדם נדה ממש. דהרי אמרו שם במערבא: מיד הוציאה „כתמה“, והראתה לו. אמר לה וכי רואין „כתמין“ בלילה. אמרה לי'. ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. „כתמין“ אין רואין בלילה וד"נ דנין בלילה? וכו' ע"ש. הרי מפורש יוצא בירושלמי, דעובדא דאביגיל בכתמים הי'. ואע"ג דגם דרשת הירושלמי סיבב הולך על הא דכתיב „מביא בדמים“. דהיינו דם נדה ושפ"ד. כמבואר שם להדיא בסוף ההלכה ד מ"מ דרשת הירושלמי במקומה עומדת, לומר דההיא קרא בכחם איירי. וס"ל כתירוץ הר"י בתוס' קידושין ל"ז ע"ב ד"ה ממחרת. על קושית הראב"ע. דלשון תורה לחוד. ולשון נביאים לחוד ע"ש וי"ל מהירושלמי פ"ב דחלה ה"א. דקשיא להו ממש קושית הראב"ע. ולא תירצו כתירוץ הר"י הנ"ל לומר דלשון נביאים לחוד. וצ"ע] וא"כ הכא נמי י"ל דלשון תורה לחוד, ולשון נביאים לחוד. דבלשון חורה כל היכי דכתיב „דם“ היינו דם נדה ממש, ולא כתם. משא"כ בלשון נביאים גם היכי דכתיב „דם“ איכא למידרש גבי' דבכתם איירי. כמו שמצינו בלשון חכמים כהאי גוונא, שגם לכתם קראו דם. כאמור. וכיון שכן אתי שפיר דרשת הירושלמי דמעשה דאביגיל בכתם הוה. ולא בדם ממש. וא"כ עפי"ז שפיר יתכן לפרש גם לשין הש"ס דילן במגילה י"ד הנ"ל דאמרו: „וכי מראין דם בלילה“. דבכתם קמיירי כי היכי דלא ליהוי פלוגתא רחוקה בין הבבלי והירושלמי

(ו) ונרויח ליישב בזה לשון הרמ"א באו"ח סי' פ"ח שכתב וז"ל יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה לכניס לביהכ"נ וכו' להזכיר השם וכו' עכ"ל. והערני בני הרה"ג מר חנוך העניך נ"י להקשות על הרמ"א מהמעשה דאביגיל ושמואל א' כ"ה. פסוק כ"ו כ"ח) שהזכירה את שם ה' כמה פעמים. אף שהראיתה דם נדה לדוד אולם עפ"י הירושלמי הנ"ל דאביגיל כתם הראיתה לדוד, ולא דם נדה ממש. אתי שפיר. דיש לומר דהרמ"א ז"ל דקדק בלשונו וכתב: „נדה בימי ראייתה“. וכן בהגהות מיימיני ז"ל בפ"ד מהל' תפלה אות ג'. כתוב לאמר „בעת נדתן“. כלומר דדוקא באשה שראתה דם נדה ממש. חששו להחמיר מבלי להזכיר שם שמים. משא"כ באשה הרואה כחם שה א דרבנן, אין לחוש. דהא גם בימי ליבון נהגו הנשים היתר. כמש"כ הרמ"א שם. כש"כ הרואה כתם דרבנן, דשרי לה להזכיר את השם: