רב"ז יורה דעה ריא

לא ידע ד„תקבץ ושרפת“ כתיב וכו'. והלא תניא, בתוספתא פי"ד דסנהדרין ה"ב: מחובר לקרקע מותר, שנאמר „תקבץ“ פרט למחוברין. וכן בסנהדרין קי"ג ע"א: ת"ר היו בה אילנות וכו' מחוברין מותרין. ופירש"י שם: מחוברין מותרין, ד„תקבץ ושרפת“ אמרה רחמנא וכו' ע"ש. וממילא מבואר, דהוא הדין לשער המחובר לראש, הוי כמחובר לקרקע. שעוקר דבר מגידולו כמש"כ התוס' בגיטין כ"א ע"ב ד"ה יצא ע"ש? ונראה דרב יוסף ס"ל דדבר זה תליא, אי קיי"ל שער העומד ליגזוז כגזוז דמי. כגיטין ל"ט ע"א וסנהדרין ט"ו ע"א הנ"ל. ועפי"ז הך ברייתא דתניא מחובר לקרקע מותר. איירי בדברים שאינם עומדים להגזז, כגון אילנות, וכיו"ב. והאבעיא דרב יוסף ע"כ איירי בשער נשים צדקניות העומדים להגזז. וס"ל להלכה דכגזוז דמי. אע"ג דאשבוחי אשבח, כל מה דקאי. מ"מ לא עביד איניש דשביק לי'. כמש"כ התוס' בסוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו, כנ"ל. ולהכי שפיר מיבעיא לי' לרב יוסף. ועפי"ז אתי שפיר הא דפרכינן בכתובות נ"א ע"א, על הא דאמר רב יוסף שם: הבו לה מתמרי דעל בודיא וכו'. סוף סוף כל העומד ליגזוז כגזוז דמי. ע"ש בתוס' ד"ה סוף. ובתוס' שבועות מ"ג ע"א ד"ה כבצורות. שהקשו וז"ל: אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא, בענבים העומדים ליבצור וכו'. מ"מ פריך הכא בפשיטות דכגזוז דמי? וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דפריך לרב יוסף לשיטתו בסנהדרין הנ"ל דס"ל אפי' בשער, דכל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח, מ"מ כגזוז דמי. מכש"כ בענבי ותמרי, דכל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי, דכגזוז דמי. אבל רבא ע"כ ס"ל להלכה, כת"ק דברייתא דגיטין ל"ט ע"א וסנהדרין ט"ו ע"א דשער העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי. ולהכי שפיר פריך „תקבץ ושרפת“ כתיב. ואוקי האבעיא דשער נשים צדקניות, היינו בפיאה נכרית, כאמור

ועפ"י האמור, יהי' מוכח, דהעיקר כהגירסא שלפנינו, בסנהדרין קי"ב ע"א, דבעל האבעיא הוא ארב יוסף. ולא כמו שגרסינן בערכין ז' ע"ב, דבעל האבעיא הוא „ר' יוסי ב"ר חנינא“. וכבר העיר בגליון הש"ס שם בשינוי הגירסאות. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר טפי הגירסא שבסנהדרין, כנזכר

אבל ראה זה מצאתי בירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ז. שם הגירסא: דר' יוסי בן תנינה, בעי, שיער הצדקניות שבתוכה מהו. ופי' הפ"מ שם, דהאבעיא הוא, לענין פיאה נכרית שלהן ע"ש. ונראה דטעם הפ"מ, שלא פי' האבעיא שבירושלמי, בשערות נשים צדקניות המחובר בגופן. משום דקשיא לי' ג"כ הא „תקבץ ושרפת“ כתיב. כפירכת רבא בבבלי הנ"ל, אולם לפי מה שכתבתי, אפשר לומר, דהתלמוד ירושלמי ס"ל ג"כ שער העומד ליגזוז כגזוז דמי, ולא מקרי מחובר. וא"כ שפיר י"ל דהאבעיא קאי לענין שערות ממש המחובר בגופן

