רב"ז יורה דעה רכב

אכתי שייך בלבול וחרדת הדין כאמור. אולם זה ליתא. דבעצמות שאין עליהם בשר לא שייך כלל חרדת הדין. כמבואר בירושלמי מ"ק פ"א ה"ה לענין ליקוט העצמות, שלאחר שנתאכל הבשר, נינוחו המתים מן הדין. ע"ש בפי' הפ"מ ד"ה ולמחר. ובק"ע ד"ה שנינוחו והנו"ב ז"ל במהד"ק חיו"ד סי' פ"ט חידש זאת מדנפשי' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה הירושלמי הנ"ל אמנם כן, חוזר ונראה גם הטעם השני הנ"ל. עפ"י מ"ד בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב, עה"פ: „והיו ימיו מאה ועשרים שנה“, דלמאה ועשרים שנה אחר מותו, חוזר האדם למלא תרווד רקב. וב„שירי קרבן“ שם ד"ה אלא. כתב וז"ל: הבשר יתקיים עד ק"כ שנה. ואח"כ יחזור למוצאו הראשון שהוא תרווד רקב וכו' עכ"ל. ואע"ג דבירושלמי שם הקשו ע"ז: עוג מלך הבשן ק"כ שנה, ותינוק בן יומו ק"כ שנה ז והניחו בקושיא. יע"ש בפי' בפני משה' (ד"ה קשיא), שכתב: דלא חש הש"ס ירושלמי לקושיא זו, דכל מדת חכמים כן הוא, עכ"ל והירושלמי הנ"ל נתעלם מעיני הגאונים הנו"ב והרה"ג השואל שם והחת"ס ז"ל בסי' של"ז הנ"ל. עש"ה ותבין. וא"כ שפיר יש לחוש בנידון דידן גם לטעם השני. ויש עוד עמדי לפלפל הרבה בד"ז, אולם אין עתותי בידי להאריך, ה' שנותינו יאריך, אכי"ר

אביך הדו"ש ושלום כל חבריך הרה"ג שליט"א ברגשי ידידות

בצלאל זאב שאפראן

סימן פה

כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר פסח ליב שווארין נ"י, שטעפאנעשט

ע"ד השאלה, אשר כת"ר עלה ונסתפק, לענין להיות מונה עם גדול הבית, המבואר ביו"ד סי' שע"ה סעיף ח'. אם הוא דוקא כשלא נודע לו עד שבא אצל האבלים ומצא גדול הבית אצלם, אז מונה עמהן. או דלמא גם אם לא נודע לו, רק עד שבא לאותה העיר, אשר גדול הבית נמצא שם. אע"ג שאיננו בא כלל לבית אבל. מ"מ מונה עמהן? וכת"ר כתב דמלשון המחבר בש"ע שם שכתב: „שבא למקום שמת שם המת“. ולא כתב „לבית שמת שם“ וכו'. משמע דכיון שנודע לו באותה העיר, אשר גדול הבית נמצא שם, הרי הוא נגרר אחריו. אבל מסיום לשון הש"ע שם שכתב: אם מצא מנחמים אצל גדול הבית וכו' משמע שלא נודע לו, רק עד שבא אצל גדול הבית וכת"ר הורה להקל בזה

תשובה

(א) הנה מפשט לשון הש"ס בבלי וירושלמי מצינו למידן. דדוקא כשלא נודע לו, עד שבא לבית אבל אשר גדול הבית נמצא שם, אז מונה עמהן. כמבואר במ"ק. כ"א ע"ב בא ממקום קרוב מונה עמהן וכו' ארחב"א אר"י והוא „שיש גדול הבית בבית“ ע"ש. וכן בירושלמי מ"ק פ"ג ה"ה, מובא גם בתוס' מ"ק כ"ב ע"א ד"ה דאתא. וז"ל: הרי שבא „ומצא אבל בתוך ביתו“ וכו' ר"ש אומר אפי' בז' משלים עמהן וכו' „כשיש גדול המשפחה בבית“ וכו' ע"ש הרי מבואר להדיא כדאמרן וכ"מ לשון הטור סי' שע"ה שם וז"ל אחד מהאבלים שלא הי' עם האחרים בשעת מיתת המת, ואח"כ בא אצלם, אם הי' קרוב להם תוך י' פרסאות, והיה גדול הבית בבית וכו' מונה עמהם וכו' עכ"ל. אכן הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אבל ה"ד. סתם בלשונו בריש דבריו שם. וז"ל: מי שמת לו קרוב „ולא ידע עד שבא“, אם הי' מקום קרוב וכו' עכ"ל. והנה לא כתב לאמר לאיזה מקום בא. אמנם מסוף דבריו הכל נשמע כמשמעות לשון הש"ע הנ"ל

