רב"ז יורה דעה רב

אוקריינא בהמעות, והוי כאלו בא הממון לידם כמש"כ הש"ך יו"ד סי' רנ"ו סק"י, ובד"מ ובט"ז שם סק"ד, בשם תשובת מהרי"ו הנ"ל

(ב) וגדולה מזו נראה ברור, דאפי' אם המעות שהתחייבו המנדבים ליתן, עדיין ביד המנדבים, ולא בא עדיין ליד הגבאי, כיון שפירשו המנדבים ליתן נדבתם לעניים ידוע ם ומבוררים, כגון מעוני אוקריינא וכיו"ב, אינם רשאים לשנות ליתן נדבתם לדבר מצוה אחרת. כמבואר להדיא בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ב וסי' ס"ג [ועיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט, ע"ש ויש לפלפל] וביש"ש ב"ק פ"ד סי' ב'. ובמחא"פ הל' צדקה סי' ב' האריך בזה, וכתב דמצא סברא זו גם במהרי"ט (הנ"ל) דאם פירש לעניים ידועים או כשבא ליד הגבאי, דהוי במקום עניים ידועים, אין יכול לשנותה אפי' לדבר מצוה. דבזה הוי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, בקנין גמור, ולא משום נדר בלבד, עש"ה. ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ת"ד סי' קל"ד, שנשאל: בראובן שאמר לשמעון העני, אתן לך צדקה כו"כ וכו', אם יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן. והשיב וז"ל: וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשון, ויכול ליתנו לעני אחר. וראייתו מהא דאמרינן בערכין ו' ע"א: האומר סלע זה לצדקה, עד שלא באת לידי גבאי יכיל לשנותה. ואני אומר דאין מכאן ראי' כלל. דשאני התם, שאמר סלע זה לצדקה סתם, אז יכול לשנותה, אבל בנ"ד, שאמר אתן לך צדקה, זכה איתו עני. דאמירתו לו כמסירתו. וכיון דאלו מסר לו, אינו יכיל לשנותה, באמירה לחוד נמי אינו יכיל לשנותה. וכופין ליתן לו, עכ"ל. ולפענ"ד נ"ל להביא ראי' לד"ז מגיטין ל' ע"א. דתנן: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש עליהן וכו'. ובגמ' שם מקשה, ואע"ג דלא אתו לידי', בתמיה? „ואמר רב“: במכירי כהונה ולויה וכו' ע"ש. והירושלמי גיטין פ"ג ה"ז „ר"א בשם ר' יוחנן“, מוקי ג"כ למתני' (הנ"ל) במכירי כהונה. והקשו ע"ז: הא תנינן עני, ויש מכיר לעני? [ופי' הפ"מ, דבעני לא שייך מכירו, אלא לכל עני שיזדמן נותן לו. ע"ש בק"ע]. ורב בש"ס בבלי, דלא חשש לתרץ קושיא זו: וכי יש מכיר לעני ע"כ ודאי משום דס"ל, דאסור לשנות מעני לעני. וכיון דהבטיח לתת המ"ע לעני זה, והלוהו מעות ע"ז, שוב לא יכול לשנותה ולתת לאחר. דאמירה לגבוה כמסירה להדייט דמי בקנין גמור כנ"ל וממילא אסחי להו שארי עניים דעתייהו. וא"כ בעני בלאו הכי לא קשה מידי. ואפשר לומר דרב אזיל לשיטתי' בירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב, דרב הוי מפקיד למשמשי' אימת דנימר לך, תתן מתנה