והנה. בירושלמי שם. פשטו האבעיא, ואמרו: נשמעיניה מהדא. ר"ש אומר בהמתה, לא בכורות ומעשרות שבתוכה. והפ"מ שם פי' וז"ל: דר"ש דממעט בכורות ומ"ב. ע"כ שהוממו. ואע"ג דהשתא בכלל שללה הוו מ"מ אמעיטו, משום דלא דמי לשאר בהמה שלהן, וה"ה לשער הצדקניות, דלא דמי לשאר נכסים עכ"ל. ובמחכת"ה פירושו בירושלמי, אינו מובן כלל. והוא ז"ל בעצמו במרה"פ, כתב דיש לדחות הפשיטות של הירושלמי. משום דלא דמי לההיא דר"ש, דטעמא הוי משום דאין נאכלין בתורת בהמתך וכו' ע"ש. ועיין בס' קובץ על הרמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם הי"ב, מש"כ לפרש הירושלמי לדעת הרמב"ם ע"ש. ובמחכת"ה גם פירושו דחוק

ולפענ"ד נ"ל לפרש, פשיטות הירושלמי, באופן אחר, דהנה בסנהדרין קי"ב ע"ב. אוקי רבינא, הא ואמר ר"ש „בהמתה“, ולא בהמת בכור ומעשר, בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתה. יצאו אלו שאין נאכלין בתורת „בהמתה“, אלא בתורת בכור ומעשר, דשלל שמים נינהו ופירש"י ד"ה לעולם, וז"ל: דדרשינן לקרא הכי. „בהמתה“ למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם. יצאו אלו שיש להם שם לווי, שאין נאכלים בתורת בהמתם, שאין אומרין בהמת עיר הנדחת, אלו בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת. עכ"ל. ובגליון הש"ס שם העיר ע"ז וכ' וז"ל: בתוס' בכורות דף ל"א ע"א ד"ה חוץ וכו' משמע דגרסי הכא בסוגיא, כמו דסיים הש"ס בתמורה ח' ע"א דתנן כל פסולי המוקדשין, נמכרין באטליז, חוץ מן הבכור והמעשר. ע"ש אבל מפירש"י דהכא, ד"ה לעולם, בבעלי מומין וכו' מוכח דלא גרס להא דתנן כו'. ומש"ה פירש"י הכא, יצאו אלו שיש להם שם לוויי. ורבינא הוא דמשני לה הכי כאן. אבל בתמורה ח' ע"א סתמא דש"ס מייתי להא דתנן כל פסולי וכו', ולא ס"ל כרבינא בפי' הזה. עכ"ל. ותמהני על בעל גליון הש"ס, שלא העיר מזבחים ע"ה ע"ב דבעי רמב"ח התפיס בכור לבדק הבית, מהו שישקול בליטרא. רווחא דהקדש עדיף וכו' ע"ש. ומוכח דהא דבכור אינו נשקל בליטרא, אינו אלא מדרבנן. וכן פירש"י שם בהדיא, בד"ה ופרכינן הפדו. וז"ל: לשקול בליטרא אין כאן עבירה על ד"ת. עכ"ל. וא"כ עפי"ז רש"י ז"ל אזיל לשיטתו בסנהדרין קי"ב ע"ב ד"ה לעולם. דלא גרס שם, כמו בתמורה ח' ע"א להא דתנן כל פסוה"מ נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא וכו'. דלגירסא זו יהי' מוכח שהוא ד"ת, דהרי אימעוט מקרא ד„בהמתה“. ורש"י ז"ל ס"ל דאינו אלא מדרבנן. וכן בתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה התפיס, כ' דהסוגיא בזבחים שם ס"ל דאינו אלא מדרבנן. אבל בסנהדרין קי"ב ע"ב ובתמורה ח' ע"א מוכח שהוא ד"ת ע"ש. והתוס' אזלו לשיטתם בבכורות ל"א ע"א ד"ה חוץ. דגירסתם הי' דלא כפירש"י כנ"ל. וכן מוכח בתוס' תמורה ח' ע"א ד"ה בבכור. דס"ל שהוא ד"ת ע"ש. גם הלום ראיתי בשיטמ"ק, שבגליון הש"ס (דפים ווילנא) בזבחים ע"ה ע"ב, שהקשה על פירש"י שם דס"ל דהא דאין נשקלין בליטרא הוא דרבנן. מסנהדרין קי"ב ע"ב הנ"ל, דמוכח שהוא דאורייתא. ומטעם זה מפרש להך דזבחים, גם אם נימא דס"ל שהוא ד"ת ע"ש. ותמהני שלא העיר כלל מפירש"י בסנהדרין קי"ב ע"ב דלא גרס שם להגירסא שבתמורה ח' ע"א, כאמור. עכ"פ נראה דהסוגיות פליגי אהדדי בתלמוד בבלי. ומצאתי בירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג, דאמר ר"ב ב"מ: אילו הי' לי מי שיומנה עמי, היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא. ע"ש. הרי מפורש יוצא בתלמוד ירושלמי דס"ל דאינו אלא מדרבנן. ובשי"ק שם ד"ה כלום. כ' וז"ל: ואי קשיא הך ברייתא ד„בהמתה“. והיא שנויה לקמן בסנהדרין פרק חלק, ר"ש אומר „בהמתה“ ולא בכורות ומעשרות. י"ל דמוקי לה בתמימים, דכיון דאית לי' לכהן זכיה בגויה מחיים לא אימעיטו משללה וכו' עכ"ל [והשי"ק לא העיר כלל מזבחים ע"ה ע"ב ופירש"י ותוס' שם. ולפי מה שכתבתי י"ל דבפ' חלק דמייתי הברייתא דר"ש דרש „בהמתה“ ולא בהמת בכור ומעשר. הסוגיא שם ס"ל שהיא ד"ת. כדמוכח מהסוגיא תמורה ח' ע"א, כאמור. ובעל „גליון הש"ס“ בסנהדרין קי"ב ע"ב, במחכת"ה אישתמיטתיה כ"ז. עכ"פ מצינו למידן, דר"ש דרש „בהמתה“ מי שנאכל בתורת בהמה. יצא בכור ומעשר, בע"מ, שאין נאכלין בתורת „בהמתה“. אלא בתורת בכור ומעשר, שאין נמכרין באטליז, ואין נשקלין בליטרא, מדאוריתא. והרי זה כשלל שמים. ועפי"ז שפיר פשטו בירושלמי סנהדרין פ"י הנ"ל, האבעיא, אי שער נשים צדקניות שבעיה"נ מותר. מהא דר"ש. משום דקשיא להירושלמי. נהי דבשר בכור ומעשר, בע"מ, אין נשרפין. משום דנאכלין בתורת בכור ומעשר וכו'. אבל שער בכור ומעשר ודאי הוי נכסי הדיוט דהרי קיי"ל שער פסילי המוקדשין מותר. כמש"כ התוס' בבכורות כ"ה ע"א ד"ה שער, דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא עש"ה. ובתוס' ב"ק י' ע"א ד"ה שהשור. כ' בפשיטות, דשער פסולי המוקדשין מותר כנ"ל וא"כ הו"ל לר"ש למימר, דשער בכור ומעשר בע"מ שבעיה"נ נשרף. משום דהוי נכסי הדיוט עכ"פ, ונכלל בלשון „בהמתה“. ולמה נקט ר"ש בסתם, דבהמת בכור ומעשר בע"מ מותרין. דמשמע דכל הבהמה מותר, אפי' שערה? אלא ודאי מוכח, דשער