רב"ז יורה דעה ריט

וע"כ מטעם דס"ל דבזיונא גדול מצערא. וא"כ הלכתא סיתראי נינהו? אולם יש ליישב, דשאני התם בסנהדרין, דאיכא תרתי בזיונא, וגם צערא, אם תהיה נסקלת ערומה. שפיר אמרו חכמים שתיסקל בלבושה. וניחא לה יותר שתסבול צער יותר גדול בלא בזיונא מלהקל בצערה שתסבול צער קטן וגם בזיונא משא"כ בב"ב ט' ע"א, דשם קאי לענין צער לחוד, נגד בזיון לחוד. שפיר אר"י ופסקינן כוותיה דצער גרע מבזיון ודו"ק ועיין תפארת ישראל על משניות בפ"ו דסנהדרין מ"ג. ובפ"ח דיומא מ"ז שחקר שם אי בושה קיל מיסורין ע"ש. ולא העיר כלל מב"ב ט' ע"א. ועפי"ד יש לפלפל הרבה ודו"ק. ואכמ"ל]. וא"כ בנידון שאלתינו דאיכא למיחש שמא יוציאוהו מהקבר שאינו משתמר. ויהיה להמת תרתי צערא דחרדת הדין וגם בזיונא. ודאי אמרינן דניחא לי' להמת למיסבל צערא דחרדת הדין לבד בלא בזיונא, ולפנותו ממקום למקום מלסבול תרתי. וזה שדקדק בהג"א וכתב: מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת. כלומר דאיכא תרתי צער חרדת הדין וגם בזיון. וכשמפנין אותו ליכא אלא חדא בלבול חרדת הדין בלא בזיונא. ויש עוד להעיר על הג"א שם שמדמה היכא דאיכא למיחש שיכנסו מים לקברו, להאי דאיכא למיחש שיוציאוהו מקברו. ובשניהם כתב שמצוה לפנותו. ובאמת חילוק גדול יש כמובן. ועיין תוסיו"ט פ"ב דאבות מ"ז, מש"כ בריש דבריו שם להשיג על הר"י בן שושן ע"ש ודו"ק

וראה זה מצאתי באור זרוע הגדול סי' ת"כ, כתב וז"ל: והא דתנן במ"ק ח' ע"א. ועוד אר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה הוא לו. ופירש"י זצ"ל כדי לקוברו במקום אחר הגון. אין לפרש דהיינו ממכובד למכובד יותר מזה, אלא כגון שלא היה משתמר היטב בזה הקבר ויש לחוש שמא יוציאוהו או שמא יכנסו מים לתוך קברו וכו' אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת שבזה אומר ר"מ מותר ללקט עצמות וכו', עכ"ל. ומדברי האו"ז הללו העתיק הג"א דינו הנ"ל. וכפי הנראה העמיס האו"ז ד"ז בפירש"י ותמהני ע"ז דהא בפירש"י שלפנינו במ"ק ח' ע"א לא נמצא כלל זה הלשון שהעתיק האו"ז מפירש"י. וז"ל רש"י שלפנינו: מלקט אדם עצמות אביו ואמו ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותיו, מפני ששמחה הוא לו שקוברן בקברות אבותיו, עכ"ל. רק בפירש"י שעל הרי"ף שם כתב רש"י זה הלשון שהעתיק האו"ז. וכן הוא בר"ן שם ע"ש ויש לומר דכוונת פירש"י שעל הרי"ף שכתב לקוברן במקום אחר הגון. היינו נמי בקברות אבותיו. וזה ודאי מיקרי הגון. כמ"ש בירושלמי מ"ק פ"ב ה"ד: ערב היא לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן הוא באור זרוע הגדול שם סי' תי"ט בשם מס' שמחות פ' י"ג. ובאמת לפנינו במס' ליתא להאי לישנא, רק הגר"א ז"ל גרס זאת במס' שמחות. והיא עפ"י הירושלמי הנ"ל. וכ"ה בטוש"ע סי' שס"ג. ומנ"ל להאו"ז לפרש כוונת רש"י שעל הרי"ף דמקום אחר הגון היינו מקום המשתמר. ומקודם לא הי' נקבר במקום המשתמר. מי הגיד לו זאת? הלא שפיר י"ל דכוונת רש"י שעל הרי"ף כמ"ש בפירש"י שלפנינו בגמרא כנ"ל. אמנם כן לענין עיקר הדין כבר כתבתי שהוא נכון בטעמו, כדבר האמור. וגם על פירש"י שלפנינו הנ"ל, יש להעיר לפי טעם הכלבו. דעיקר טעמא דאין מפנין המת ממקום למקום, משום בלבול וחרדת הדין. הא לפימש"כ בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' פ"ט דבעצמות אם לא נשאר רק עצם בלא בשר ליכא בלבול וחרדת הדין כלל ע"ש. א"כ שפיר אמר ר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו, אפי' שלא לקוברן בקברי אבותיו, דהא שמחה היא לו שרואה אבותיו נחו מן הדין. וכן אמרו להדיא בירושלמי פ"א דמ"ק ה"ה על המשנה הנ"ל והנו"ב ז"ל במחכת"ה לא ראה להירושלמי רושלמי הזה שמבואר להדיא כחידושו. ויש להעיר מהירושלמי על הב"י סי' שס"ג ע"ש ודו"ק וצ"ע אולם על עיקר טעם הכלבו משום חרדת הדין. קשה דא"כ אפי' לפנותו לתוך שלו ולקברות אבותיו יש לאסור. ובפירוש אמרו בירושלמי ובמס' שמחות דמותר וכן הוא בטור וש"ע בלי שום חולק ומצאתי בהרדב"ז על הרמב"ם שנדפסו בווילנא בפי"ד מהל' אבל הט"ו שדחה גוף טעם זה. מטעם הנ"ל דא"כ אפילו לפנות תוך שלו הו"ל לאסור. וכתב דעיקר הטעם הוי משום בזיון המת ע"ש. וא"כ בקבר שאינו משתמר דאיכא למיחש לבזיון יותר גדול, ודאי שרי לפנות. ועפי"ד הרדב"ז יש ליישב קושיית השו"ת חכ"צ בב"ב קנ"ה ע"א שנקט רע"ק טעמא דניוול ולא נקט טעמא דחרדת הדין ע"ש. ועפי"ד הרדב"ז אתי שפיר, דטעמא דחרדת הדין לאו דסמכא היא כנ"ל

