רב"ז יורה דעה רכג

אי"ה לעת קץ המשיח יב"ב. ואם יהיה דרך ברזל אייזענבאהן בארץ הקדושה, אזי יהי' דין דרך רחוקה משונה וכו' ע"ש. ובסוף המשניות נדפס השמטה שחזר מזה. מפני שנזכר מהגמרא פסחים צ"ד ע"א הנ"ל, יעוי"ש אולם לפי מה שהבאתי טעמו של רש"י והגאונים הנ"ל, יש לומר דאין ראי' מכל הנ"ל דשאני הא דפסחים הנ"ל. דדרך רחוקה, גזירת הכתוב הוא. ולהכי אין הדבר תלוי כלל אם היה יכול לבא במרוצה, או לא. משא"כ לענין אבילות דעיקר הטעם הוא משום דבמקום קרוב היה יכול לבא בו ביום. וחשבינן ליה כמו דאתא, כנזכר. וא"כ עפי"ז כיון שעכ"פ הדרך קרובה לבא בו ביום ע"י נתיב הברזל, מכש"כ בזמננו שנתפשטה נתיבות הברזל בכל מקום, ודאי הילוך פשוט מקרי. ולהכי מסתברא דהוי כמקום קרוב ממש. והדבר ממילא מובן דאין לו שום דמיון כלל לגמלא פרחא. וזה פשוט וברור א): **(א) אמר בן המחבר: על פי האמור, יש מקום להשיב כהלכה להשואל כענין בימינו אלה, אשר רבים נוסעים ממקום למקום, ב„מגדל הפורח באויר“ „לופטבאלאן“ „אעראפלאן“ „שזעפעלין“ וכדומה, אשר כצפרים עפות ממהרים לרוץ באויר, הרבה עשרות ומאות פרסאות ביום אחד. הנה לפי טעמם ונימוקם של רש"י והגאונים הנ"ל. הסברא נותנת להקל בכיוצא בזה, בספק אבילות להיות מונה עם גדול הבית הואיל ויכול לבוא על ידם בו ביום, „חשבינן ליה כמו דאתא“, והוי כמקום קרוב: צופה הייתי בספר שבט שמעון (הל' אבילות סי' שע"ה) שהביא דברי „הגהות יד שאול“ הנ"ל, והשיג עליו דגמלא פרחא לא שכיחא, ורק אחד מרבבות הולך בגמלא פרחא. אבל ברכב ברזל כמעט כל בני אדם הולכים, ולמה לא ימנה עמהם יע"ש. אם כן, לפי דבריו ז"ל, אם רבים הם בנ"א הנוסעים ב„אעראפלאנים“ יכול הוא הנוסע על ידם למנות עם גדול הבית. ואין לנו לדמותם „לגמלא פרחא“ אשר לא שכיחא כלל. (עי' שד"ח הל' אבילות אות ע"ג): הלום ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שס"א שכתב, דאם יש לצדד עוד סברות וקולות, ראוי לצרף גם קולא זו. ובסוף דבריו הביא בשם ספר שומר ציון לאסור, דלעולם תיקון חז"ל שוה יע"ש. וצ"ע: חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט

)** ולא אחדל מהביא פה, מה שהערותי עוד בזה, על גליון הש"ס שבירושלמי פ"ג דמ"ק ה"ה הנ"ל. דשם איתא לפנינו בירושלמי דר"ש אומר אפילו ברביעי משלים עמהן. וכתב דנראה שטעות דסופר יש כאן. וצ"ל אפילו בז'. וכן הוא בבבלי [כנ"ל] וכן הביאו התוס' כ"ב ע"א ד"ה דאתא, עכ"ל. ואני מצאתי ב„אור זרוע הגדול“ הל' אבילות סי' תכ"ד, שהביא להירושלמי דר"ש אומר אפילו ברביעי וכו'. כמו שהיא הגירסא לפנינו. ויש לפלפל בזה עפ"י סברת הראב"ד ז"ל המובא ברא"ש הנ"ל, ודו"ק

בצלאל זאב שאפראן

סימן פו להרב המופלג הנ"ל

ע"ד אשר נשאל לענין שמועה קרובה (ר"ל). אי מונין מיום המיתה. או מיום הקבורה, שהיתה מאוחרת שני ימים מיום המיתה?