אולם לפי מה דאסברא לן רש"י והגאונים ז"ל טעם ד"ו. איכא למישמע דגם אם איננו בא לבית אבל. מ"מ כיון שבא לאותה העיר אשר קרוביו האבילים נמצאים שם. הרי הוא נגרר אחריהם שהרי ברש"י מ"ק כ"א ע"ב ד"ה מונה עמהן עם האבילים שבאותו מקום. הואיל דבמקום קרוב הוה, ויכול לבא בתחלת האבילות, חשבינן ליה כמו דאתא וכו' עכ"ל. וכן ברש"י חולין נ' ע"א ד"ה בא ממקום קרוב וכו'. וז"ל: בתוך מהלך יום א', וראוי הוא לדעת בו ביום, אעפ"י שלא ידע, חל אבילות עליו וכו' עכ"ל. וכ"מ ברא"ש פ"ג דמ"ק סי' פ"ה, שכתב וז"ל: ופירשו הגאונים ז"ל כמה מקום קרוב וכו'. כיון דאי שמע הוי מטי הכא בחד יומא. כמאן דאיתיה בהדי דמי עכ"ל. וא"כ כיון דחשבינן לי' כמו דאתא, הרי הוא יכול למנות עם שאר האבילים, אעפ"י שאיננו בא אצלם

ועפ"י טעם זה של רש"י והגאונים ז"ל. יעלה ויבא על נכון דעת הרמב"ן ז"ל. מובא בטור סי' שע"ה שם. שכתב וז"ל: כ' הרמב"ן שאין חילוק בין אם זה הבא שמע מיתת המת באיתו מקום שהיה שם תחלה, בין אם שמע עליו באותו מקום שנכנס, שם. בין אם לא שמע, עד שמצא האבילים בביתם וכו' עכ"ל. ועפ"י האמור אתי שפיר. דטעמו ונימוקו של הרמב"ן ז"ל הוא משום דס"ל כפירש"י והגאונים הנ"ל הואיל דבמקום קרוב הוה, ויכול לבא בו ביום, חשבינן לי' כמו דאתא. ולהכי אין שום חילוק דבכ"ע מונה עמהן, אעפ"י שאיננו בא אצלם

ולפענ"ד נראה שכן נוטה גם דעת הראב"ד ז"ל (שהביאו הרא"ש בפ"ג דמ"ק סי' פ"ה שם). שכתב וז"ל: ולמחר שדר לי' שליח ומודע לי' וכו' ע"ש. ופשט לשונו משמע דגם אם נודע לו שמת לו מת, באותו מקום שהיה שם תחלה. מ"מ מונה עמהן. ועיין בק"נ שם אות פ"ט. ולפי מה שכתבתי יתפרש דברי הראב"ד ז"ל בפשיטות על נכון. דס"ל כדעת הרמב"ן הנ"ל, שהוא תנא דמסייע לי' כנזכר. הגם שהרא"ש ז"ל שם השיא את דברי הראב"ד לדרך אחר. מ"מ לפענ"ד נראה משמעות פשט לשון הראב"ד ז"ל דנוטה יותר כדאמרן. והדברים ראוים למי שאמרם מלתא בטעמא כפירש"י והגאונים הנ"ל

ועפ"י האמור י"ל דעכ"פ אם לא נודע לו, עד שבא לאותה העיר אשר גדול הבית נמצא שם. אעפ"י שאיננו בא אצלו. עכ"ז הרי הוא נגרר אחריו. וחזי לאיצטרופי גם מש"כ בס' עקרי דנים סי' ל"ו אות י"ח באמצע תשו' הרבנים, שכתב: כיון שבא בהעיר ששם גדול הבית, ואז התחיל להתאבל, מונה עמו יע"ש. ואם כן, יתכן הוראת כת"ר בהלכות אבל כדברי המיקל

(ב) ובדרך אגב, הערותי בזה לומר, דעפ"י טעמו של רש"י והגאונים הנ"ל. יש לפשוט ספיקו של הגאון מלבוב ז"ל, בהגהות יד שאול, יו"ד סי' שע"ה שם, לענין השיעור מקים קרוב שהוא מהלך עשרה פרסאות. וכתב וז"ל: ואף שנתחדש כעת נתיב הברזל ויכול ללכת ארבעים פרסאות ויותר ביום אחד. אפ"ה אין משערין רק כפי הנהוג בלי תחבולות. וכן לענין קרבן פסח ה' מילין ג"כ אין משערין רק בהילוך הפשוט. וראיה מיבמות (דף קט"ז) בתוס' שם. וכדאמרו במנות (דף ה') מ"ד נחוש לגמלא פרחא קמ"ל. ומיהו צ"ע דאבלות אפשר דספק אבילות להקל, עכ"ל. ולכאורה יש להביא עוד ראי' לזה מפסחים צ"ד ע"א דאמרינן שם: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה. והלה היה. ע"ש בפירש"י. הרי מבואר דאעפ"י שהיה יכול לבא במרוצה. אפ"ה מקרי דרך רחוקה. וע"כ משום דאין משערין רק בהילוך הפשוט. שוב נזכרתי מדברי הגאון בעל בתפארת ישראל על משניות בפסחים פ"ט מ"ב, בהלכתא גבורתא שם. שכתב כשנזכה לעשות הפסח