רב"ז יורה דעה ריד

והרי זה דומה להא דאמרינן בחולין קכ"ה ע"ב (שהבאתי לעיל אות ב') דהאי לא מבטל לי' וכמש"כ המג"א או"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז, דלא מבטל בגדי המת, אלא דעתו להפשיטן כנ"ל, והכא נמי הטבעיות והשלשלאות, דעת המת להסירן, ולא מבטל לי'. וזה פשוט וברור

גם הלום ראיתי בב"ח יו"ד סי' שמ"ט. שתמה על לשון הרמ"א ביו"ד סי' שמ"ט סעיף ב' הנ"ל שכתב לענין פיאה נכרית: ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן. אבל אינן קשורים מותר, עכ"ל ע"ז כתב הב"ח בזה"ל משמע דאפי' קלועים ביחד מותר, כיון שאינן קשורים. ותימה דבגמ' לא קאמר דמותר. אלא בדתלי בסיכתא וכו'. אלא קלועים בתוכם נמי אסור. והא דכ' רש"י וקשורה לשערה. לקליעה. קרי לה קשירה. כיון דמחבר בה בקל עה, חשיב כקשורה, עכ"ל. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' שמ"ט סק"ג, בשם הב"ח בקצרה. ותמהני שהרי ברש"י ערכין ז' ע"ב ד"ה נהנין בשערה. כתב רש"י להדיא: פיאה נכרית. פיאה קליעה, עכ"ל. וכן פירש"י בשבת ס"ד ע"ב ד"ה פיאה נכרית קליעת שער וכו' עכ"ל. הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל בעצמו, דמש"כ, אח"כ בערכין ז' ע"ב דפיאה נכרית „קשורה“. היינו „קליעה“

(י) ועתה נתנה ראש ונשובה, לנידון שאלתינו ואעיר בדברי התב"ש ב„בכור שור“ בע"ז כ"ט ע"ב, שהזכרנו בריש דברינו. שהביא שם דברי הרמ"א ביו"ד סי' שמ"ט הנ"ל, וכתב ע"ז בזה"ל: ומשמע מדבריו דאם איזה נוי של זהב או מרגליות וכדומה, קשור אל המת, אסור בהנאה. והב"ח ז"ל הוסיף, אפי' קלועים בשערותיה. ולכאורה יש לאסור אפי' הטבעות, אם הם מהודקים בחוזק. דהא כ' הרא"ש ריש חולין. דקשירה, דכתיב גבי תפילין. היינו שמהדקן על ידו וקרי להידוק קשירה. כמו שלי' קשורה בו וכו', עכ"ל ותמהני על התב"ש, שהביא סייעתא לד"ז, דהידוק היינו כקשירה. רק מהרא"ש פ"א דחולין. ולא הביא משבת ס"ה ע"א, דחלקו על ר"י, מהא דתני רמי בר יחזקאל. והוא שקשור לה באונה. ומשני. ל"ק. הא דמיהדק וכו'. ופירש"י בר"ה הא. וז"ל: דר"י הי' תוחב באזנו יפה, ומהדק, ולא בעי קשירה וכו', עכ"ל. הרי מפורש יוצא מהגמ' ופירש"י ז"ל, דהידוק היינו כקשירה. וכן י"ל משבת קי"א ע"ב, ופירש"י בד"ה עניבה. ומהדקה וכו' ע"ש. ובתו' עירובין צ"ז ע"א ד"ה אביי. והתוס' שם, סיימו, כלשון הרא"ש, דקשירה דהתם היינו הידוק ע"ש, וכ"כ התוס' במנחות ל"ו ע"א ד"ה משעת. וכ"ה בתוס' חולין ט' ע"א ד"ה וא דך ע"ש. ותימה על התב"ש ז"ל שלא הביא ד"ז רק מהרא"ש. אמנם כן לענין דינא. אפי' אם הטבעיות מהודקות בחוזק על יד המת. ואפי' אם נימא דהידוק היינו כקשירה כאמור. מ"מ הרי הוכחתי לדעת, דדוקא בפיאה נכרית הקשורה בשערות גופה, שעשאתן שיהי' נראין כשערות גופה ממש. ולהכי אסור מדרבנן. מטעם דמחלפי בשערות גופה ממש, דאסור מה"ת. ועוד משום דהו"ל כאלו התכוונה בדעתה, שיהי' כגופה להקבר עמה. משא"כ בטבעיות דלא עשאתן כלל שיהיו נראין כגופה, ודאי דלא מחלפי בתכריכי המת. וגם לא בטל לגבי גופה. וכמש"כ המג"א או"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז הנ"ל. ופשיטא דמותר. וזה פשוט וברור

