רב"ז יורה דעה ריג

רב חנן וכו'. ע"ש בפירש"י, דמתקיף אדריב"ב ע"ש. והכא נמי בנדה ל"א ע"ב מתקיף רב יוסף, על טעמו של ר"ש. כלומר שלא הבין טעמו ועיין בכריתות כ"ו ע"א דפריך ולרשב"י דאמר יולדת חוטאת היא, מא"ל, ומשני. יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים הוא, ולא לכפרה מייתי. ע"ש בפירש"י, ובהגהות הב"ח שכ': דיולדת מיכפרה בצער לידה. ורבינו גרשום ז"ל, בגליון הש"ס. כ': דימי טומאה וימי טהרה דמשמרת מכפר על חטא השבועה ע"ש. ועפי"ז ממילא לא קשה מידי קושיות רב יוסף בנדה ל"א ע"ב הנ"ל. ודו"ק]: וכיון דרב יוסף ס"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא. א"כ גם רבא שהשיב על רב יוסף, ואוקי האבעיא בפיאה נכרית וכו'. על שיטת רב יוסף קאי, דס"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא. דמש"ה נכסי הצדיקים שבעיה"נ נשרפין. דהם גרמו שדרו בתוכה. וטעם זה לא שייך כלל במלבושים. ומש"ה שפיר פירש"י בסנהדרין דמלבושי הצדיקים אין נשרפין. משא"כ לדידן, דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא. גם מלבושי הצד יקים נשרפין. כפירש"י בערכין הנ"ל, וא"כ דברי רש"י ז"ל לא סתרו אהדדי ודו"ק ועפי"ז יש להעיר על הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' עכו"ם ה"ז שכתב וז"ל: נכסי הצדיקים שבתוכה וכו' הואיל וישבו שם, ממונן אבד, עכ"ל. הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל כטעמו של ר"ש. ע"ש בכ"מ. א"כ לשיטתו מלבושי הצדיקים אין נשרפין. וצע"ג בזה. שוב מצאתי בס' מנחת חינוך, מצוה תס"ד, שכ' שהרמב"ם ז"ל לא הביא טעמו של ר"ש. ומש"ה כתב בדעת מרן הרמב"ם דס"ל מלבושי הצדיקים נשרפין ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' עכו"ם ה"ז הנ"ל, שהביא להדיא טעמו של ר"ש. והוכחתו שהוכיח, משום והרמב"ם פוסק דלא דרשינן טעמא דקרא. כבר העיר בזה בתוס' חדשים על המשניות פ"י דסנהדרין הנ"ל, וצ"ע

עוד אפשר לפרש לפירש"י בערכין ז' ע"ב שכתב דהצדיקים שבתוכה יוצאים ממנה ערומים. עפ"י מה דאמרינן בשבת קי"ד ע"א, על הא דכתיב: כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, ערום בבגדים בלואים. וכן הוא ביומא ע"ז ע"א. וכן פירש"י בישעיהו (כ' ג'): „ערום". ת"י. פחיח. בבגדים קרועים ובלואים. ולא ערום ממש. עכ"ל. ועיין ברש"י מגילה כ"ד ע"א ד"ה פוחח וברי"ף פ"ד דמגילה וברא"ש פ"ג דמגילה סי' ט"ו, כתב להדיא דמתרגמינן על „ערום", פוחח. פי' מי שבגדיו קרועים. ע"ש וברש"י ערכין י"ט ע"א ד"ה פאחא. מביא לתרגום יחזקאל. וצ"ע. ועפי"ז אפשר לומר, דהצדיקים יוצא ם מעיה"נ ג"כ בבגדים קרועים ובלואים. ומה שפירש רש"י יוצאים „ערומים". הוא כלשון הכתוב. בישעיה. אבל לא ערומים ממש. ועפי"ז י"ל דלא קשה מה שהקשיתי הא גדול כביד הבריות שדוחה ל"ת בשוא"ת. ודו"ק

