רב"ז יורה דעה רכ

מוכחא מילתא טובא, שכאן נמצא וכאן היה מקום קברות ילדים. ובלי ספק נמצאו שם עוד מצבות ישנות במעבה האדמה כעין שמצאו הרה"ג וכו' שליט"א. וגם שם נקברו ילדים נפלים בלי ציוני קברים. כי הדעת נותן, דמאחר דהוחזקו מקדם קדמתה לקבור שם ילדים. בודאי לא היו שבקו מקומות פנויות בין מצבות, ואזלו לקבור ילדים במק"א. אך ורק, כיון שנתישן הדבר, שכבר עברו ארבעים חמשים שנה, נשתכח הדבר, ואינם יודעים. וכעין דאמרינן בכתובות כ' ע"ב לעניון תלוליות קרובה, שאין קרובה הימנה. ישנה, שאין אדם זכרה, ומטמאינן מספק. עש"ה. וגם פשיטא דיש להאמין לאחד מהמשגיחים הנ"ל, שהוא מוחזק לאיש כשר ומהימן, מה שאומר שבאותן המקומות שבין המצבות, נקברים שם ילדים קטנים ונפלים. כי בודאי לא בדה זאת מלבו. דמה לו לשקר „ומה לו לשקר כי חזקה דמי“ (כקידושין ס"ד ע"ב, ובכ"ד). ואע"ג שזה רק עשרים שנה שנתמנה למשגיח, וכבר פסקו וחדלו לקבור באותן המקומות אולם מסתמא שמע זאת מהמשגיחים משנים קדמוניות, אלו שהיו עוד בעת התמנותו, והם זכרו עוד מהנעשה בפניהם מקדם קדמתה, שבאותן המקומות קברו ילדים קטנים ונפלים, ולא העמידו מצבות על קברם [וכן המנהג בהרבה עיירות]. ויען כי לאו מילתא דכדי הוא, דאמר רבא בסנהדרין כ"ט ע"ב, דלא דכירי אינשי. ע"ש בפירש"י ד"ה כל. [וכעין זאת „אמר רבא“ בשבועות ל"ד ע"ב, דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש וכו' לאו אדעתי'] אדרבה מילתא דרמיא עלי' היא (לידע איך להתנהג ואפי' אחר שנים הרבה מידכר כ"ז. ככתובות כ' ע"ב. וא"כ פשוט וברור דיש להאמין לאחד מהמשגיחים הנ"ל כדבר האמור

ועפי"ז נראה ברור, דאסור לחפור באותן מקומות הפנויות שבין המצבות. מטעם דיש לחוש שע"י החפירה יפתחו קברים, ויראו בניוול המתים [עיין פירש"י ז"ל בב"ק נ"א ע"א ד"ה דמנוול. שנעשה אברים, עכ"ל] דהרי כל עיקר טעם קבורת מתים, היא משום דאסור לראות בניווילם. כדאמרינן בסנהדרין מ"ו ע"ב, דקבורה משום בזיונא ופירש"י ד"ה משום בזיונא שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע, עכ"ל. ואפילו משום הפסד ממון אסור לפתוח הקבר, אחר שנסתם הגולל כמבואר בש"ע יו"ד סי' שס"ג סעיף ז'. ומרן ז"ל בב"י, הביא ד"ז בשם רבינו ירוחם ז"ל בשם א"ר ע"ש. וכן הוא בפ"ד ממס' שמחות הי"ב ע"ש ותימה על מרן ר"י והב"י ז"ל שלא הביאו מגמרא מפורשת בב"ב קנ"ד ע"א במעשה דבני ברק, באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בלי משפחה וערערו. לומר קטן היה בשעת מיתה. ובאו ושאלו את רע"ק מהו לבדקו וא"ל: אי אתם רשאים לנוולו ע"ש. ומרן