רב"ז יורה דעה רז

מפרש כוונת רש"י באופן אחר ע"ש. ובמחכת"ה של החת"ס ז"ל אישתמיטתיה שבנדה כ"ב ע"ב אמרינן בהדיא בלשון הברייתא: „שערות אדומות“ וכן הוא בירושלמי פ"ג דנדה ה"ב הרי מבואר דרש"י ז"ל לא חידש זאת מדנפשי'. ע"ש ותבין. ועיין ס' האשכול סי' מ', שכ' המפלת כמין שערה ג) **(ג) עיין בפירש"י בנדה כ"א ע"א, שפי' כמין שערה, שער. עכ"ל ובראשית ההשקפה לא נודע כוונת רש"י ז"ל מה בעי בזה. ומצאתי בשו"ת „מור ואהלות“, באהל ארץ נוד, סי' קפ"ג אות ג', שכתב בכוונת רש"י ז"ל, משום דלא נפרש לשון המשנה כמין „שערה“, היינו כמין שעורה וכו' ולזה כתב רש"י דהפי' שער. והוכחתו מדסמך למין קליפה. והיינו שהם דברים הנולדים בגוף. כנדה כ"ב ע"ב הנ"ל. ע"ש. ולא העיר כלל מלשון הברייתא שבבבלי וירושלמי הנ"ל, דמבואר להדיא שערות אדומות כנ"ל. ושעורה לבן הוא, כמש"כ הוא בעצמו וכוונת רש"י נלפענ"ד, עפימש"כ התוסיו"ט בפ"ג דנדה מ"ב, וז"ל: ונ"ל דקתני כמין שערה דומיא דכמין קליפה וכו', שער אחת במשמע. וסייעתא לפי' של בעל מקנה אברם שכתבתי ברפ"ד דנגעים, בדקדוק לשון שער ושערה. עכ"ל ושם בנגעים כתב בשם ספר מקנה אברם, דלשון „שער“, יורה רבוי שערות ע"ש. ובהדיא אמרינן בברייתא הנ"ל לשון „שערות“ בלשון רבים. וזאת היא כוונת רש"י ז"ל, והבן:)** וכו', כמין יבחושין אדומים וכו'. ואדומים אכולהו קאי, ובפי' נחל אשכיל שם כתב: דהפי': דאדומים קאי גם על שערה. וכן בס' לחם ושמלה סי' קפ"ח כתב כן ע"ש, ותמהני שלא הביאו מלשון הברייתא שבבבלי וירושלמי הנ"ל, דמבואר להדיא „שערות אדומות“ כנ"ל. וי"ל על גוף סברת הב"ח ז"ל הנ"ל. מפירש"י ז"ל, נדה י"ח ע"ב ד"ה של. שכ' וז"ל: שהחתיכה מארבע מראות דם טמא וכו', ואע"ג דחמשה תנן, שחור אדום הוא אלא שלקה וכו' עכ"ל. וכן ברש"י נדה כ"א ע"א ד"ה ירוקה. כתב: ושחור לא קא חשיב, דהיינו אדום, אלא שלקה עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפירש"י ז"ל, דגם בחתיכה יבשה אמרינן דשחור אדום הוא. וקשה על הב"ח ז"ל שחילק בזה, כאמור. וגם תימה על התת"ס ז"ל שלא העיר בזה

סוף דבר הכל נשמע לפענ"ד נ"ל כעת בס"ד להקל בד"ז, כדבר האמור ה' מתורתו הקדושה יראנו נפלאות, ויצילני מן השגיאות ומן הטעות, אכי"ר בצלאל זאב שאפראן

סימן עט

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא נ"י רב בבאקארעשט

ע"ד אשר העיר בענין „נדר יפתח“ דכתיב [שופטים י"א ל"א]: „והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה“. והמפרשים המפורסמים הרד"ק והרלב"ג ודעימיה פירשו להאי קרא בדרך או. אי. וכך אמר „והיה לה'“ אם יהיה בלתי ראוי לקרבן, יהיה קודש לה'. או אם יהיה ראוי לקרבן „והעליתיהו עולה“. אולם חכמי המדרשים ז"ל דרשו להאי קרא דיפתח נדר שלא כהוגן. ואינם מחלקים את המקרא, רק פירשו שנדר בסתם, יהיה מה שיהיה והעליתיהו ע"ג המזבח לעולה לה'. כמבואר במד"ר סדר חיי פ' ס' ג'. ובמד"ר בחקותי פל"ז ד', ובמדרש תנחומא בחקותי סי' ה'. ובתנדב"א סא"ר פי"א