תשובה

הנה עיני כת"ר שפיר חזו בשלחן הטהור דפליגו בד"ז גאוני בתראי. אבל אנכי הרואה דהוא פלוגתא דרבוותא קמאי, טוביינא דחכימאי, גדולי בעלי תריסין רבני קשישאי. ומראש צורים חזינא דאתאי. לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא דמונין מיום הקבורה. וכת"ר יפה הורה, כדת של תורה דהנה מקור מקומו טהור במ"ק כ' ע"א. ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכו' איזה היא קרובה וכו' קרובה בתוך שלשים. רחוקה לאחר שלשים וכו' ושא נא עיניך וראה כתב יושר דברי אמת מה שפירש בזה הגאון רבינו חננאל ז"ל ובגליון הש"ס שם דפוס ווילנא). וז"ל: קרובה בתוך שלשים „לקבורתו“, עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפי גאון הגאונים, ראש הקדמונים ז"ל, דמונין מיום הקבורה. והרי זה דומה ממש לראיית הנקה"כ ביו"ד סי' ת"ב על הש"ך סק"ה, מדברי הרבינו ירוחם בנתיב כ"ב ח"ב, שכתב דשמיעה רחוקה, היינו ששמעה אחר שלשים יום לקבורתו עכ"ל. ומזה הוכיח להדיא דמונין מיום הקבורה ע"ש. וגם אנן נימא, דכן מבואר להדיא מהגאון רבינו חננאל ז"ל דסבירא לי' הכי. ועפי"ז עולה יפה פסקו של הגאון בתשו' מהר"י ווייל סי' ט"ז שפוסק בפשיטות דמונין מיום הקבורה. וכ"כ הדג"מ ברס"י ת"ב בשמו, ובשם הגהת אה"ע, דמונין מיום הקבורה ע"ש. והבט נא וראה איך רוח הקודש הופיע בבית מדרשם של הני גאוני, דיתבי בחד קינא, וכוונו מדנפשם לדעת הגאון רבינו חננאל ז"ל שכל דבריו דברי קבלה

ומה שעלה על דעת הדג"מ בריש דבריו שם להביא ראי' דמונין מיום המיתה. מהא שכתב הרא"ש ז"ל (בפ"ג דמ"ק סי' ל"ג) בשם בה"ג ז"ל דיום שלשים כתוך שלשים. והרא"ש הביא ראי' לוה מהא דאמרינן שם שמע שמועה קרובה בשבח, ולמוצ"ש נעשה רחוקה וכו'. ואין לומר דשבת הי' יום כ"ט. דא"כ למוצ"ש לא הויא רחוקה. ע"ש ברא"ש. ואי ס"ד דמונין מיום הקבורה. א"כ האיך אפשר ליום שבת להיות יום כ"ט. הא ודאי לא נקבר בשבת ל אם לא נוקי בדוחק, דמיירי שנתייאשו בשבת מלקברו עכ"ל הדג"מ. ותמהני על הדג"מ, למה הביא ראי' זאת רק מדברי הרא"ש בלבד. והלא ראי' זאת ממש יש להביא גם מהר"ן. וכן מהמרדכי שם בסי' תתפ"ג. ומהחי' הריטב"א במ"ק כ' ע"א שם. ומהגמי"י על הרמב"ם רפ"ז מהל' אבל אות א'. וכן מצאתי בשיטת ריב"ב (הלא הוא רבינו יהודה בר ברכה ז"ל בן אחיו של הבעל המאור ז"ל. הנדפס בווילנא) בפירושו על הרי"ף מ"ק שם, שהוכיח ג"כ ממש כמו הוכחת הרא"ש והר"ן ושאר פוסקים הנ"ל ע"ש. ומדברי כולם יש להביא ראי' זאת להוכיח דמונין מיום המיתה. דאל"כ האיך אפשר ליום שבת להיות יום כ"ט. הא ודאי לא נקבר בשבת כנזכר. וראה זה מצאתי עוד בשיטת הריב"ב על הרי"ף הנ"ל. אשר לפני זה שם, דקדק לפרש הא דאמרינן שם שמועה רחוקה לאחר ל'. וז"ל: לאחר ל' „שמת המת“ עכ"ל. ומבואר מדבריו דס"ל דמונין מיום המיתה. ועפי"ד הדג"מ הנ"ל יש לומר דלהכי הקדים לפרש כן. בכדי שיעלה ויבא לו על נכון הוכחתו שהוכיח אח"ז שם דמסתברא כדעת הבה"ג ואזיל לשיטתו, כדבר האמור דמונין מיום המיתה. וכיון שכן לכאורה מצינו למידן דגם כל שארי הפוסקים אשר מביאים הוכחה זאת, קיימו בשיטתא דא לומר דמונין מיום המיתה כדאמרן. וא"כ עפי"ז מצינו לכאורה פלוגתא רחוקה בין הפוסקים. דהרא"ש. והר"ן והריטב"א והגמי"י ושיטת הריב"ב. כולם פליגו על הר"ח ז"ל וסבירא להו דמונין מיום המיתה

אולם לפענ"ד יש לשדות נרגא בגוף ראיית הדג"מ מהרא"ש. דגם מדברי הרא"ש ליכא הוכחה כלל לומר דס"ל דמונין מיום המיתה. ועפי"ז גם משארי הפוסקים הנזכרים לא מצינו להוכיח דס"ל הכי. כי הנה מה שנחשב בעיני הדג"מ ז"ל