הרא"ש ז"ל במ"ק פ"ג סי' ל"ט, הוכיח מהברייתא דפ"ד ממס' שמחות הנ"ל והיינו כהך מעשה דבני ברק הנזכר] שסתימת הגולל, היינו אחר שנקבר, ונגמר סתימת הקבר בעפר עש"ה ודלא כמש"כ הגאון בעל תשו' כנסת יחזקאל ז"ל סי' מ"ד דנ"ל ברור לפרש ההוא מעשה דבני ברק הנ"ל, דמיירי קודם שנקבר המת, רק רצו לבדקו אחר מיתתו קודם שנקבר, לחפש בגבו וכריסו, ולברר שאין לו שום שערות, דזה הוי ניוול למת לבדוק כל גופו ולהפכו מהיפך להיפך עש"ה ותרי תמיהי, מידכר דכירי. דבמחכת"ה אישתמיטתיה הברייתא דפ"ד דמס' שמחות הי"ב הנ"ל, דמפורש יוצא משם, דהמעשה הי' לאחר שנסתם הגולל. וגם אישתמיטתיה דברי הרא"ש ז"ל בפ"ג דמ"ק, שהוכיח מהך ברייתא, דסתימת הגולל, היינו אחר שנקבר כנ"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' שע"ג ס"ק י"א שפי' גם דעת רש"י ז"ל דהכי ס"ל ע"ש. והר"י והב"י ז"ל לא העירו כלל מכ"ז, וצ"ע. עכ"פ מבואר להדיא בברייתא דמס' שמחות וגמ' מפורשת בב"ב הנ"ל, דאפי' משום הפסד ממון אסור לפתוח את הקבר, לאחר שנסתם הגולל ואע"ג דבגמ' ב"ב קנ"ד עב שם אמרינן אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי לימרו לי', אנן זוזי יהבינן לי', לינוול ולינוול ובפי' הרשב"ם ד"ה לינוול. אין אנו חוששין בבשתו, שאינו קרובנו, והפסדנו מרובה, עכ"ל. וא"כ לכאורה משמע דבהפסד גדול של ממון רשאים לינוול המת? אולם באמת זה ליתא. דשאני התם, דאיכא נייחא נפשא להמת, אם יבדקו אותו, בכדי שלא יהי' הוא הגורם, להפסיד ממון ללקוחות, כיון דההפסד בא בסבתו, ומחמתו. ובמקום דאיכא נייחא נפשא, ועוד הדבר נוגע גם לכבודו. וכמש"כ התוס' בכתובות פ"ו ע"א ד"ה פריעת בע"ח דאם לא יהיו מחזירין איכא קלון וכו' עש"ה. ובכה"ג אין כאן איסור ניוול כלל. וכ"כ הנו"ב ז"ל במהד"ת חיו"ד סי' ר"י, באד"ה עוד הביא. וז"ל: וכל מה שהוא לכבודו, אין בו משום ניוול, עכ"ל. אבל היכא דליכא רק ניוול המת לבד, ולית בזה שום נייחא לנפש המת, וגם אן הדבר נוגע לכבודו, ודאי אסור לנוולו, אפי' היכא דאיכא הפסד ממון. וכעין שכ' בספר חסידים סי' תש"ל. וז"ל: מי שנתן מתנה ומת וקברוהו, ואין ידוע אם הביא שתי שערות, אל יקילו לחפור לראות וכו'. ע"ש בהמפרש שכ': דמשום ממון אין מבזין המת, עכ"ל, ותימה על המפרש הנ"ל שלא העיר מהתוס' ב"ב קנ"ד ע"ב ד"ה זוזי. שכתבו כן לענין יורשים ע"ש [יעוין בתוס' שם בפי' הב', לענין קרוב. ע"ש ובפי' הרשב"ם ד"ה לנוול. ועיין ברמ"א חו"מ סי' ק"ז סעיף ב', ובסמ"ע ובש"ך שם. ובתשו' חכ"צ סי' מ"ט, שכ': דמשמע מהתוס' דבקרוב. אף דאית לי' דררא דממונא אינו רשאי