רב"ז יורה דעה רי

מותר. והוכיחו ד"ו מהסוגיא ופרכין ז' ע"ב, יעו"ש. ומוכח דהתוס' פירשו אוקימתא דרנב"י, כפי' רש"י בערכין, דאשה מיתתה אוסרתה, ושער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות (וכבר כתבתי דגם הרבינו גרשום ז"ל פי' כן הסוגיא, אלא שהוסיף לומר דמיירי באמרה תנו שערי לפלונית אבל מרש"י ז"ל מבואר דס"ל דגם בלא אמרה תנו, שער המת מותר. ע"ש בד"ה אלא אר"נ. ובד"ה תני לוי עש"ה, ואם נימא דהתוס' פירשו כפירש"י ז"ל אתי שפיר דלא קשה מידי קושיית הרשב"א ז"ל בתשו' על התוס' בב"ק. ואין צריכין לפרש עוד דברי התוס' דמיירי באמרה תנו שערי לפלונית. כמו שפירשתי לעיל אות ג'] וכן מצאתי בשיטה מקובצת, בגליון הש"ס ערכין ז' ע"ב (דפוס ווילנא) שכ' להדיא בשם התוס', שפי' הא דארנב"י זו מיתתה אוסרתה, וז"ל ושיער מיתתה, אינו אוסרתה, דלאו בר מיתה הוא. דאין עתידה להשתנות וכו' ע"ש ב)**(ב) ומש"כ השיטמ"ק שם, וז"ל ומהאי טעמא ליתא מה שמקשים בב"ק אמאי איצטריך שור ולא אדם וכו' תיפוק לי' מ„והמת יהי' לו“ וכו'. ולפי שמעתין ניחא. כיון דשערו מותר, הוי שפיר המת שלו, עכ"ל. וקשה הא התום בב"ק י' ע"א ד"ה שהשור לא ניחא להו לתרץ כן. וכ' כיון שעיקרו אסור, חשיב אין המת שלו. ע"ש שכ' תירוצא אחרינא והשיטמ"ק במחכת"ה לא העיר כלל בכ"ז:)**. וקשה, הא התוס' בסנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור. לא פירשו כלל להסוגיא דערכין כפירש"י ז"ל. וממילא מוכח דס"ל דשער המת, אסיר בהנאה, וכדבר האמור? ויש לומר, דהתוס' בסנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, כתבו כן בשם הר"ת ז"ל. ואזיל לשיטתו בב"ב קנ"ד ע"א בתוס' ד"ה ועוד סימנים עשויין להשתנות. וכ' וז"ל: ופי' ר"ת, שבחייו היו השערות לבנות, והוו שומא, ועכשיו הושחרו לאחר מיתה, ונראות כסימנים וכו' ע"ש (ועיין במל"מ רפ"ב מהל' אישות ה"ב, מש"כ בדברי הר"ת אלו, ע"ש שהאריך. הרי מבואר דהר"ת ס"ל דגם השערות משתנות לאחר מותה. והיינו טעמא דהר"ת. לא ניחא לי' לפרש הא דאר"נ בערכין „זו מיתתה אוסרתה“ כפירש"י, משום דשיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות. דהא לשיטת הר"ת גם השערות משתנות לאחר מיתה, כאמור. ומש"ה פי' הר"ת „זו מיתתה אוסרתה“. ואין עלי' שום איסור מחיים. ולהכי כשנגזז שערה קודם מיתה מותר כנ"ל. והתוס' בב"ק י' ע"א ד"ה שהשור. לא שמיע להו, כלומר לא סבירא להו כהר"ת דהשערות משתנות לאתר מיתה [וע"כ ודאי פירשו, הא דאמרינן בב"ב קנ"ד ע"א סימנים עשויין להשתנות, כפי' הר"י, שהביאו התוס' בב"ב שם ד"ה ועוד. דשמא בחייו לא היו גומות. ומחמת מיתה יש שם גומות ע"ש. או דס"ל כפי' הנמוק"י בכ"ב שם שפי' עשויין להשתנות, או שנושרות. או ע"י נפיחה, אינו נראה בהם גומות. או שנתמסמס הבשר, ונראה בהם גומות, עכ"ל. והה"מ על הרמב"ם בפכ"ט מהל' מכירה הט"ז, כתב וז"ל: ופירוש סימנים משתנין. יש מי שפירש נושרין, עכ"ל]. ומש"ה שפיר הוכיחו התוס' בב"ק י' ע"א, מהסוגיא דערכין ז' ע"ב דשער המת מותר. משום דס"ל כפירש"י שם, ושיער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר, דבעלי התוס' ז"ל אינם סותרים אהדדי. אלא דכל אחד ואחד אזיל לשיטתי' כדבר האמור. ודו"ק