לבר נש. אי הוה מסכן, הב לי' מיד. ואי עתיר אימליך בי תניינות. ע"ש בפ"מ ובהרי"ף והרא"ש ז"ל ובטוש"ע חו"מ סי' קכ"ה סעיף ה' [ובסמ"ע שם ס"ק כ"ה, ובדרישה שם, ובסי' רמ"ג סק"ב. ועיין בתומים סי' ס"ו סק"ב, ובמחא"פ הל' צדקה סוס"י ב', עש"ה, וצ"ע. ויש לפלפל. ואי ס"ד דמותר לשנות מעני, לעני. כהיש מי שכתב שהביא הרדב"ז הנ"ל משום דלא אמרינן גבי עני אמרה לגבוה כמסירה להדיוט דמי בזכיה גמורה, אלא משום נדר בלבד הוא דחייב, ויכול לקיים נדרו בעני אחר]. א"כ הו"ל לרב לצוות למשמשו גם כשיאמר לו ליתן מתנה לעני, להמליך בו שנית ולשאלו אפשר שאינו מרוצה עוד ליתן לעני זה דוקא, רק ליתן לעני אחר ז אלא ודאי דאינו רשאי לשנות מעני לעני. משום דהראשון זכה באמירתו זכיה גמורה, כאמור, ומצאתי ביש"ש פ"ד דב"ק סי' ב' שהוכיח ג"כ מהא דרב בירושלמי (הנ"ל), דאם אמר, סלע לעני זה, לא יכול לשנותו בד"א. ועפי"ז אתי שפיר דרב אזל לשיטתו ומוקי להמתני' דגיטין ל' ע"א ב מכירי כהונה' וכו'. ולא תש לתרץ הא דתנן: „ואת העני“. משום דבעני בלא"ה לא קשה מידי, דאינו יכול לשנות מעני לפני, ונמצא דהעני הראשון שהבטיחו לתת לו את המ"ע, זכה בזכיה גמורה, ואסחי שארי עניים דעתייהו, כדבר האמור והירושלמי בגיטין דפריך על תירוצו של ר' יוחנן: וכי יש מכיר לעני ז י"ל דס"ל כמש"כ בתשו' הרשב"א סי' תקס"ג, מובא בב"י יו"ד סי' רנ"ח בבה"ב [ע"ש בד"מ אות ג'] דלא אמרינן אמירה לגבוה, כמסירה להדיוט דמי, אלא בהקדש גמור, אבל בעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. וא"כ לא זכו ביה עניים זכיה גמורה באמירה בלחוד, אלא חיובא דנדר הוא דרמי עלי' שחייב לקיים דברו, משום בפיך, זו צדקה כר"ה ו' ע"א. ויכיל לשנותה למצוה אחרת או לעני אחר (ועיין במחא"פ הל' צדקה סי' ב' שהאריך לבאר שיטות הפוסקים דפליגו בזה, וטעמייהו, ע"ש. ועיין בתשו' מהו"ר בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ט"ו שהקשה דדברי הרשב"א ז"ל סותרים זא"ז ע"ש. ועפי"ד המחא"פ בסי' ב' שם, א"ש ולק"מ, עש"ה ודו"ק] ועפי"ז י"ל דמטעם זה הקשה בירושלמי וכי יש מכיר לעני כלומר דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואם כן מותר לשנות מעני לעני ועדיין לא זכה בי' העני הראשון, ושארי העניים לא אסחי דעתייהו. אבל הש"ס בבלי ס"ל דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, בזכיה גמורה, בקנין גמור. ומש"ה אינו יכול לשנות מעני לעני, כאמור. והלכה כבבלי. והיינו טעמא דהפוסקים, דפליגו על הרשב"א ז"ל. משום דסבירא להו דהלכה כש"ס בבלי, כדבר האמור. ומצאתי בשו"ת חת"ס ז"ל חיו"ד סי' גל"ז שרמז לשו"ת רדב"ז הנ"ל. והשואל שם העיר ג"כ מגיטין ל' דמוקי לה במכירי כהונה, ולא חייש לתרץ ישראל עני, דלא שייך מכירי. אלא ודאי דבישראל עני בלא"ה לק"מ, דאינו יכול לשנות מעני לעני [ואני ביארתי הדבר באריכות בעזהי"ת]. והחת"ס תמה על השואל במאד מאוד, וכתב וז"ל ותו צ"ע נהי דהוא אינו יכול לשנות נדרו. אבל מעשר עני מה לי ולו, הלא נוטלים ממנו בעל כרחו. דמש"ה לא שייך מכירי עניים א"כ מאי אהני לי' אמירה דילי' ליתני לעני זה וכו', עכ"ל. ונראה דהחת"ס ז"ל נמשך אחר דברי המל"מ בפ"ז מהל' מעשר ה"ו, שפי' קושיית הירושלמי ויש מכיר לעני? דבמעשר עני, דאין בו טובת הנאה לבעלים וכו' אלא העניים באים ונוטלים הימנו בע"כ, א"כ אינו מעלה ומוריד, אם העני הוא מכירו של המלוה, דהא שאר העניים לא אסתי דעתייהו ממעשר עני זה, מכירו של הבעה"ב. אלא באים ונוטלים בע"כ דבעה"ב. ובסוף דבריו כתב המל"מ: דתלמודא דידן שתירץ במכירי. הוא ג"כ לחלוקת העני. ואפשר דס"ל לרב דמתני' איירי במ"ע המחלק בבית שיש בו טיה"נ לבעלים, דנתנו לכל עני שירצה וכו', עכ"ל. ועיין בשיר"ק על הירושלמי גיטין פ"ג ה"ז ד"ה והא תנינן. מש"כ על המל"מ הנ"ל ע"ש. ונוראות נפלאתי על הני תלתא גאוני, דיתבי בחד קינא בד"ז, הלא הם המל"מ והשיר"ק והחת"ס ז"ל, שבמחכת"ה אישתמיט מינייהו דברי התוס' בחולין קל"א ע"א ד"ה יש שכתבי להדיא, דאפי' במ"ע שאין בו טוה"נ לבעלים, דוקא אם לקחו אין מוציאין מידו. ומיהו אם לא לקחו, ובא עני, ושאלו ממנו, אם ירצה לא יתן לו. דהוי ממון שאין בו תובעין ע"ש. וא"כ עפי"ז שפיר יש מכיר לעני. דכשאמר ליתן לעני זה, אין לו לשנות ליתן לעני אחר מטעם אמירה לגבוה וכו'. ושארי העניים אסחי דעתייהו דהרי אם לא ירצה לא יתן להם. כהתוס' הנ"ל וא"כ בחנם דחה החת"ס הנ"ל ראיית השואל מגיטין ל'. ודו"ק אמנם כן, ראה זה מצאתי בהרדב"ז מכת"י בגליון הרמב"ם (דפוס ווילנא) בפ"ו מהל' מתנות עניים ה"י, שכתב דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס' חולין הנ"ל לענין מ"ע. שהרי כתב: אלא העניים באים ונוטלין על כרחו, עכ"ל. אבל קשה הרי מהרמב"ם בפ"ז מהל' מעשר ה"ו, מוכח דס"ל דגם בחלוקת העני, מועיל אם הי' העני מכירו. כמש"כ המל"מ שם. וכ"כ במראה הפנים על הירושלמי גיטין פ"ג ה"ז ד"ה כלום. ופי' דהא דאמרינן בירושלמי. ויש מכיר לעני. תירוצא הוא. כלומר שמצינו גם בעני, שיש לו מכיר, מי שרגיל ליתן לו מעשרותיו ע"ש. ולהרדב"ז בדעת הרמב"ם הנ"ל, אינו מעלה ומוריד כלל זאת שהעני הוא מכירו, דהרי העניים באים וניטלים בע"כ, ולא אסחי דעתייהו ממ"ע זה כנ"ל? וצע"ג. אמור מעתה דאיכא ראי' מגיטין ל' ע"א דאם אמר ליתן צדקה לעני ידוע, אסור לשנות ליתן את הצדקה לעני אחר. ול„המראה הפנים“