רב"ז יורה דעה רט

עיני ומצאתי בשו"ת הרשב"א סי' ש"ל, שהעיר על הרמב"ם בפיהמ"ש, וכתב עליו בזה"ל: נראה שלא כוון להלכה. מפני שהוא תפס שתי הלשונות דרב ורנב"י וכו' ורנב"י אוקמה בין אמרה בין לא אמרה, וכשנגזז קודם מיתה בין גמ"ד למיתה, באשה מותר וכו', שחזר בו בספר שופטים וכו' עש"ה

ב) ולפענ"ד נ"ל לפרש דברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל. עפי"ד הרבינו גרשום ז"ל, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) שכתב וז"ל: אלא אר"נ היינו טעמא דנהנין בשערה. דזו אשה, מיתתה אוסרתה. דאפי' אינה נהרגת אלא מתה כדרכה נאסרת בהנאה. וכי קא אסרה, מידי דהוי גופה ממש, דמשתנה מחמת מיתה. שערה אינה משתנה. הילכך כי אמרה קודם מיתה תנו הוי כמופרש ממנה, ונהנין, עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפה קדוש רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל, שכל דבריו דברי קבלה. דס"ל גם באוקימתא דרנב"י, דז"ש: נהנין בשערה. היינו דוקא באמרה ק דם מיתה תנו שערי לפלונית, דאז היי כמופרש ומובדל ממנה. משא"כ אם נהרגה או מתה ולא אמרה דבר, שערה בטל לגבה, ואסבה"נ כגופה. וכ"מ בחילין קכ"ה ע"ב, דאמרינן: מת בכסותו. מבטל לי', האי לא מבטל לי'. ועיין במג"א או"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז, שהוכיח מכאן, דאזלינן בד"ז בתר מחשבתו ודעתי. ומש"ה מת בכסותו, והיינו תכריכים, דעתו לבטל, דהא יקבר בהם. משא"כ שאר בגדים, אינו מבטל. משום דדעתו להפשיטם, ע"ש במחצהש"ק. וה"ה הכא נמי לענין שער המתה, דאם אמרה קודם מיתה תנו שערי לפלונית. הרי הוכיחה דעתה דלא בטלה שערה לגופה, ומש"ה נהנין בשערה. משא"כ היכא דלא אמרה כלום, בטלה שערה לגבה, ומיתסר בהנאה כגופה [וגם לאוקימתא דרב דאמר דמתני' מיירי בפיאה נכרית. וטעמא דאמרה תנו. צ"ל כן. כפירש"י ד"ה בפיאה. כיון דאמרה תנו, גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה וכו' ע"ש. וכן מצאתי בתשו' הרשב"א סי' ש"ל הנ"ל, שכ' וז"ל: דרב פרשה בפיאה נכרית. וטעמא דאמרה תנו, דלא בטל לגבי' דידה. דלא גרע ממטה הנקברת עמה, או מכלים הנזרקין לה וכו'. הא לא אמרה תנו, גופה היא ומיתסר. ולאו גופה ממש קאמר אלא בטל לגבה, ומיתסר כגופה, עכ"ל]. ועפי"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש, שגם הוא ז"ל מפרש אוקימתא דר"נ, כפי' רבינו גרשום ז"ל, דמיירי באמרה קודם מיתה תנו לפלונית, ומש"ה נהנין בשערה. כדבר האמור מ לתא בטעמא. ועפי"ז דבריו הקדושים בפיהמ"ש, אינם סותרים זא"ז מניה וביה. ואפשר לפרש גם דברי הרמב"ם ביד החזקה פי"ב מהל' סנהדרין ה"ד שפסק דאשה שתהרג מותר ליהנות בשערה. וכ"פ בפי"ד מהל' אבל הכ"א דשער המת מותר בהנאה, מפני שאינו גופו כנזכר. דמיירי נמי כה"ג, היכא שאמרה קודם מיתתה הני שערי לפלונית משא"כ בלא אמרה דבר קודם מיתה, פשיטא דשערה בטל לגבה, ואסבה"נ. דכיון דלא אמרה דבר קודם מיתה, הרי הוכיחה דעתה שהתכוונה להיות נקברה בשערה. דהא עכ"פ לא גרע מכלים שנזרקו על המת ונגעו במטה דאסורים. כסנהדרין מ"ח ע"ב. וכ"פ הרמב"ם בהל' אבל פי"ד הכ"ב. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ט סעיף ג'. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ש"ל הנ"ל לענין פיאה נכרית כנזכר. וכש"כ דאמרינן כן לענין שערה ממש. וזה שדקדק מרן הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב (בפי"ד מהל' אבל): חוץ משערו שהוא מותר בהנאה „מפני שאינו גופו“. כלומר, כיון שאמרה קודם מיתתה תנו שפרי לפלונית הוי כמופרש ומובדל ממנה. והרי זו כאלו אמרה לתת שום דבר, ממה שיש לה, חוץ מגופה כמש"כ הרבינו גרשום, והרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל. אבל בהל' סנהדרין פי"ב, נקט הרמב"ם לשון המשנה. ואיירי באמרה תנו שערי לפלינית (כמש"כ הפוסקים, בכללי הרמב"ם ז"ל דדרכו בקידש כל היכא דמפרש במק"א פרטי הדין. נקט במקום אחד לשון המשנה ומתפרש עפ"י פרטי הדברים שבמק"א]. ועפי"ז אזדא כל קושיות הרשב"א ז"ל בתשו' סי' ש"ל הנ"ל. שהקשה על מרן הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ובפרט מה שהקשה וז"ל ועוד דר"נ לא לאיפלוגי, אלישנא דגמ'. דאקשינן להדיא אמאי איסורי הנאה נינהו, קא אתי. אלא לפרוקי היכי משכחת לה. דמשתרי. ותדע לך, דהא ר"נ לא פליג אדינא וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל. דר"נ לא פליג כלל אדינא, וס"ל ג"כ דשער המתה אסבה"נ היכא דלא אמרה דבר קודם מיתתה. וכמש"כ הרשב"א ז"ל דדבר פשוט הוא. ולא נחלק בו אדם. אלא דר"נ אוקמה למתני', דמיירי באמרה קודם מיחתה, תנו שערי לבתי. וכדבר האמור. משום דבכה"ג הוי כמופרש ומובדל שערה מגופה. וכמו שפי' הר"ג והרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש הנ"ל