לנוולו וכו' ע"ש. ועיין בפי' רבינו גרשום ז"ל (בגליון הש"ס ב"ב קנ"ד ע"ב) שכתב: דמשפחתו הוה, לא היו רוצים לנוולו, עכ"ל, ועיין בשיורי שטמ"ק, שבסוף ס' חידושי המאירי על מס' שבת. שכתב: דבקרובים יש להם לעשות לפנים משה"ד ע"ש. וצ"ע] והא ודאי דאיסור ניוול המת הוא מה"ת. וכ"מ בב"ק נ"א ע"א, דאמרינן: ואהבת לרעך כמוך', ברור לו מיתה יפה. ופריך: אי הכי נגבה טפי. ומשני: משום דמינוול ע"ש. וטעמא משום דהרי הוא ענף. מלאו ד„לא תלין נבלתו על העץ“. דכל דבר דאית בי' בזיון אסור. דומיא דתלוי דאית בי' בזיון (כסנהדרין מ"ז ע"א). וכ"מ בחולין י"א ע"ב. וכ"כ האחרונים. ותמהני על הגה"ק חיד"א ז"ל בס' ברכי יוסף חיו"ד סי' שס"ג, שכ': דאיסור ניוול הוא מדרבנן ע"ש. וזה ליתא, כנ"ל. ועפי"ז בנידון דידן, אפי' אם נימא, דאיכא ספיקא אם ע"י החפירה, יגיע לראות בניוול המת. מ"מ אסור לחפור, מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא ועיין בס' נחל אשכול (הל' מילה ויולדת אות ט') שכתב בשם הגר"ק, דאין להתיר בזיון המת, אפי' משום פקוח נפש. וכ"כ בס' בנין ציון ח"א ק"ע קע"א ע"ש. ואנן איפכא שמעינן מהספר חסידים סי' תנ"א. מובא גם בבאה"ט יו"ד סוס"י שנ"ב. וכן הוא עוד בס"ח סי' תש"ל הנ"ל ע"ש. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ס"ד ס"ה ס"ו, שכתב: דאסור לפתוח קבר, אפי' בכדי להתיר אשה מכבלי העיגון ע"ש. וא"כ בנידון דידן, אסור לחפור, אפי' בספק אם ימצא קבר. מטעם דיש לחוש דשמא ימצא קבר וינוול בחנם. וכבר כתב החכ"צ ז"ל בסוס"י מ"ז, דהגמ' בב"ב קנ"ד ע"ב נקטו הטעם דניוול, דשייך אפי' בקטנים, והוא כולל וכו' עכ"ל. וכ"כ הנו"ב ז"ל במהד"ת סי' קס"ד. וז"ל: דניוול שייך בכל קטן כי לדעתי הניוול נוגע גם לחיים, שרואין סוף האדם לניוול כזה, עכ"ל והן אמת, שי"ל על מרן החכ"צ והנו"ב ז"ל, שכתבו דניוול שייך גם במת קטן. דהרי כבר הבאתי מפירש"י ז"ל בסנהדרין מ"ו ע"ב שפי' הא דאמרינן שם קבורה משום בזיונא היינו שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע. וא"כ לפי"ד הג"מ ז"ל, מובא במג"א או"ח סי' תקכ"ו סק"כ, דס"ל דאין מצוה לקבור נפל ע"ש. ובנו"ב מהד"ק תאו"ח סי' ט"ז ע"ש. ומוכח דס"ל להג"מ דבנפל ליכא איסור משום ניוול, דהרי אין מצוה כלל אפי' לקברו. ומצאתי בס' מלחמת ארי על הל' מילה סוס"י רס"ג, שכתב עפי"ז לחדש דבנפל קודם ל' יום לא שייך גבי' ניוול והניח בצ"ע [ומצאתי בס' חידושים על הל' יו"ט מהגאון בעל כרתי ופלתי ז"ל, בפ"א הלכה כ"ג, בסוף דבריו שם, שכתב וז"ל: וע"כ צ"ל דנפל אין מחויב לקברו, דליכא כאן