רב"ז יורה דעה רח

ועיין במדרש תנחומא פ' בחקותי סי' ה' שדרשו הא דכתיב (שם בפסיק ל"ז) הרפה ממני שני חדשים ואלכה וירדתי על ההרים וגו', א"ר זכריה וכי יש אדם יורד על ההרים, והלא בני אדם עולים על ההרים, מהו „וירדתי על ההרים“, אלו סנהדרין, כמה שנאמר שמעו הרים אח ריב ה' וכו' ע"ש. ויש ליישב לשון „וירדתי“ אצל סנהדרין? שאמרה לשיטת אביה יפתח שאמר אני שופט ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל פנחס וכו'. כמבואר שם במד"ר ובתנחומא ובתנדב"א הנ"ל. וממילא מוכח שגם כבוד הסנהדרין היה שפל בעיניו, שהרי היה ע"ה, כהמדרשים הנ"ל. וכפסחים מ"ט ע"ב. ולכך לשיטת יפתח אמרה „וירדתי על ההרים“, דהיינו סנהדרין, ודו"ק

ועוד יש להעיר על מה שדקדקה בת יפתח ואמרה: „הרפה ממני שנ' חדשים“ וגו' „ואבכה על בתולי“. מדוע שני חדשים דוקא אפשר לומר שבזה רצתה להטמין ברמז המליצה, ולהראות ליפתח אביה כח הסנהדרין, שגם הטבע מסכמת על גזירתם, שאם נמלכו הב"ד לעבר השנה, הבתולים של בת ג' שנים פחותה חודש העבור שנבעלה חוזרין, גם אם פתותה יום א' מחודש העבור, בתוליה חוזרין, ואם לא נתעברה השנה נתמלאה לה ג' שנים ואין בתוליה חוזרין כמבואר בירושלמי כתובות פ"א ה"ב, ונדרים פ"ו ה"ח ע"ש. וא"כ הסנהדרין יכולים לעשות מחודש אדר ב' חדשים בכדי להחזיר הבתולים, וזאת כיוונה באמרה: שני חדשים, להירות לו כמה גדול הוא כח הסנהדרין, אשר גם הטבע סר למשמעתם. ודו"ק

בצלאל זאב שאפראן

סימן פ

כבוד הרה"ח המופלג וכו' מוה"ר נתן שמואל ישראלאוויטש נ"י, טערגאווישטע

ע"ד שאלתו ובקשתו לפרש לו את הסתום בדברי הגאון בעל בבאר הגולה ז"ל, בגליון הש"ע יור"ד סוף סי' של"ד. שכחב בזה"ל: אין אדם רשאי לבטל התפלה [בביהכ"נ] בשבת או יו"ט אלא אם כן ביטל התפלה קודם לכן ג' פעמים, עכ"ל

תשובה

הנה שא עיניך וראה בסוף שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל, ושם כתוב הדר הוא לכל החסידים הרבה תקנות מתוקנות שאיזנו וחקרו הגאונים ז"ל באגודת בני צרפת. וד"ז נאמרה ונשנית ג' פעמים. בריש אמיר שם, כתוב לאמר בזה"ל: וכשאדם מחזיק בבית הכנסת, ומזמין את חבירו לדין, וחבירו מסרב, אן לו לבטל תפלת מנחה, ולא תפלת יוצר, עד שיבטל התפלה ג' פעמים, ואז יכול לבטל כל התפלות וכו', עכ"ל. ובהתקנות שניות מדברי סופרים שחידשו שם בשנת תתק"ף לפרט. כתב וז"ל: וכשאדם מזמין חבירו לדון, ותבירו מסרב. אין יכול לבטל תפלת יוצר או תפלת מנתה או קריאת התורה, עד שיבטל ג"פ תפלת ערבית או סדר קדושה, אח"כ יבטל כל התפלה, עד שיעשו לו דין, עכ"ל. ובכתוב השלישי בהתקנות ששם רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל, נאמר שם זה הלשון ממש שהעתיק הבאר הגולה הנ"ק ונלמד סתום מן המפורש. שכוונת תקנת הר"ג סובב הולך ג"כ על דרך הנזכר, וכדבר האמור והבן: בצלאל זאב שאפראן

סימן פא

כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שאפראן שליט"א רב בבאקארעשט

ע"ד השאלה, אם רשאים לעקור מפיהם של המתים (ר"ל) „שנים תותבות של זהב“. ואת"ל דאסור, אם עכ"פ רשאים ליקח מפיהם, אותן השנים של זהב, הקבועים בפיהם רק ע"י „שראפליך“, אשר בעודם בחייהם, היו רגילים להוציאם ולהכניסם בידיהם הם?

תשובה

(א) הנה, עיניך יונים, שפיר חזו, מש"כ גדול האחרונים הגאון בעל תב"ש ז"ל בספרו „בכור שור“ מסכת ע"ז דף כ"ט ע"ב. ובאמת המעיין היטב בבכ"ש, ימצא כמה דברים תמוהים בד"ז, ובמחילת כת"ה קיצר במקום שהיה לו להאריך, ואני בעניי אבאר ד"ז בעזהשי"ת, ממקור מקומו טהור

! הנה שנו חכמים בלשון המשנה, ערכין ז' ע"א: האשה שנהרגה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסבה"נ. ובגמ' שם ז' ע"ב: אמר רב בפיאה נכריח. טעמא דאמרה תנו. הא לא אמרה תנו, גופה היא ומיתסר. ופריך והא מיבעיא לי' לריב"ח שער נשים צדקניות מהו, ואמר רבא בפיאה נכרית קא מיבעיא לי' ומשני: כי קא מיבעיא לי' לריב"ח, דתלי בסיכתא. הכא דמחבר בה וכו'. לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר, קשיא לי' לרנב"י והא דומיא דבהמה קתני וכו' אלא אר"נ זו מיחתה אוסרתה, וזו גמ"ד אוסרתה. תני לוי כוותי' דרב האשה שיצאה ליהרג, ואמרה תנו שערי לפלונית נותנין. מתה אין נותנין. מפני שהמת אסור בהנאה. פשיטא? אלא שנויי המת אסור בהנאה. תניא כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה וכו'. ע"ש בפירש"י ד"ה אלא אר"נ, שכתב וז"ל: דשיער המת לא מיתסר בהנאה וכו' דאשה מיתתה אוסרתה, ושיער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות וכו', עכ"ל. והרמב"ם בפיהמ"ש שם כ' וז"ל: מה שאמרו נהנים בשערה. על מנת שתאמר בעודה בחיים, תנו שערי לפלינית. לפי שהוא מובדל ממנה, כאלו אמרה לתת שום דבר ממה שיש לה. אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום, שערה אסור בהנייה, עכ"ל. והנה לכאורה דברי מרן הרמב"ם ז"ל מאוד תמוהים. שסותר בד"ז דברי עצמו מניה וביה. דאם דעתו הרמה לפסוק, דהאשה שנהרגה שערה אסור בהנאה. א"כ מה מהני אמירתה תנו שערי לפלינת. כדפרכינן בגמ': אילו אמרה תנו ידי לבתי, מי יהבינן לה? וגם בל"ז, דבריו הקדושים סותראי נינהו. שהרי ברמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ד, פסק וז"ל וכל אשה שתהרג, מותר ליהנות בשערה, עכ"ל. וכן ברמב"ם פי"ד מהל' אבל הכ"א, פסק וז"ל: המת אסיר בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה, מפני שאינו גופו, עכ"ל. ע"ש בכ"מ שכתב וז"ל: איני יודע מנין לו, דהא בסוף פ"ק, אמרינן דאסור. ודוחק לומר דבפיאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמ' דשרי, דא"כ הו"ל לפרש, עכ"ל. ע"ש בלח"מ שהאריך לפרש דעת מרן הרמב"ם דפוסק כאוקימתא דרנב"י דשער המת מותר עש"ה, ותמהני שלא הרגישו דפסקו של הרמב"ם ז"ל סותר למש"כ בעצמו בפיהמ"ש כאמור. והאיר ה' את