ג) ועפ"י הדברים האלה, יש לפרש גם דברי התוס' ז"ל בב"ק י' ע"א ד"ה שהשור. שכתבו וז"ל: וא"ת למ"ל שור, ולא אדם. תיפוק לי' מ„והמת יהי' לו“. מי שהמת שלו וכו' דהמת אסבה"נ וכו'. ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בערכין ז' ע"ב וכו' ע"ש א). **(א) פליאה נשגבה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל, שלא הביאו להתוספתא פ"ו דב"ק ה"ד, דשם איתא לפי גירסת המפרש „מנחת בכורים“ על התוספתא (שנדפס בווילנא) „והמת יהי' לו“. יצא אדם, שאין הימנו הנאה במותו. וכ"ה להדיא בירושלמי פ"א דכ"ק ה"א, דף ג' ע"א ע"ש במרה"פ שהאריך:)** והרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל תמה על התוס', וכתב וז"ל: ותלו הדבר (בשער המת) באותה שמועה שבערכין. ולא פרשו. ובקשתי להולמה לדבריהם, ולא עלתה לי וכו', עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי עלה בידינו לפרש דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל דס"ל ג"כ כהרבינו גרשום והרמב"ם ז"ל, דהלכה כאוקימתא דרנב"י דאמרה קודם מיתתה תנו שערי לבתי. מותר ליהנות בשערה, כאמור וי"ל בדעת הסמ"ג ז"ל, שהביא הב"י ביו"ד סי' שמ"ט, שכ' וז"ל: המת אסבה"נ כולו. חוץ משערו. והב"י ז"ל תמה עליו, וכתב דאינו יודע מנין לו ובד"מ שם אות ב', כ' וז"ל: דבריו תמוהים. דהא מדברי רש"י בגמ', נראה בהדיא כדברי הסמ"ג וכו' עכ"ל. ע"ש בב"ח. וכן בתוסיו"ט סופ"א דערכין, ד"ה האשה. כתב, דבב"י העתיק זו הלכה בשם הסמ"ג, והשיגו, עכ"ל. ותמהני שהרי בסמ"ג, לא נמצא זכר מזו הלכה. ומצאתי בחידושי הגהות, על הב"י (שנדפסו בווילנא) שכ', שצריך למחוק תיבת סמ"ג. ולכתוב במקומו הרמב"ם וכו' עכ"ל וכבר פירשתי יפה דעת מרן הרמב"ם ז"ל, דס"ל דדוקא באמרה קודם מיתה תנו שערי לפלונית. מותר ליהנות משערה

אמנם כן. יש להעיר עוד על הד"מ ז"ל, במש"כ דהפוסקים לא פירשו כדברי רש"י באוקימתא דרנב"י ע"ש ונראה דכוונתו על הטויו"ד סי' שמ"ט, דמוכח מדבריו ז"ל שפי' הא דאר"נ, זו מיתתה אוסרתה, וזו גמ"ד אוסרתה. כלומר דמתני' מיירי, כשנגזז שערה בין גמ"ד למיתה, ומש"ה נהנין בשערה. וכ"כ התוסיו"ט ז"ל, בסופ"א דערכין, דהטור פי' כן בסוגיא, דלא כפירש"י ז"ל ע"ש. ופי' זה חידשו מרן הרשב"א ז"ל בתשו' סי' ש"ל ע"ש שהאריך לחזק פי' זה, ואני מצאתי בתוס' סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, שכתבו בשם הר"ת ז"ל דשוה"נ אינו נאסר מחיים. והקשו מערכין ז' ע"ב דמשמע דשוה"נ נאסר מחיים. גבי האשה שמתה, נהנין בשערה. דמפרש התם. זו מיתתה אוסרתה, וזו גמ"ד אוסרתה. ויש לפרש גמ"ד, כלומר מחיים תל עלי' איסור וכו'. וזו מיתתה אוסרתה, ואין עלי' שום איסור מחיים, עכ"ל. הרי מבואר דגם התוס' ז"ל לא פירשו כפי' רש"י בערכין. ותמהני על מרן הרשב"א ז"ל שלא הביא סייעתא לפירושו מרבותינו בעלי התוס' ז"ל

(ד) איברא דעפי"ז יש להעיר על התוס' ב"ק י' ע"א ד"ה שהשור הנ"ל, שכתבו בפשיטות דשער המת