(יא) גם מש"כ התב"ש בבכו"ש שם. דעיקרא דהאי פסקא תמוה טובא וכו'. לפענ"ד עיקרא דהאי פסקא נכון וברור, אמת ויציב. אבל רק באופן שכתבתי, דווקא בפיאה נכרית הקליעה בשערותיה. אבל לא בטבעיות וכיו"ב. אפי' אם הם מהודקים בחוזק. דבזה פשיטא דמותר. מטעם הנזכר ומה שהוכיח הבכו"ש ד"ז, מהא דמיבעיא לן בסנהדרין קי"ב ע"ב שער נשים צדקניות, דהיינו פיאה נכרית אי חשיבים כנכסי צדיקים והם אובדים בעיה"נ וכו' וקשה אמאי שבק כל תכשיטי נשים, דתנן בפ' במה אשה, ולא קמבעי לי' וכו' עכ"ל. במחכת"ה דבריו תמוהים דהאיך עלה על הדעת למיבעי' בנידון תכשיטי נשים שבעיה"נ הא גזה"כ הוא „החרם אותה, ואת כל אשר בה“, לרבות נכסי הצדיקים. כסנהדרין קי"ב ע"ב. וכל המטלטלין בכלל נכסי כטוש"ע תו"מ סי' רמ"ח סעיף י"א. ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ט, שכ' שכל דבר שרגילין ומותר למכור, כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא. ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף כ"ד, ובש"ך סק"ה. וא"כ פשיטא, דגם תכשיטי נשים. היינו מטלטלין. ובכלל נכסי הן. וכש"כ לר"ש (הנ"ל) שאמר, מפני מה אמר' נכסי הצדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, לפיכך ממונם אבד וכ"ה בתוספתא ובירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ח: ואר"ל מוכיח בדבר, בלוט, שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו אף הוא יצא וידיו על ראשו וכו' דייך שאת ממלט את נפשך. ע"ש בפ"מ. ובמד"ר סדר וירא פ"נ סי' י"א שלוט הי' חפץ לברור וליטול כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות. וא"ל המלט על נפשך. ע"ש ברש"י ובמת"כ. הרי מבואר דאין רשאים להציל מעיה"נ, אפי' התכשיטים, כגון אבנים טבות ומרגליות. וכבר הבאתי לעיל, דהרמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם ה"ז. נקט טעמו של ר"ש, כנז'. וגם תימה על מש"כ הבכו"ש: אבל תכשיטים דכסף וזהב, וכדומה, ודאי לאו כגופה מחשבי, גם לא כמלבושים וכו', עכ"ל. ולא העיר כלל מדעת רש"י ז"ל בערכין ז' ע"ב דהצדיקים שבתוכה יוצאים ערומים. ומכל מה שהערותי לעיל ליישב, שלא יסתרו דברי רש"י אהדדי. ועפי"ז יש להעיר גם בשאר דברי הבכו"ש שם ע"ש. והבן

(יב) וגם מש"כ ה„בכור שור“ שם, וז"ל: ואנן לא שמעי' בסוף פ"ק דערכין לאסור נויי המת. כ"א פיאה נכרית וכדומה, דהיינו שן תותבת וכו'. דדומה לגופה ממש. ועיקר עשייתן שיהי' נראה שהן מגיפה וכו' עכ"ל. לפענ"ד נראה, דדוקא בשן תותבת, שהוא שן של אדם אחר, כפי' הב' של רש"י ז"ל בשבת ס"ד ע"ב ד"ה וחכמים. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש שם וז"ל: שן תותבת. הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שינה וכו' עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפי"ט מהל' שבת ה"ז, וז"ל: בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, עכ"ל. וכן שן של כסף, שדומה לשאר השינים. כפירש"י בשבת ס"ה ע"א ד"ה אבל של כסף. וכן הרמב"ם בפי"ט מהל' שבת ה"ז הנ"ל, כתב: דשן של כסף מותר. מפני שאינו ניכר. וכן בטוש"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ב, פסקו: דשן של כסף, שדומה לשאר שינים מותר. וכש"כ שן דאדם, עכ"ל. ומקורם טהור מהרא"ש ז"ל פ"ו דשבת סי' ט"ו ע"ש. והרי זה דומה לנויי המת, המחוברים בגופו, ואסור כנ"ל. אבל שן של זהב, שמשונה במראה משאר שינים. כפירש"י בשבת ס"ה ע"א ד"ה לא שנו. וכ"ה בטוש"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ב הנ"ל. פשיטא דדמי לטבעיות ושלשלאות, ולשארי תכשיטין של כסף וזהב, ומרגליות. שאין דומין לגופה כלל. ולא מחלפי כלל בדבר שאסור מה"ת. ולא בטלו כלל לגבי גופה, ומותר, כדבר האמור. אמנם כן. נראה, דאין זה כבוד המתים לעקור השינים של זהב מפיהם. אבל אותן השינים של זהב, הקבועים בפיהם, רק ע"י „שראפליך“. אשר גם בעודם בחייהם, היו רגילים להוציאם ולהכניסם בידיהם הם מותר להוציאם נם אחר מיתתם. מטעם האמור. בכדי שלא להשחית ממונם של ישראל. וכש"כ לפי מה שהוכחתי, כל האיסור בד"ז, אינו אלא איסור דרבנן כסנהדרין מ"ו ע"ב. דתלישה, לאו כלום הוא, בתלוש ולבסוף חיברו. וכבר ביארתי כ"ז בארוכה בס"ד. ובנידון דידן. אפי' איסור דרבנן ליכא כדבר האחור. וגם מש"כ הבכו"ש שם, דיש לסמוך אמתירין, ה"ה הרמב"ם והסמ"ג דמתירים אפי' שער המת גופי' וכו' ע"ש במחכת"ה לא ביאר ה טב שיטות הפוסקים בזה. ובפרט בסמ"ג אין זכר מד"ז. והב"י ז"ל שכתב בשם הסמ"ג. טעות סופר הוא כנ"ל באות ג'. ואני בעניי, בארתי באר היטב דעת הרמב"ם ושאר פוסקים ז"ל בעזהשי"ת]

סיומא דפסקא, לפענ"ד נראה להלכה, כי השינים של זהב הקבועים ע"י „שראפליך“, מותר להוציאם