תשובה

אמנם כן מהש"ס דילן (תענית ד' ע"א) איננו מבואר, דלא ס"ל כגדולי המפורשים הפשטנים הנ"ל. ואדרבה לפי פירושם שמחלקים את המקרא כאמור, יש ליישב קושי המהרש"א בחי' אגדות שם. שהרי אמרו (שם): יפתח שאל שלא כהוגן, והיה היוצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא וכו'. ופירש"י דבר טמא, כלב או חזיר, עכ"ל. ודקדק המהרש"א, והקשה, דל"ל למימר יכול אפ לו דבר טמא. טפי הול"ל מיניה וביה, יכול אפילו בתו וכו'. ע"ש מה שתירץ. אבל לפי' המפרשים הנ"ל דנדר יפתח או. או. קאמר, כנזכר אתי שפיר דלא נקטו הש"ס יכול אפילו בתו, משום דבתו שפיר יכולה להיות קדושה לה', להתיחדה ולהפרישה מבני אדם, לבל תנשא לאיש, כמו שכן עשה לה לפי' המפרשים הנ"ל. ולהכי נקטו רק משום דיכול אפילו דבר טמא כגון כלב או חזיר דאינם ראוים להיות קודש לה'. ומש"ה השיבו לו שלא כהוגן ונזדמנה לו בתו, מה דלא ניחא ליה להניח בתו נזירה. ועפי"ד המפרשים הנ"ל מיושב ג"כ ולא קשה מידי קושית המהרש"א שהקשה שם דלהמד"ר הנ"ל דמדמה אדם לדבר טמא, ודינו כדתנן אמר על בהמה טמאה הרי עלי עולה לא אמר כלום. וא"כ לא חל כלל נדר יפתח בבתו. ע"ש שמסיים בצ"ע. ולפי האמור, דאו, או, קאמר. שפיר תל עלי' נדרו לשבת בדודה להיות מקודשה לה'. רק פנחס היה יכול להתיר נדרו אלא שלא רצו לילך זא"ז, והיינו דקאמר „הצרי אין בגלעד“. ולא קשה מידי קושית המהרש"א ודו"ק

ולפענ"ד נ"ל עוד להכריח פי' המפרשים הנ"ל, עפ"י מ"ש בנדרים י' ע"א שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' ע"ש. ובפי' הרא"ש שם כתב הטעם, משום דאם יקדים השם לקרבן ונמלך מלגמור דבריו ולידור, ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה ע"ש. והשל"ה הקדוש פי' הטעם שלא יאמר לה' עולה, רק עולה לה', שמא ימות בין מלת לה' ובין מלת עולה, ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה. ואחריו הדביקוהו כל המפרשים, ונקטו הטעם שמא ימות ר"ל. ועיין בנחל קדומים ריש פ' בראשית מה שהעיר בזה ע"ש. ואני מצאתי בתוס' ישנים יומא ל"ט ע"א ד"ה ויאמר לה' חטאת, שהר"א הקשה מנדרים י' ע"א שאמרו לא לימא אינש לה' קרבן דילמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה. ע"ש מה שתי'. וכל המפרשים במחכת"ה לא ראו להתו"י הנז' (ועיין בישועות יעקב יו"ד סוס"י קמ"ח ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כ"ז). וא"כ אם נימא כחכמי המדרש הנ"ל שאינם מחלקים את הפסוק כנ"ל. א"כ קשה דהול"ל „והעליתיהו עולה לה'“. ומדקאמר קר „והיה לה', והעליתיהו עולה“, והקדים מלת לה'. ש"מ דמחלקינן לקרא. ואו, או, קאמר. ומה שאמר „והיה לה'“, כלומר אם יהיה בלתי ראוי לקרבן, והיה קידש לה'. ומה שאמר „והעליתיהו עולה“, ענין אחר הוא, אם יהיה הדבר ראוי לעולה, ועפי"ז אתי שפיר מה שאמר יפתח (בפסוק ל"ה שם): „ואנכי פציתי פה אל ה' לא אוכל לשוב“. ובתו גם היא אמרה (שם): „אבי פציתה את פיך לה' עשה לי כאשר יצא מפיך“, כלומר שהתחלתי והקדמתי לאמר „והיה לה“, קודם שאמרתי „והעליתיהו עולה“. וא"כ לא אוכל לשוב ולומר שאין הנדר חל הואיל ואינך ראוי לעולה. ואני מוכרח להפרישך, לשבת בדודה ותהיה מוקדשה לה'. ועפי"ז אתי שפיר מה שמסיים שם (בפסוק ל"ט) „ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש“. כלומר בזה עשה לה נדרו במה שלא ידעה איש, וקיים בה תנאו הראשון מה שפצה והתחיל בנדרו „והיה לה'“. כי תנאו האחרון בנדרו מה שאמר והעליתיהו עולה' איננה חל עליה כלל, באשר איננה ראויה לעולה כלל, כקושית המהרש"א הנ"ל, ודו"ק כי זה נכון

ומה שיש להעיר לדעת המדרש שרצתה לילך לפני הסנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרו. מאין יצא להם דרש זה: