רב"ז יורה דעה ריח

לא שייך לאמר „מי בראש“ והכא נמי לא שייך לומר מי למעלה?). ועפ"י האמור אתי שפיר, דלא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את המקים. ואין שום כבוד להנקבר בראשונה לא למעלה, ולא למטה. ועיין בב"ב ק"א ע"ב: דאר"א במעמיק. ועיין בטויו"ד סי' שס"ג בשם תשו' ר"ה גאון ז"ל שכתב שיהי' הקבר בעומק וכו'. אעפ"י שזה למעלה מזה ע"ש. וע"כ ודאי דהיינו טעמא, משום דלענין עליית המקומות לענין כבוד. לא מצינו בשום מקום (ולאו דוקא בביה"ח) שלא יהי' רשאי לעשות בגבולו מה שלבו חפץ. כל שאינו מגיע לשכנו היזק בגוף ממונו. ואע"ג שעי"ז הורד כבוד שכנו. אפ"ה לא יוכל למחות. כמבואר בתשו' הרא"ש ובתשו' חת"ס הנ"ל. ומכש"כ בנידון דידן שאין הדבר נוגע לענין כבוד כלל. פשיטא דאין לחוש בד"ז. וזה ברור

(ח) ומה שכחב כת"ר, שבנידון מקומות ביהכ"נ עובדא יודע. שנשאלה שאלה כזאת לפני הגאון רשכבה"ג רבי ר' העשל זצ"ל, ופשט ד"ז, עפ"י מה דאיתא במדרש. שבאה אות „ה"א מיהושע“, לפני הקב"ה. בקובלנא על משה רבינו ע"ה. שבתחלה היתה אות הראשונה בשם „הושע“, ועכשיו, בשם „יהושע“ היא השניה. ויצא פס"ד שאין הצדק אתה. הואיל שלא נעקרה ממקומה הנה גם אני שמעתי שמועה זו אמנם לא ידענא אם אמת לאמתה היא השמועה הזאת. כי אני בעניי לא מצאתי כלל בשום מקום במדרש שאמרו כן, שבאה אות „ה"א“ בקובלנא על משה רבינו ע"ה עיין בסנהדרין ק"ז ע"א. ובירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו. ומבואר סדר לך (פ' מ"ז א'), ובסדר וארא (פ"ו א') ושסדר מצורע (פי"ט ב') ובסדר קרח (פי"ח כ"א). ובשה"ש (פ' ה') עה"פ „ראשו כתם פז“. ובתנחומא סדר קרח (סי' י"ב). ובכל אלו המקומות איתא, שהיו"ד משם „שרי“ עלתה ונשתטחה לפני הקב"ה, ואמרה: רבון העולמים, עקרתני מן הצדיקת הזאת. וא"ל הקב"ה: צא לך. לשעבר היית נתון בשם נקבה, ובסוף תיבה. חייך שאני נותנך בשם זכר, ובראש תיבה. הה"ד: „ויקרא משה להושע בן נון: „יהושע“. ובאמת אות „ה"א“, מ„נןשע“. לא היה לה כלל, מה לקבול על משה רבינו ע"ה. כי אדרבה ע"י שהוסיף משה אות יו"ד בראש שם „יהושע“, נתעלתה אות הה"א, בשם „יה“ שאינו נמחק. כשבועות ל"ה ע"ב. ומש"ה אז"ל (סוטה ל"ד ע"א) שמשה בקש עציו רחמים: „יה“ יושיעך מעצת מרגלים. ובמד"ר סדר שלח (פט"ז סי' ט') איתא. שע"י שנתוסף ליהושע אות יו"ד, נטל שכר של עשרה מרגלים ע"ש. וא"כ לא הי' לאות ה"א שום ירידה. אדרבה נתעלתה ע"י היו"ד שבראשה

ועפי"ז יש לפרש התרגום יונתן ב"פ, בסדר שלח. עה"פ: ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וז"ל: „וכדי חמא משה ענותנותי', קרא משה להושע בן נון יהושע“. כלומר ע"י שראה ענותנותו של יהושע וכתיב: „מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח“, כאמז"ל (סוטה ה' ע"א) „אני את דכא“. ע"ש בפירש"י. ולהכי שפיר הוסיף לו משה אות יו"ד, שיהיה שם „יה“ בראש שמו. ודו"ק