(ח) עוד דבר אחד נשאר לנו לבאר. בהא דאמרינן בערכין ז' ע"ב בענין פיאה נכרית קשורה לשער מתה, בדלא אמרה תני, גופה היא, ע"ש. דהנה, על כרחך צריכין לומר בזה, דלא חשבינן להפיאה הנכרית הקשורה בשערה, כמחובר בגופה ממש. דהרי אפי' בעץ הנעוץ בארץ, דהוי תלוש ולבסוף חיברו, אפ"ה מתמעט מה"ת מן המשמעות לשון מחובר, שמחוסר קציצה משום דתלישה לאו כלום היא. כרבנן בסנהדרין מ"ו ע"ב, ע"ש בפירש"י. וכן הוא בתוס' גיטין כ"א ע"א ד"ה יצא. דקורה הנעוצה בארץ, לא חשיב מחובר לקרקע ע"ש. והכא נמי לא חשבינן להפיאה נכרית הקשורה בשערה, כמחובר בגופה ממש. משום דהתרת קליעת שער, פשיטא דלאו כלום הוא. קו"ח מתלוש ולבסוף חיברו, דאמרינן דתלישה לאו כלום הוא. כש"כ דהתרת קליעת שער לאו כלום הוא. ואע"ג דבסנהדרין קי"ב ע"א, לענין שיער נשים צדקניות, אמר נן שהוא מחוסר תלישה וכו'. ולא אמרינן דתלישה לאו כלום הוא? אולם זה ליתא. דשאני תלישה דהתם. דהיינו שצריך לגלח שער המחובר בגופה ממש. וזה שדקדק רש"י ז"ל, בד"ה תלישה. שצריך לגלחה, עכ"ל כלומר, דמש"ה לא אמרינן בזה תלישה לאו כלום הוא, כמו בתלוש ולבסוף חיברו. ועפי"ז נראה ברור, דהא דאמרינן בערכין ז' ע"ב בענין פיאה נכרית קשור לשער מתה, דגופה היא, לאו גופה ממש קאמרו. אלא בטל לגבה, ומיתסר כגופה. וכעין דאמרינן בחולין קכ"ה ע"ב: מת בכסותו, מבטל לי' וכו'. וכמש"כ המג"א או"ת סי' שי"א ס"ק ט"ז, דאזלינן בתר מחשבתו ודעתו (כנ"ל באות ב'). והכא נמי הו"ל כאלו התכוונה בדעתה, שתהי' הפיאה נכרית כגופה, להקבר עמה, ואסור עכ"פ מדרבנן. מטעם דלא גרע מכלים הנזרקין על המת ונגעו במטה, הנקברת עמו, דאסורין מדרבנן, משום דמחלפי בתכריכי המת. כמבואר בסנהדרין מ"ח ע"ב. ע"ש ברש"י. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ט סעי' ג'. ובש"ך שם סק"ו. וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' ש"ל (שהבאתי לעיל אות ב') דפיאה נכרית שקשורה בשערותיה בשעה שמתה אסור. מטעם דלא גרע מכלים שזרקו על המת וכו' כנ"ל. ועפי"ז יש ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם בפי"ד מהל' אבל הכ"א, שכתב וז"ל: ומ"מ מש"כ הב"י ביו"ד סי' שמ"ט דלהכי כ' נויי גופו כמחוברים בגופי, לומר דאם לא היו מחוברים בגופו. אלא בשעת מיתה תלי בסיכתא אפשר דשרי. קשה דאמאי שרי. כיון דהוי בעיא ואסיק בתיקו, אית לן למפסק לחומרא. דהוי תיקו של איסור תורה ולחומרא עכ"ל ועפ"י מה שכתבתי לא קשה מידי. דבפיאה נכרית, אפי' קשורה בשערות המחוברין בגופה בשעת מיתה. מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן. מטעם האמור. א"כ האבעיא דתלי בסיכתא. אינו אלא תיקו באיסור דרבנן, ולקולא. וזה פשוט וברור. ומצאתי בתפארת ישראל על משניות ערכין פ"א מ"ד אות כ', שכתב מסברא דנפשי', דאפי' פיאה נכרית הקשורה או קליעה בשערותיה, אינו אסיר אלא מדרבנן, מטעם דלא גרע מכלים שזרקו על מת ונגעו במטה וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל. ועפי"ז יש להעיר על ה„שלטי הגבורים" על הרי"ף, פ"ו דשבת סי' שע"ה, לענין מה דתנן, דיוצאת אשה בפיאה נכרית. כתב הש"ג וז"ל: דאמרינן סוף פ"ק דערכין, דפיאה נכרית המחוברת לשער ממש, דהוי כגופה ממש וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא, דבאמת לא הוי כגופה ממש. כמבואר מלשון הרשב"א בתשו' סי' ש"ל הנ"ל, שכתב כן להדיא, וז"ל: ולאו גופה ממש קאמר, אלא בטל לגבה, ומיתסר כגופה. עכ"ל

(ט) ועפ"י האמור, יש להעיר עוד על הד"מ ביו"ד סי שמ"ט שכתב וז"ל: בגמ' ערכין ז' ע"ב פירש"י שמקושרין בשערה. ומשמע דאם אינן קשורין מותרים. ומזה נהגו ליטול טבעות מן המתים. דכה"ג לא מקרי מחובר בגופו, עכ"ל. וכ"כ ברמ"א יו"ד סי' שמ"ט סעי' ב'. והב"ח בסי' שמ"ט שם, כתב וז"ל: מיהו להסיר טבעיות ושלשלאות שעל ידה ועל גופה מותר לדברי הכל, שאין זה נקרא מחובר בה. כמו קליעה. ולא מיחשב כגופה, עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי, אפי' אם יהיו הטבעיות והשלשלאות מחוברין בה כמו קליעה, מותר להסירן. דהא עיקר הטעם דפיאה נכרית המקושר בשערה דאסור, הוא משום דלא גרע מכלים הנזרקין על המת ונגעו במטה הנקברת עמה וכו' כנ"ל והיינו דוקא בפיאה נכרית, שצוברתה על שערה עם קליעתה, שתראה בעלת שער. כפירש"י בשבת ס"ד ע"ב ד"ה פיאה נכרית. וכ"כ הר"ן שם. וכן הרע"ב בפיהמ"ש שבת פ"ו מ"ה, כתב וז"ל: אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נש ם אחרות, ומשימה בראשה, ונראה כאילו היא שערה, עכ"ל, בזה שפיר אמרינן. דהוי כאילו התכוונה בדעתה שתהי' הפיאה נכרית כגופה להקבר עמה. כדמוכח מפירש"י בערכין ז' ע"ב ד"ה בפיאה נכרית. דהיכא דלא אמרה תנו, גליא דעתה דניחא לה דתיהוי כגופה, לאיתסורי בהדה ע"ש. וכ"כ התפארת ישראל על משניות פ"א דערכין מ"ד אות כ'. וז"ל: דבשער שאני, שעשאתן שיהי' נראין כגופה ועי"ז טפי איכא למחלף לשער הגוף ממש, דאסור מדאורייתא, עכ"ל, משא"כ בעבעיות ושלשלאות, אפי' אם יהיו מחוברין בגופה, ע"ז ודאי לא התכוונה בעצמה שיהי' כגופה להקבר עמה. דהרי לא עשאתן כלל שיהי' נראין כגופה.