ולענין דינא בנידון שאלתינו פשיטא דשרי. ועיין בשו"ת ח"צ סי' נ' שכתב בפשיטות דלפנות מקרקעות גוי לשכונת קברות ישראל, עדיף משל אחרים לתוך שלו דשרינן אפילו ממכובד למבוזה עכ"ל. [והחת"ס ז"ל יו"ד סי' של"ד, לא ראה להח"צ] ופשוט וברור שמותר. וה' שנותינו יאריך: בצלאל זאב שאפראן

סימן פד

כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שאפראן שליט"א רב בבאקארעשט

הנני להשיבך תשובה מאהבה, בדבר אשר שאלת לדעת, גם בשם כל חבריך הרבנים הג' וכו' דמחנ' שליט"א. ע"ד איזה מקומות שב„בית־החיים“ דמחנ', אשר לפי דברי ראשי מנהיגי ה„חברה־קדושה“ דמחנ', זה ארבעים חמשים שנה חלפו עברו מאז חדלו לקבור שם. ומשנים קדמוניות היו המקומות הנ"ל מובדלות, לקבורת ילדים וילדות. אכן. יען כי עיני כל העוברים בביה"ח בהמקומות הנ"ל, רואים כי עוד נמצאו שם בין מצבות הילדים, מקומות רבות פנויות, בלי שום „ציון־קברות“. ע"כ ראשי הקהלה דמחנ' עזבו נפשם. לשאול מהרבנים הג' וכו' שליט"א, למצוא צד היתר, שיהיו רשאים מעתה, לקבוע את המקומות הפנויות שבין המצבות הנ"ל. ל„קבורת־מתים“ ר"ל. יען וביען, כי כמעט אפס מקום בביה"ח הגדולה וכו'. ורבני הקהלה שליט"א, יצאו לבקר את אותן המקומות, ונתנו צו ל„אחד הקברנים“, שיחפור באיזהו מקומן, אשר לפי ראות העין נראה וניכר, כי שם צריכין להיות מצבות. ובאמת מצאו מצבות ישנות. ובמק"א שם, מצאו בעומק החפירה, שיורי קרש נרקב. וגם איזה רבנים מרבני הקהלה שליט"א, שמעו מ„אחד המשגיחים“ על ה„בית־החיים“, שהוא מוחזק לאיש כשר, שהוא אומר, שבאותן מקומות פנויות, נקברים ילדים קטנים ונפלים אשר לא העמידו עליהם מצבות וציוני קברים, כנהוג בעיירות רבות. אולם המשגיח הנ"ל, זה רק עשרים שנה שנתמנה למשגיח ולפי דברי הח"ק הנ"ל, פסקו מלקבור במקומות הנ"ל זה ארבעים וחמשים שנה ועתה שאלתכם ובקשתכם לדעת, אם נכון הדבר לעשות בחינה זאת: לפקיד על הקברנים שיחפרו שם בארבעה וחמשה מקומות פנויות שבין המצבות הנ"ל, לראות אם באמת יראה וימצא שם איזה סימנים המוכיחים כי היו שם קברים ואם באמת לא ימצאו שם שום סימן המוכיח לקבר אדם. אז ניתן צו, אין צו אלא זירוז על ראשי הקהלה למנות משגיח כשר וירא ה', שיעמוד על המשמר, בכל עת תמיד, שיחפרו שם איזה „קבר חדש“, אם רק יראה שם איזה סימן שבו היה „קבר אדם“, יפקוד תומ"י שיתמלא הבור ההוא מחולייתו, ולסתמו בעפר ולהעמיד עליו „ציון“

תשובה

(א) לפענ"ד נראה ברור כי לא נכון הדבר לחפור באותן המקומות שבין המצבות הנ"ל. יען כי