ויש להעיר על מש"כ המהרש"א בחיא"ג סנהדרין ק"ז ע"א בד"ה: ומה יו"ד שנטלתי משרי. שכ' וז"ל ופ"כ נטל הקב"ה היו"ד משרי, שהיא אות השם שבאיש, ונתן לה אות ה"א וכו'. וע"כ לא זכתה לבן, כשהי' לה אות יו"ד, שהיא השם שבאיש וכו'. ומ"מ כיון שאות יו"ד מנע אותה מלהיות לה בן. וא"כ כשנתוסף ליהושע, לא זכה לבן. אף שזכה ע"י היו"ד לכנוס לא"י וכו' עכ"ל. וא"כ עפי"ד המהרש"א הי' ליהושע גרעון, ע"י אות היו"ד שנתוסף לו. אולם י"ל דהי' יותר חביב ליהושע שיכנוס לא"י, משיהי' לו בנים. ועפי"ז י"ל הא דאמרינן בסוטה ל"ה ע"א: פתח יהושע דקא משתעי. א"ל: דין ראש קטיעה ימלל. ופירש"י: שא"ל מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ הוא ידבר, עכ"ל ובגליון הש"ס שם בשם הערוך, שפי': ראשו קטוע, כלומר ראש שמו קטוע לפי שהיו"ד אות קטיעה היא ע"ש במהרש"א בחיא"ג מש"כ בזה. ועפ"י מה שכתבתי י"ל דהכל אחד הוא. דע"י שנתוסף לו היו"ד משרי, שמנע אותה מלהיות לה בן. ע"כ גם יהושע לא זכה לבן כמש"כ המהרש"א הנ"ל. וזה שאמרו לו: ראש קטיעה ימלל. ועפי"ז פי' רש"י ופי' הערוך ז"ל הם שפה אחת ודברים אחדים. ודו"ק

ועיין בערכין ל"ב ע"ב, דאמרינן: והיינו דקא קפיד קרא עלי' דיהושע. דבכל דוכתא כתיב יהושע. והכא כתיב ישוע וכו' דהו"ל זכותא דא"י, אמאי לא ליבעי רחמי. ע"ש במהרש"א בחיא"ג שכתב וז"ל: דיהושע הי' לו לבקש רחמים על כך בזכותא דא"י, ולא עשה כן. ולכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה בבקשתו רחמים עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים, בזכותא דא"י, עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים. שהרי פחתו לו הה"א מיהושע וקרא לו הכתוב „ישוע", אבל היו"ד לא נפחת לו כלל? וי"ל דכוונת המהרש"א ז"ל היא, שע"י שנפחת לו אות ה"א, גם היו"ד נפחת מכבודו, שאין שם „י"ה“ בראש שמו. ודו"ק

בצלאל זאב שאפראן

סימן פג

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא נ"י רב בבאקארעשט

ע"ד שאלתו, איש יהודי אחד מאנשי הצבא, שנפל בדרך הליכתו (ר"ל), וקברוהו באמצע הדרך, סמוך לנפילתו. אם מותר לפנותו ולקברו בקברות ישראל?: תשובה

הנה, מקור ד"ז נובע מהג"א פ"ק דמ"ק סי' ל"ט, בשם האור זרוע וז"ל: והיכא שאינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו נכרים כו'. אז ודאי מצוה לפנותו, מפני צער ובזיון המת, עכ"ל. ויש לפרש מלתא בטעמא, דהנה עיקר הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום, כתב הכלבו לפי שהבלבול קשה למתים, מפני שמתיראין מיום הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי (איוב ג') וגם (בשמואל א' כ"ח) למה הרגזתני לעלות, עכ"ל. וכן הוא בב"י ובט"ז וש"ך יו"ד סי' שס"ג סק"א. וא"כ היכא דנקבר בקבר שאינו משתמר שיש לחוש שמא יוציאוהו, והוא בזיון גדול למת. ודאי שרי לפנותו וגם מצוה איכא לפנותו לקבר המשתמר. מטעם דבזיונא דמת הוא יותר קשה מצערא דבלבול וחרדת הדין לבד בלא בזיונא ואנן אמדינן דעת המת דניחא ליה טפי למסבל חרדת הדין לבד בלא בזיונא ע"י שמפנין אותו ממקום למקום, מלסבול גם שניהם צערא דבלבול וחרדת הדין וגם בזיונא ע"י שיוציאוהו נכרים. כעין דאמרינן בסנהדרין מ"ד ע"ב לחכמים דקיי"ל כוותייהו דאין האשה נסקלת ערומה. ובגמרא שם (מ"ה ע"ב) מפרשי טעמא דבזיוניה דאינש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה יע"ש. הרי מבואר להדיא דניחא ליה לאינש לסבול צער גדול מלסבול בזיונא. וכשם שאמרו כן בחי ההולך למות. הכא נמי אמרינן כן במתים שכבר מתו [ועיין תוסיו"ט פ"ב דאבות מ"ז ד"ה מרבה רמה. מש"כ בשם הכלבו טעם הקבורה ע"ש. ועיין שבת י"ג פ"ב, ודו"ק וצ"ע. הן אמת דלכאורה יש להעיר על הא דסנהדרין מ"ה ע"ב הנ"ל, מהא דב"ב ט' ע"א דפליגו שם ר"ה ורב יהודה, ור"י ס"ל שם בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, מסברא דהאי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה. ולא ס"ל כר"ה דאמר האי קא מבזי. והרמב"ם בפ"ז מהל' מתנות עניים ה"ו פסק כר"י דבודקין לכסות ואין בודקין למזונות פ"כ ודאי ס"ל דצער גדול מבזיונא ובפרק ט"ו מהל' סנהדרין ה"א פוסק כחכמים דאין האשה נסקלת ערומה.