(ה) עוד נ"ל לפענ"ד לחדש בעזהשי"ת, בענין הסוגיא דערכין ז' ע"ב, לרנב"י דאמר דמתני' מיירי בשערה ממש. דהי' הדבר תלוי, אי קיי"ל לענין שער המת, העומד לגזוז כגזוז. דהא בגיטין ל"ט ע"א, ובסנהדרין ט"ו ע"א, לענין המקדיש את עבדו, אי מועלין בשערו. פליגי בזה ת"ק ורשב"ג [ופירש"י בסנהדרין שם ד"ה העומד לגזוז. שכבר שילח פרע, וראוי להסתפר, עכ"ל. ובנזיר נ"א ע"א. פירש"י ד"ה שערו העומד לגזוז, כגון שהכביד עליו שערו וכו'. והרא"ש שם פי' וז"ל: גבול הי' להם לגידול שער, מתי הי' עומד ליגזוז וכו' עכ"ל ע"ש באספ"ז] דת"ק ס"ל אין מועלין בשערו, רו, משום דלאו כגזוז דמי, דשערו כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח. ורשב"ג ס"ל דשערו לאו כגופו, דכגזוז דמיא. ועיין בתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו. שכתבי, דרשב"ג ס"ל דאע"ג דאשבוחי אשבח כל מה דקאי. מ"מ לא עביד איניש דשביק לי' ע"ש והרמב"ם פ"ה מהל' מעילה ה"י, פסק כת"ק. ע"ש בכ"מ ולכאורה י"ל מנזיר נ"א ע"א דבעי חזקיה, שערו העומד לגלח וכו' מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי. א"ד השתא מיהא הא מחוברין וכו' ע"ש. ופי' התוס' שם דהאיבעיא אי מטמא בשעת חבורן למת ע"ש וכן פי' הרא"ש ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' טומאת מת ה"ג, דשער העומד להגזז, הוי ספק. ע"ש בכ"מ, משים שהיא בעיא. דלא איפשטא ולא פשטו האבעיא מהפלוגתא דת"ק ורשב"ג לענין המקדיש את עבדו, דפסקינן כת"ק, דאין מועלין בשערו, משום דשער העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי ז וע"כ ודאי, דהיינו טעמא משום דבחיים כל כמה דשבקה להו לשער אשבוחי משבח. משא"כ במת, איבעיא להו. אולם אכתי י"ל לפי פי' הרבינו חננאל ז"ל, בגליון הש"ס סנהדרין ט"ו ע"א (דפוס ווילנא) שפי' דת"ק ס"ל דשער העומד ליגזוז כגזוז דמי לפיכך המקדיש עבדו אין מועלין בשערו, דשערו לא מוקדש עמו וכו', עש"ה. וא"כ הלכה כת"ק דשער העומד ליגזוז כגזוז דמי. אע"ג דבחיים כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח. וכש"כ במת. וצע"ג

ויש להוכיח מנדרים ס"ה ע"ב, דסתמא דגמ' ואביי ורנב"י סבירא להו דשער העומד ליגזוז כגזוז דמי. דהרי סתמא דש"ס פריך על אביי: ושער ראשו מטלטלי' הוא [ופירש"י שם ד"ה ושער ראשו וכו'. דכל העומד ליגזוז כגזוז דמי. וכן פי' הרא"ש שם וכ': דמתני' סתמא קתני, אפילו בעומד ליגזוז, עכ"ל]. ומשני: ה"ק. אפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' אר"נ לומר שאין מקרעין שטר כתובה. ע"ש בפ' הרא"ש, ובתוס' ד"ה לומר ע"ש. הרי מוכח דרנב"י ס"ל שער העומד ליגזוז כגזוז דמי. ועפי"ז אפשר לומר דרנב"י דמשני בערכן ז' ע"ב: זו מיתתה איסרתה וכו'. כלומר הא דתנן אשה שנהרגה נהנין בשערה. מיירי באמרה תנו שערי לפלונית. כמש"כ הרבינו גרשום ז"ל, אבל לא מטעמי', משום דאין שער המת משתנה לאחר מיתה כנ"ל. אלא הטעם הוא. כיון דאמרה תנו שערי לפלונית. הוי שער העומד ליגזוז וכאלו נגזז מחיים, דרנב"י אזיל לשיטתו דס"ל שער העומד ליגזוז כגזוז דמי, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר גם דברי הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש בערכין הנ"ל, שפי' דמתני' מיירי, באמרה תנו שערי לפלונית. ולא הביא כלל טעם הרבינו גרשום ז"ל כפירש"י ז"ל שכ' דשער המת אין עשוי להשתנות לאחר מיתה] משום דס"ל ג"כ, כיון דאמרה תנו שערי לפלונית, הו"ל שער העומד ליגזוז, וכגזוז מחיים דמי, כאמור. ודו"ק כי זה נכון. ומצאתי בפסקי תוס' פ"א דערכין סי' ל'. שכ' וז"ל: האשה שמתה, נהנין משערה, העומד לינשר, בחפיפה וסריקה. ד"ז בגמ', עכ"ל ונראה דהפסקי תוס' ס"ל ג"כ דקיי"ל שער העומד לינשר, כנשר דמי. ויש לפלפל בזה הרבה. ולא עט האסף

פה

(ו) השתא הכי, אבא העירה לפרש הסוגיא דסנהדרין קי"ב ע"א, דגרסינן שם: בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעיות אסור „תקבץ ושרפת“ כתיב. מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה. יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה. אלא אמר רבא בפיאה נכרית וכו'. ולכאורה יש לדקדק בגוף האבעיא דבעי רב יוסף. אטו רב יוסף שהיה „סיני“. כברכות ס"ד ע"א. ופירש"י ד"ה סיני, היו קוראין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה, עכ"ל].